רע"פ 9230/06 חב' א.מ.ש תלפיות בע"מ נ. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה חי

ביום 10.9.02 הוצא צו הריסה מנהלי בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), המתייחס לבנייה בלתי חוקית של "קונסטרוקציית ברזל ושל טפסנות מעץ כהכנה ליצירת תקרת מבטון" (להלן: הסככה) שנעשתה במבנה בקומת קרקע המשמש כחנות, אשר הינה בבעלות המבקשת (להלן: המבנה או הנכס).

ביום 12.9.02 פנתה המבקשת לבית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי. לטענתה, הנכס האמור נשרף זמן קצר בלבד לפני שנרכש על-ידה, ולכן היא נדרשה לבצע בו שיפוצים שונים בכדי להשיב את המצב לקדמותו. כן טענה המבקשת כי בעת החתימה על צו ההריסה הנכס היה מאוכלס. בנסיבות אלו, סברה המבקשת כי יש מקום לביטול הצו.

בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט ז' פלאח) דחה את הבקשה ואישר את ביצוע צו ההריסה המנהלי. בית-המשפט קבע, בהתבסס על העדויות השונות שהוצגו בפניו, כי בעת חתימת הצו - ביום 4.9.02 - המבנה לא היה מאוכלס. עוד נקבע, כי בטרם ביצוע הבנייה היה על המבקשת לפעול לשם קבלת ההיתרים המתאימים וכי ברוכשה נכס שהינו במצב לא תקין, נטלה על עצמה המבקשת סיכון לפיו לא תוכל להשלים את שיפוצו ללא קבלת היתר כדין ומכל מקום היה עליה להימנע מעשיית דין עצמית ומבנייה ללא היתר.

על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר) דחה את הערעור בקובעו, כי לא הוכח שהבנייה שבעטיה הוצא הצו בוצעה כדין. בהקשר זה נסמך בית-המשפט על עדותו של בעליה של המבקשת, מר פנונו, ממנה עולה כי לא היה בידו היתר לבניית הסככה. כן חזר בית-המשפט המחוזי ואישר את מסקנות הערכאה שקדמה לו אשר קבעה כי לא ניתן לראות בבניה שבוצעה בנכס עבודות שיפוץ שאינן מחייבות היתר וכי לא ניתן היה לאכלס את המבנה במועד הוצאת הצו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבה המבקשת על הטענות שהועלו על-ידה בערכאות הקודמות. אזכיר את המרכזיות שבהן. תחילה, טוענת המבקשת כי מדובר בפעולות שיפוץ שאינן כרוכות במתן היתר, כי הסככה החדשה שנבנתה זהה לזו שהייתה מותקנת במקום עובר לשריפה וכי אין כל בסיס לטענה לפיה הבנייה המקורית, לפני השריפה, הייתה אף היא בלתי חוקית. כן נטען על-ידה, כי גם אם הסככה הישנה שהוצבה במקום נבנתה שלא כדין, הרי שהיא עמדה על מכונה במשך שנים ארוכות ולכן חלה על מקרה זה התיישנות. כן טוענת המבקשת, כי לאחרונה היא החלה לפעול להכשרת הבנייה במקום באמצעות הכנת תוכנית בנייה נקודתית לשינוי קו הבניין, וכי ייתכן ובעתיד ניתן יהיה לאשר את הבנייה במקום. לבסוף טוענת המבקשת, כי יש להביא בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, כמו גם את העובדה שבעליה, מר פנונו, עשוי להיוותר ללא מקור פרנסה אם יבוצע צו ההריסה. עוד יצוין, כי בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור דנא הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיב יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור בטענה כי היא אינה מגלה כל עילה להתערבות בהחלטת הערכאות הקודמות וממילא היא אינה מגלה כל הצדקה לקיום דיון נוסף, שלישי במספר. לגופו של עניין, נטען על-ידה כי במקרה דנא מדובר בעבודות בנייה מאסיביות אשר מצריכות היתר בניה. היתר אשר, כאמור, לא היה בנמצא, ולכן בדין הוצא צו ההריסה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

