ע"א 16593-01-26 ע"א 16593-01-26

השופטת ע. ברקוביץ ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת טל פישמן לוי) מיום 7.12.2025 (להלן: "פסק הדין") אשר הורה על סילוק יד ופינוי ממקרקעין- מתחם מגורים הסמוך לחוף המכונה "חוף מציצים", הידוע כגוש 6962 חלק מחלקה 150 בתל אביב יפו (להלן: "המקרקעין"). במסגרת פסק הדין התקבלו שתי תביעות: ת.א 61057-12-21 תביעה שהוגשה נגד משפחת אור; ות.א 31735-01-22 שהוגשה נגד הגב' מרים דנוך (להלן: "הגב' דנוך" או "הנתבעת" או "המערערת"). במקור, הוגש הערעור הן על ידי משפחת אור והן על ידי הגב' דנוך. בעניין אור, הושגה הסכמה בעקבותיה ניתן פסק דין במסגרת הליך ת"א (מחוזי-ת"א) 72285-06-25 זוהר אור שאול ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א ואח'. משכך, נותר להכריע בערעור שהגישה הגב' דנוך. המקרקעין והצדדים המקרקעין מושא ההליך הם בבעלות מדינת ישראל. עיריית תל אביב היא בעלת הזכות להחזיק במקרקעין לאחר שהודיעה על הפקעתם לצרכים ציבוריים בהתאם לתוכנית מאושרת ולצו הפקעה שפורסם, ולטובתה רשומות הערות הפקעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), להלן: "פקודת הקרקעות"). החלק המזרחי של המקרקעין מיועד לחניה ציבורית, והחלק המערבי מיועד לחוף רחצה. המערערת היא הגב' מרים דנוך (לעיל ולהלן: "הגב' דנוך" או "הנתבעת" או "המערערת"), אשה מבוגרת שמצבה אינו שפיר, ושלטענתה רכשה את המקרקעין עם בעלה בשנות ה-60 ומתגוררת בהם עד היום. המשיבות הן התובעות שהגישו את התביעות בבית משפט קמא: עיריית תל-אביב-יפו (להלן: "העירייה" או "המשיבה 1") ורשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י" או "המשיבה 2"). פסק הדין של בית משפט קמא בית המשפט קבל את שתי התביעות שהגישו עיריית תל-אביב ורשות מקרקעי ישראל והורה על סילוק-יד ופינוי כל הנתבעים (משפחת אור והגב' דנוך) מהמקרקעין. בית המשפט קבע כי לתובעות (המשיבות בערעור) קיימת זכות לדרוש את פינוי הנתבעים וסילוק ידם מהמקרקעין מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, תוך שנדחו טענותיהם בדבר היעדר סמכות העירייה להגשת התביעות. עוד נקבע כי הנתבעים לא הוכיחו כל זכות חוקית להחזיק במקרקעין, ולא הציגו מסמכים המעידים על הסכמה או זכות קניינית כלשהי. הטענות ל"רישיון מכללא" או ל"רישיון בלתי הדיר" נדחו, תוך שבית המשפט ציין כי אין לייחס לרשות ציבורית הסכמה משתמעת למתן הרשאה רק מעצם העובדה שלא פעלה נגד מחזיק שלא כדין, וכי רשות כזו היא אישית ואינה ניתנת להעברה או להורשה. התנגדות התובעות להחזקה של הנתבעים במקרקעין, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבי התראה ובתביעת הפינוי, מבטלת כל רשות נטענת. בית המשפט קבע כי אין לכרוך את הפינוי בקבלת פיצויים, וכי טענות הנתבעים לפיצויים צריכות להתברר בהליך נפרד, במסגרת תביעות שהוגשו לבית המשפט המחוזי בחודש יוני 2025. כאמור, בהינתן פסק דין ביחס למשפחת אור, יתמקד הערעור בעניינה של הגב' דנוך. תמצית טענות המערערת המערערת מלינה על הפליה פסולה ומשוללת יסוד בהשוואה למחזיקים אחרים במתחם "חוף מציצים", שקיבלו לפי הנטען, פיצויים משמעותיים בהסדרי פשרה. לטענתה, זיקתה למקרקעין חזקה בהרבה מזו של האחרים, שכן היא מתגוררת במקום ברציפות ובקביעות והיא שינתה את מצבה לרעה בהסתמך על שתיקת הרשויות לאורך עשרות שנים. המערערת מדגישה כי המשיבות הן רשויות ציבוריות החבות בחובות הגינות, סבירות, שוויון ואי-הפליה, וטוענת כי בית משפט קמא טעה בכך שלא התנה את הפינוי בתשלום פיצויים הולמים. המערערת טוענת כי בית משפט קמא טעה בקביעתו כי אין להכיר במעמדה כבעלת רשות בלתי הדירה. עוד נטען כי בית משפט קמא טעה בכך שלא היתנה את הפינוי בתשלום פיצויים למערערת. לטענת המערערת, זכותה לקבלת פיצויים כדי השגת דיור חלוף מעוגנת הן בדיני רשות בלתי הדירה והן בדיני ההפקעה, מכוח סע' 194 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). תמצית תשובת המשיבה 1 (עיריית תל-אביב-יפו) לעמדת המשיבה 1, דין הערעור להידחות תוך אימוץ פסק הדין של בית משפט קמא. המשיבה 1 טוענת כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, לפיהם למערערת אין כל זכויות במקרקעין, היא אינה ברת רשות במקרקעין (שכן לא הוכח קיומו של רישיון מכללא, וודאי שלא רישיון בלתי הדיר), וכי הבנייה במקום היא בלתי חוקית וללא היתרים. המשיבה 1 מדגישה כי ניסיונה של המערערת לחזור בה ולדרוש כעת את הצעת הפשרה שנדחתה על ידה בעבר נעשה בחוסר תום לב, ומרוקן מתוכן את התמריץ לסיום מוקדם של הליכים. לעניין טענת ההפליה, נטען כי התשלומים למחזיקים האחרים שולמו לפנים משורת הדין בלבד במסגרת משא ומתן לסיום מהיר של הליכים. המערערת עצמה היא שהכשילה את הפשרה כאשר דרשה סכומים כפולים (כ-6 מיליון ש"ח לכל אחד על בסיס חוות דעתו של השמאי אלבז), תוך ניצול רוחב ידה של המשיבה 1. לעמדת המשיבה 1, זכות הפינוי אינה שלובה בזכות לפיצויים וממילא המערערת הגישה תביעות כספיות נפרדות התלויות ועומדות בבית המשפט המחוזי, המהוות הודאה בכך שאין להתנות את הפינוי בפיצויים במסגרת הליך זה. המשיבה 1 טוענת כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין להתנות את פינוי המערערת מהמקרקעין בהעמדת סידור חלוף מכוח סע' 194 לחוק התכנון והבניה. תמצית תשובת המשיבה 2 (רשות מקרקעי ישראל) המשיבה 2 מבקשת אף היא לדחות את הערעור ולהותיר את פסק הדין המפורט והמבוסס על כנו. המשיבה 2 מציינת כי המדינה היא הבעלים הרשום של המקרקעין, כאשר המערערת פלשה אליהם שלא כדין, בנתה בהם מבנים ללא היתר והפיקה רווחים על ידי השכרתם לצדדים שלישיים. המשיבה 2 דוחה מכל וכל את הטענה לקיומה של רשות בלתי-הדירה במקרקעי ציבור, ומציינת כי המערערת אף מנועה מלטעון במסגרת הערעור טענה חילופית לקיומה של "רשות מכללא", שעה שטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ומהווה הרחבת חזית. המשיבה 2 מדגישה כי לפי הפסיקה הנוהגת, גם אם הייתה קיימת רשות מכללא שנוצרה עקב מחדל אכיפה (ולא כך הוא), הרי שהרשות השלטונית רשאית לבטלה בכל עת ללא תנאי, כפי שעשתה, ואין להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים כלשהם. דיון והכרעה לעמדתי, דין הערעור להידחות. הריני סבורה כי מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט מבוססות היטב על חומר הראיות ומשכך אין מקום להתערב בפסק הדין. זכות המשיבות להגשת תביעות פינוי וסילוק יד מכוח חוק המקרקעין ככלל, קיימים שני מסלולים אפשריים להגשת תביעות פינוי וסילוק יד: א. תביעה מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (לעיל ולהלן: "חוק המקרקעין") שכותרתו "תביעה למסירת מקרקעין", הקובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין" ב. תביעה מכוח סעיף 8 לפקודת הקרקעות היוצר דרך מהירה וקצרה לקבלת החזקה במקרקעין שהופקעו (רע"א 3092/01 קיסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל אביב יפו, פ"ד נז(1) 313, 322 (2002)). בפסיקה נקבעו תנאים אשר רק בהתקיימם רשאית הרשות המפקיעה להשתמש ב"קיצור דרך" זה. בצד זאת סע' 194 לחוק התכנון והבניה שכותרתו "שיכון חלוף" קובע כי פינוי בית מגורים מותנה בהמצאת שיכון חלוף בכפוף לתנאים הקבועים בו. במקרה דנן, המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים הרשומים בבעלות מדינת ישראל, כך שאין ספק כי המשיבה 2 רשאית להגיש את התביעות מכוח סע' 16 לחוק המקרקעין. המשיבה 1 מחזיקה בזכויות מכוח רישום הודעת ההפקעה שביצעה בהתאם לתכנית 242 ובהתאם לתכנית תא/2187/ב שאושרה ופורסמה בשנת 2019 (להלן: "התכנית") ולטובתה רשומות הערות הפקעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. לעניין המסלול הדיוני העומד לעירייה, כמי שלטובתה רשומות הערות הפקעה, נקבע כי: "מאחר שההפקעה הקנתה לעירייה זכאות להחזיק במקרקעין רשאית היא לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין. על כן, ואף מבלי להכריע בשאלה האם יכולה הייתה העירייה לבחור בדרך המקוצרת הקבועה בסעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן: הפקודה"). משבחרה העירייה לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין קנה בית משפט השלום סמכות לדון בתביעה" (רע"א 7215/18 זיו קלמונטין נ' עיריית תל אביב (נבו, 20.11.2018), רע"א 8243/10 אבנר אברהם נ' עיריית תל-אביב-יפו (נבו, 15.12.2010), ע"א (מחוזי ת"א) 43018-10-15 עיריית תל-אביב-יפו נ' דורון שובלי (נבו, 8.3.2017)). הנה כי כן, מאחר שההפקעה הקנתה למשיבה 1 זכאות להחזיק במקרקעין, רשאית היא לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, כפי שעשתה. שעה שהרישום בנסח מהווה ראיה חותכת לתכנו (סע' 125(א) לחוק המקרקעין), ובהינתן כי המערערת לא סתרה את זכויותיהן הרשומות של המשיבות, אזי הן היו רשאיות להגיש תביעות לפינוי וסילוק יד במתכונת בה הוגשו, קרי בהתאם לסע' 16 לחוק המקרקעין. מעמד המערערת במקרקעין- התשתית העובדתית בכתב ההגנה טענה המערערת כי יש לדחות את תביעת הפינוי נגדה מאחר שהיא בעלת רישיון בלתי הדיר במקרקעין. בית משפט קמא קבע, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי לא הוצגה כל ראיה אשר יכולה ללמד על הסכמת המשיבות להחזקת המקרקעין על ידי המערערת או על כך שיש לה זכות כלשהי להחזיק במקרקעין. בתוך כך נקבע כי המערערת לא הציגה כל ראיה המעידה על רכישה או על זכות קניינית או חוזית במקרקעין. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי המשיבה 1 דרשה את המקרקעין ופעלה לפינוי המערערת הן בדרך של קידום ההפקעה של התכנית החלה על המקרקעין, והן בהבעת התנגדות להחזקת המערערת בדרך של משלוח מכתב התראה בחודש אוקטובר 2020 ולאחריו הגשת תביעת הפינוי. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, המבוססים על מארג הראיות שהונח לפתחה ועל התרשמותה הישירה מהעדויות שנשמעו לפניה, למעט במקרים חריגים, שאינם מתקיימים בענייננו (ראו מיני רבים: ע"א 2705/23 עזבון המנוח תאופיק יונס ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל (נבו, 1.12.2025). משכך, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ואלה עומדות ביסוד הדיון. סוגיית הרישיון בית משפט קמא ניתח את מושג ה"רישיון מכללא" תוך התבססות על פסק דין היפר חלף (ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (נבו, 21.7.2015)) ופסק הדין בענין נחום (ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (נבו, 19.8.2015), וקבע כי רק בנסיבות חריגות ביותר, שאינן מתקיימות כאן, ניתן יהיה להכיר ברישיון מכללא במקרקעי ציבור וגם אז יהיה מדובר ברשות הדירה שאינה מקימה זכות במקרקעין, אלא מהווה טענת הגנה מפני תביעות להסגת גבול או לדמי שימוש ראויים. הניתוח המשפטי שערך בית משפט קמא תואם את הפסיקה ולהשלמת התמונה ראוי להביא מפסק דין שניתן לאחרונה בענין קסאס (רע"א 73497-06-25 רשות הפיתוח נ' אחמד קסאס (נבו, 2.6.2026) (להלן: עניין קסאס"). בעניין קסאס שב וניתח המשנה לנשיא כב' השופט סולברג את מוסד הרישיון במקרקעין: "מוסד הרישיון במקרקעין, שורשיו נטועים במשפט האנגלי, ומשמעוֹ זכות אישית In) persona) של בר-הרשות להחזקה או שימוש במקרקעין של אחר, החלה כלפי נותן הרשות, להבדיל מזכות קניינית החלה כלפי כולי עלמא (In rem) – אם מכוח הסכם (רישיון חוזי), אם מכוח השתק שביושר". ובהמשך: "לצורך הכרה ברישיון מכללא, נקבעו בהלכה הפסוקה תבחינים שונים, בהם ניתן לציין את כוונת הצדדים; הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל הטוען לרישיון; מידת ההסתמכות של הטוען לרישיון, והנזק שנגרם לו בעטיה; ומשך תקופת השימוש במקרקעין. אין די אפוא בעצם השהוּת הממושכת במקרקעין של אחר, ונדרש שיתקיים יסוד של הסתמכות על מצג כלשהו המלמד על מתן הרשות מצד בעל המקרקעין". כב' השופט סולברג חידד והדגיש כי ההתייחסות בפסיקה לקטגוריית מצבים של רשות מכללא במקרקעי ציבור, היא מחמירה ומצומצמת עד מאוד, ומשכך "אף באותם מקרים חריגים ונדירים שבהם תיתכן אפשרות להכרה ברישיון מכללא במקרקעי ציבור, הרי שרשות כאמור לעולם לא תוכל להתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה שאינה ניתנת לביטול, וזאת "נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס". הנה כי כן, שעה שבענייננו מדובר במקרקעי ציבור, רישיון להחזיק בהם לעולם לא יתגבש לכדי רישיון בלתי הדיר שאינו ניתן לביטול. באשר לרישיון מכללא, נקבע כי "חרף צַרוּתוּ של הפֶּתַח שהותירה ההלכה הפסוקה להכרה ברשות מכללא במקרקעי ציבור בדין הישראלי", יש לערוך בירור עובדתי ולבחון כל מקרה לגופו. בענייננו, כאמור, במסגרת פסק הדין של בית משפט קמא נערך בירור מקיף ונקבעו קביעות עובדתיות בהן לא נמצא להתערב. כך, נקבע בפסק הדין כי לא הוצגה כל ראיה אשר יכולה ללמד על הסכמת המשיבות להחזקת המקרקעין על ידי המערערת או על כך שיש לה זכות כלשהי להחזיק במקרקעין, וכי התנגדותן של המשיבות להחזקת המערערת במקרקעין היא ברורה ובהירה כך שלא יכולה להתקבל טענה שעניינה הסכמה שבשתיקה או התנהגות פסיבית אשר יכולה ללמד על מתן רשות למערערת או לקודמיה, וודאי שלא רשות בלתי הדירה. זאת ועוד. בדין קבע בית משפט קמא כי זכותו של בר רשות אינה ניתנת להעברה על ידו, אלא אם קיים הסכם או תנאי שמתיר זאת (ע"א 3836/93 עמוס ברמלי נ' דוד ברמלי, נ(3) 868 (1996) וכי גם חליפו של נותן הרשות אינו כפוף לזכות שנוצרה עקב רישיון. הדברים הובהרו בענין נחום: "אכן, מקובלת בפסיקה הגישה כי הזכות הנוצרת עקב רישיון מהווה זכות אישית...של בעל הרישיון כלפי נותן הרשות, וזאת להבדיל מזכות חפצית השרירה כלפי כולי עלמא...על כן, חליפו של הבעלים נותן הרשות, אשר רכש ממנו את הנכס מושא הרישיון, אינו כפוף לזכות שניתנה לבר-הרשות, והרשות תבוא לקיצה עם כל העברה של זכויות הבעלות במקרקעין נשוא הרשות" (ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (נבו, 19.8.2015)). בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי המשיבות לא נתנו הסכמתן להעברת זכויות בר הרשות הנטענות ולא נתנו הסכמתן להמשך שימוש במקרקעין, לא במשתמע ולא במפורש, ולא הוצגה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על כוונה להתיר העברה כאמור. בהתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין ובהם לא נמצא להתערב, בדין נקבע כי המערערת לא הוכיחה את היותה בת רשות במקרקעין המהווים מקרקעי ציבור, לא את היותה בעלת רישיון הדיר ובוודאי שלא רישיון בלתי הדיר להתגורר במקרקעין ולעשות בהם שימוש. משכך, מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא, לפיה אין למערערת זכויות במקרקעין ואין לה הגנה ממשית מפני תביעות הפינוי. אין חובה לכרוך פינוי בפיצוי בפסק הדין הודגש כי ההתייחסות לדרישת הפיצויים כתנאי לפינוי היא "מבלי לקבוע מסמרות בעניין", שכן תלויות ועומדות תביעות לפיצויים שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי. משכך, ובהינתן קיומה של תביעה עצמאית לפיצויים שהגישה המערערת אשר עודנה תלויה ועומדת, אינני רואה להידרש לשאלות שעניינן עצם הזכאות לפיצויים, אלא רק לשאלה אם היה מקום להתנות את הפינוי במתן פיצוי. לטעמי, בדין קבע בית משפט קמא כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. בסוגיה זו נקבע כי: "זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון" )ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (נבו, 25.11.2002)). הנה כי כן, סיום הרשות, ככל שהייתה, מזכה את המשיבות בקבלת החזקה במקרקעין, והמערערת מצידה זכאית להגיש תביעה נפרדת לפיצויים, כפי שאכן עשתה. סעיף 194 לחוק התכנון והבניה סע' 194 לחוק התכנון והבניה קובע כי: "בהליכי הפקעה מכוח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר". הנה כי כן, על מנת לזכות ב"שיכון חלוף" על המערערת להראות, בין היתר, כי היא גרה במקרקעין מכוח "זכות שבדין או זכות שביושר" (ע"א 7977/15 גמאל האדיה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (נבו, 13.7.2017). בהתייחס להעלאת טענת זכאות לשיכון חלוף המועלית על ידי בר רשות נקבע: "אין בדין הנוהג אסמכתא לפרשנות המרחיבה שהאחרונים חפצים להעניק למונחים "זכות שבדין או זכות שביושר" (ואף הניסיון להיתלות במאמרה של המלומדת זלצמן נטול יסוד, בהעדר עילת התערבות בקביעה העובדתית לפיה לא הוכחה בענייננו הסתמכות). למעלה מכך, המבקשים לא הציגו נימוק משכנע להחלת סעיף 194 על אדם שפלש למקרקעין, ובעקבות פלישתו התגבשה הסכמה מכללא להחזקתו בהם. אדרבה, שעה שהסכמת בעלי הזכויות ניתנת לביטול, וזכות המחזיק לפיצוי כפופה לשורת שיקולים, קשה לראות היגיון בהטלת חובה גורפת של העמדת דיור חלוף לאדם כזה במסגרת הליכי הפקעה" (רע"א 6330/19 אסתר ברוך נ' עיריית תל אביב יפו (נבו, 9.12.2019)). והדברים נכונים לענייננו ומדברים בעד עצמם. עוד ראוי להפנות לפסק דין שניתן לאחרונה, במסגרתו חזר בית המשפט העליון על התנאים המזכים בשיכון חלוף מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, ובכללם התנאי המחייב כי החזקה תהיה מכוח זכות שבדין או שביושר, תוך שהודגש כי "כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, המערערים אינם זכאים לפיצויים כדי השגת דיור חלוף סביר שכן המערערים אינם מחזיקים במקרקעין מכוח זכות שבדין ואף לא מכוח זכות שביושר" (ע"א 70344-01-26 שי קירש נ' עיריית תל-אביב-יפו (נבו, 12.3.2026)). בהינתן קביעת בית משפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה חזקה במקרקעין מכוח "זכות שבדין או שביושר", קביעה בה לא נמצא להתערב, הרי שהיא אינה זכאית לשיכון חלוף. לפני סיום יש ליתן את הדעת לנסיבות עניינה של הגב' דנוך, אשר "יש באמתחתה אפשרויות נוספות למגורים, לרבות דירה הנמצאת ברחוב רבי מאיר בתל אביב " (סע' 116 לפסק הדין), באופן שמקהה את חומרת תוצאת פסק הדין ביחס אליה. סוף דבר מהטעמים האמורים, אציע לדחות את הערעור. ויודגש, את החלק בפסק הדין של בית משפט קמא המתייחס לסוגיית הפיצויים, יש לקרוא (כפי שצוין בו), כמתייחס לקביעה לפיה אין להתנות את קבלת תביעת הפינוי במתן פיצויים וכי אין לזכות את המערערת בפיצויים במסגרת תביעת הפינוי שהוגשה נגדה. טענות המערערת לעניין עצם הזכות לפיצויים (ובמידת הצורך גם לשיעורם), מקומן להתברר במסגרת התביעה הכספית שהגישה, בהתאם ובכפוף לכל דין. לעניין מועד הפינוי- בנסיבות העניין אציע כי מועד הפינוי יהיה עד ולא יאוחר מיום 31.12.2026. אשר להוצאות- אציע להעמידן על הצד הנמוך, כך שהמערערת תשלם סך של 5,000 ₪ לכל אחת מהמשיבות. עידית ברקוביץ, שופטת השופט י. אטדגי, אב"ד יונה אטדגי, שופט אני מסכים. השופטת ט. לוי-מיכאלי אני מסכימה. טל לוי מיכאלי, שופטת תוצאה הערעור של המערערת 1 נדחה. מועד הפינוי נקבע ליום 31.12.2026. המזכירות תעביר לכל אחת מהמשיבות 1- 2, באמצעות באי כוחם, סך של 5,000 ₪ (10,000 ₪ בסך הכל). המזכירות תשיב למשיבים 2- 4 באמצעות בא כוחם את יתרת העירבון ופירותיו.