זאת ועוד, נראה כי עיקר טענות המבקשת מופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנדונו, נבחנו והוכרעו על ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים ואושרו בערכאת הערעור. המדובר, כאמור, בקביעות לפיהן ביום מתן הצו הנכס לא היה מאוכלס ובנוגע לכך שלא ניתן בעבר כל היתר לבנייה בנכס. הלכה ידועה היא, כי בית-משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בידי ערכאה דיונית. דברים אלו ודאי נכונים מקום בו מתבקש בית-המשפט לבחון קביעות עובדתיות של הערכאות שקדמו לו במסגרת גלגול שלישי. לאור האמור, לא שוכנעתי כי הבקשה דנא באה בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים דיון בגלגול שלישי.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. בית-משפט זה כבר קבע לא אחת, כי תכליתו של צו הריסה מנהלי הוא סילוק בניה בלתי חוקית מעל פני השטח "על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות" (ראו ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה , פ"ד מ(2) 445, 447). בענייננו, ברי, כי צו ההריסה נועד למנוע עובדות מוגמרות בשטח. זאת ועוד, אין חולק כי לא ניתן היתר לפעולות הבנייה האחרונות שבוצעו בנכס. אף אם מדובר בפעולות שיקום שבוצעו בעקבות השריפה שפרצה בנכס ואשר נועדו להשיב את מצב הנכס לקדמותו, הרי שניתן היה לבצעם אך אם הוועדה המקומית הייתה נותנת אישורה לחידוש ההיתר שעל-פיו הוקם המבנה (ראו סעיף 20א(ה) לתקנות התכנון והבניה (בקשות להיתר, תנאיו ואגרותיו), תש"ל-1970). מכאן למדים אנו, כי אף הליכי שיקום מבנה לאחר שריפה אינם יכולים להתבצע ללא אישורים מתאימים. אלא, שבענייננו הבנייה בנכס נעשתה, כאמור, עובר להגשת בקשה מתאימה לוועדה המקומית לשם חידוש תוקפו של ההיתר בהתאם לאמור בסעיף 20א(ה). בנסיבות אלו, ומשבחרה המבקשת לעשות דין לעצמה ולבצע בנייה בנכס מבלי שההיתר חודש על-ידי הוועדה המקומית, איני רואה כל הצדקה לביטול צו ההריסה. מה גם, שבית-המשפט המחוזי קבע ובצדק, כי אף לוּ הייתה מוגשת בקשה כאמור לוועדה המקומית לא ניתן היה לחדש את ההיתר, שכן ממילא לא הוכח כי היה קיים היתר בנייה קודם לנכס שהוצא כדין.

לאחר הוצאת צו ההריסה, נקטה המבקשת מספר צעדים לשם הכשרת הבנייה במקום באמצעות הכנת תוכנית בנייה נקודתית. אלא שהבקשה לחידוש הסככה שהוגשה על-ידה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה נדחתה. ערר שהוגש על כך לוועדת הערר המחוזית נדחה אף הוא. מכל מקום, אין חולק כי נכון למועד זה, קרי למעלה מארבע שנים לאחר הוצאת צו ההריסה, טרם עלה בידה של המבקשת להכשיר את בניית הסככה באמצעות הכנת תוכנית בנייה נקודתית ולא מן הנמנע כי הליך השגת אישור כאמור יארך עוד זמן רב. איני רואה מקום במשך כל אותה עת להותיר על כנו מבנה שנבנה שלא כחוק. בהחלטתי כן, נתתי דעתי אף לצורך באכיפה יעילה של הפרות חוקי התכנון והבנייה. מאחר וצו ההריסה המנהלי הינו כאמור אחד האמצעים החשובים לאכיפה יעילה בתחום האמור, עמד בית-משפט זה לא אחת על החשיבות הרבה שנודעת לביצועו במועד שנקבע לכך (ראו למשל רע"פ 5635/93 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' עורקבי , פ"ד מח(2) 397, 404; רע"פ 5738/00 סלאמה נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה בירושלים (לא פורסם); ראו רע"פ 1288/04 נימר נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם). לאור כל האמור, שוכנעתי כי אין מקום לביטול צו ההריסה המינהלי.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי.