הפ"ב 31440-05-20 בימ"ש המחוזי ירושלים, השופטת עינת אבמן-מולר: פס"ד בבקשה לביטול פסק בוררות שניתן ע"י כבוד הבוררת ורדה אלשייך (הפ"ב 31440--5-20)

לפניי בקשות הדדיות לאישור ולביטול פסק בוררות שניתן ביום 18.11.2019 על ידי כב' הבוררת ורדה אלשייך. רקע עובדתי כעולה מפסק הבוררות המשיבה 1, עמותת "נופי חריש – עמותה לדיור" (להלן: העמותה), היא עמותה שהתאגדה לצורך רכישת קרקע ובנייה עצמית של בתים על הקרקע עבור חבריה. העמותה הוקמה כפלטפורמה תאגידית ל"קבוצת רכישה" שתרכוש את הקרקע ותביא לבניית בתי מגורים עבור החברים בעמותה. כחברים בעמותה הצטרפו החברים לקבוצת הרכישה, כאשר בסופו של ההליך כל אחד מהחברים עתיד היה לקבל יחידת דיור מהיחידות שתבנה העמותה. המבקש 1, עו"ד אלעד הלוי, הוא היזם שעמד מאחורי העמותה וניהל אותה בפועל. עו"ד הלוי שימש כעו"ד של העמותה וכנאמן חברי העמותה בהליכים הקשורים למטרת העמותה, ובין היתר החזיק בחשבון נאמנות בו הופקדו כספי העמותה. המבקשת 2, חברת "בית הלל – ניהול והשקעות בע"מ" (להלן: חברת בית הלל) היא חברה בבעלות עו"ד הלוי שהוא מנהלה ובעל המניות היחיד בה. חברת בית הלל היתה אמורה לספק שירותי ניהול לפרוייקט ולקבל שכ"ט מכספי העמותה. המשיבים 34-2 הם חברי העמותה, אשר חתמו על מספר הסכמים, בין היתר עם המבקשים, ובהם התחייבויות שונות שנוגעות לתנאי הצטרפותם לעמותה, תנאי רכישת הקרקע, הקמת הפרויקט, ניהול הפרויקט, השכר שישולם וכיו"ב. במרוצת הזמן התגלע סכסוך בין הצדדים, בעקבותיו פנו בהסכמה להליך בוררות בפני כב' השופטת (בדימוס) ורדה אלשיך. בהליך הבוררות נדונו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים. המשיבים (העמותה וחבריה) הגישו כתב תביעה בסכום הקרוב ל-17 מיליון ₪, בגדרו ביקשו להצהיר על בטלות ההסכמים ולחייב את המבקשים בתשלום בגין הנזקים שגרמו על פי הנטען. המבקשים (עו"ד הלוי וחברת בית הלל) הגישו תביעה שכנגד בסכום העולה על 8 מיליון ₪ בגין שכ"ט, דמי ניהול ודמי ארגון. ביום 18.11.2019 ניתן פסק בוררות, המחזיק 315 עמודים. בפסק הבוררות נתקבלה תביעת המשיבים בחלקה. התביעה שכנגד, שהוגשה על ידי המבקשים, נדחתה. במסגרת פסק הבוררות נדחתה, בין היתר, טענת המשיבים לפיה לא ידעו או לא הבינו על מה הם חותמים וכן נדחתה טענתם בכל הקשור למהות הפרוייקט. נקבע כי מדובר בפרוייקט המהווה קבוצת רכישה, וככזה, במסגרת ההסכמים שנחתמו, מלוא הסיכון הוטל על חברי העמותה. עוד נדחתה טענת המשיבים לאיחור בהוצאת היתר בנייה וכן נדחו תביעותיהם לנזקים בגין איחורים בפרוייקט, אי קבלת היתר בנייה, אי קבלת ליווי בנקאי וכו'. בצד זאת, התקבלה תביעת המשיבים בנוגע להוצאת כספים שלא כדין מחשבון הנאמנות, ונקבע כי המבקשים ניהלו את הפרויקט והעמותה ברשלנות וחבים בפיצוי המשיבים. מנגד - תביעתם של המבקשים לקבל את מלוא שכרם על פי ההסכמים נדחתה. בסיכומו של דבר חוייבו המבקשים לשלם למשיבים סך של 3,291,236 ₪ וניתנו הוראות נוספות, בין היתר בנוגע לחשבון הנאמנות. עוד חוייבו המבקשים בהוצאות הליך הבוררות בסך 490,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק הבוררות נמסר לצדדים ביום 18.2.2020 (לאחר שהמשיבים נאלצו להעביר לבוררת את חלקם של המבקשים בשכר טרחתה). ביום 3.3.2020 הגישו המשיבים בקשה לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 5669-03-20), וביום 14.5.2020 הוגשה בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות (הפ"ב 31440-05-20). הבקשה לביטול פסק הבוררות במסגרת בקשתם טענו המבקשים – עו"ד הלוי וחברת בית הלל - לביטול פסק הבוררות מכוח מרבית העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: החוק או חוק הבוררות). בתמצית, נטען כי פסק הבוררות לא נכתב על ידי הבוררת ולא היא שהכריעה במחלוקות בין הצדדים; כי פסק הבוררות מכיל סתירות קשות המגיעות כדי חוסר הכרעה במחלוקות; כי לא התאפשר למבקשים לצרף ראיות חשובות; כי הבוררת התעלמה מטענות וראיות שבאו לפניה; וכי פסק הבוררות נעדר הנמקה. בקשת הביטול נפרשה על פני עמודים רבים מאוד. בתחילה הוגשה הבקשה בהיקף של 123 עמודים, לה צורף תצהירו של עו"ד הלוי באורך 76 עמודים וכן צורפו כ-2,400 עמודי נספחים. המבקשים נדרשו לצמצם את היקף הבקשה ולמקד טענותיהם תוך התייחסות לעילות הביטול הנטענות כנדרש בתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן: תקנות הבוררות). בהתאם, הוגשה בקשה מתוקנת בהיקף של 40 עמודים, וצומצם היקפו של התצהיר שהוגש בתמיכה לה (יצויין כי התיקון לתקנות, המגביל בקשה לביטול פסק בוררות להיקף של 8 עמודים, נכנס לתוקף לאחר הגשת הבקשה שבנדון). טענה שתפסה מקום עיקרי במסגרת ההליך דנן, גרסה כי פסק הבוררות לא נכתב על ידי הבוררת. טענה זו ביקשו המבקשים לסמוך על קיומן של ארבע הערות מודפסות (שתיים מהן בצבע אדום) שנמצאו על גבי הפסק וכן על הערות בכתב יד שנכתבו על גבי סיכומי הצדדים וכתבי בי דין שהוגשו בהליך הבוררות. לאור טענה זו של המבקשים, נעשתה על ידי בית משפט זה פניה לבוררת לקבלת תגובתה בכתב לנטען. ביום 30.5.2022 הוגשה תגובת הבוררת בכתב, בה הבהירה והדגישה כי היא זו ששמעה את עדויות הצדדים, היא זו שבחנה את טענותיהם וראיותיהם והיא שכתבה את פסק הבוררות. הבוררת הסבירה כי ההערות המודפסות הן הערות פנימיות אותן כתבה לעצמה על גבי הטיוטה כמעין "דו שיח" לצורך טיוב ודיוק נוסחו של פסק הבוררות. זמן מה לאחר הגשת תגובת הבוררת הודיעו המבקשים על "איתור כותב פסק הבוררות". על פי טענתם, מדובר בעו"ד חיים פרץ שעבד עם הבוררת במשכן לבוררות. בהמשך להודעה זו הגישו המבקשים בקשות רבות לעיון במסמכים במשכן לבוררות ולזימון עדים וכן ביקשו להגיש חוות דעת של מומחה לכתב יד להוכחת טענתם כי כתב היד שנמצא על גבי סיכומי הצדדים אינו כתב ידה של הבוררת. בקשתם להגשת חוות דעת אושרה בהחלטה מיום 24.11.2022. כן הותר להם לזמן לעדות את עו"ד חיים פרץ ועדה נוספת, גב' לימור אהרון, שעבדה בעת הרלוונטית במשכן לבוררות. על רקע הראיות הנוספות שהגישו המבקשים נעשתה פניה נוספת לבוררת להביא עמדתה בתצהיר ביחס לטענות בעניין כתיבת פסק הבוררות: ההערות המודפסות על גבי פסק הבוררות, כתב היד על סיכומי הצדדים ומעורבותו הנטענת של מר חיים פרץ בכתיבת הפסק. יצויין, כי נוכח הטענות הכלליות והערטילאיות שהועלו כנגד הבוררת, שנדמו יותר כ"מסע דיג", לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה לזימונה של הבוררת לעדות, דבר השמור על פי הפסיקה למקרים חריגים בלבד, ומצאתי להסתפק באותו שלב בהגשת התייחסותה בתצהיר. ביום 15.10.2023 התקבל תצהירה של הבוררת. בין היתר הצהירה הבוררת כי אינה מזהה את כתב היד על גבי הסיכומים ואמרה כי יתכן שהוא של עו"ד חיים פרץ (ההדגשה במקור). הבוררת שבה על טענתה כי פסק הבוררות נוסח, נכתב וניתן על ידה ועל פי שיקול דעתה בלבד. נוכח הצהרת הבוררת לפיה כתב היד המופיע על גבי הסיכומים אינו שלה, הודיעו המבקשים בפתח דיון ההוכחות כי אין עוד צורך בחוות הדעת שהוגשה מטעמם וביקשו למשוך אותה. בדיון ההוכחות נחקרו המצהירים והעדים הנוספים שזימונם אושר. בהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים, החקירות תוחמו אך ורק למחלוקת העובדתית הנוגעת לזהותו של כותב פסק הבוררות (ראו פרוטוקול מיום 8.11.2021 בעמ' 2; פרוטוקול מיום 18.3.2024 בעמ' 18 שו' 5-4). לאחר דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב. סיכומי המבקשים התמקדו בטענתם כי הבוררת העבירה את בירור המחלוקת לעו"ד פרץ והוא זה שכתב את פסק הבוררות. טענותיהם האחרות של המבקשים זכו להתייחסות חלקית ונטענו בעיקר על דרך ההפניה, כאשר בפתח הסיכומים ציינו המבקשים כי הסיכומים באים "להוסיף" על האמור בבקשת הביטול ו"אין לראות באי-התייחסות לטענות כלשהן מבקשת הביטול בסיכומים אלו כויתור על טענות...". כבר נפסק כי טיעון על דרך ההפניה בסיכומים אינו ראוי ואינו מספיק, ויש לראות טענה שנטענה על דרך ההפניה כטענה שנזנחה (ראו, למשל, ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 321; ע"א 3432/17 טופז נ' יוכט, בפסקה 23 (16.4.2020); רע"א 4159/21 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, בפסקה 31 (29.5.2023)). אציין כי גם בפסק הבוררות התייחסה הבוררת לאופן הנפסד בו הועלו טענות בסיכומים על דרך ההפניה, דבר שלא מנע מהמבקשים לפעול באותו אופן גם בהליך זה. לפיכך, טענות שלא נזכרו בסיכומים יש לראותן ככאלה שנזנחו. עניינים אחרים, שנטען ביחס אליהם בחצי פה ועל דרך הפניה, יזכו להתייחסות להלן לפנים משורת הדין. ביטול פסק בוררות - כללי כידוע, היקף ההתערבות השיפוטית בפסק בוררות הוא מוגבל ומצומצם. הפיקוח השיפוטי על הליך הבוררות מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך בפיקוח שיפוטי שיבטיח את תקינותם וטוהרם של הליכי הבוררות. פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר היא צרה ומוגבלת לרשימה סגורה של עילות ביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק, ובכפוף לסעיף 26 לחוק (הקובע סייגים לביטול פסק בוררות גם כאשר קיימת עילת ביטול). עילות הביטול לפי סעיף 24 לחוק אינן פותחות פתח להעלאת טענות ערעוריות על פסק הבוררות. במסגרת השגת תכליותיו של מוסד הבוררות, עילות הביקורת השיפוטית על הבוררות מוחלות בידי בתי המשפט בזהירות רבה ועל דרך הפרשנות הדווקנית, כשהמגמה היא ליתן, ככל האפשר, תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו (ראו, למשל, רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (להלן: עניין גמליאלי); רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (4.11.2009); רע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית, בפסקה 10 (6.5.2018)). על רקע עקרונות כלליים אלה, נפנה לבחון את הטענות בבקשה לביטול פסק הבוררות. הטענה כי הבוררת לא כתבה את פסק הבוררות והעבירה את ההכרעה לאחר המבקשים הקדישו חלק ניכר מניהול ההליך לטענה זו. על פי טענתם, פסק הבוררות לא נכתב על ידי הבוררת ולא היא שהכריעה במחלוקות שבין הצדדים. את טענתם זו ביקשו המבקשים להשתית בעיקר על מספר הערות מודפסות שנמצאו בגוף הפסק ועל כתב יד שנמצא על גבי שני עמודים מתוך הסיכומים שהוגשו בהליך הבוררות. המבקשים טענו כי הדבר מקים עילה לביטול הפסק מכוח העילות שבסעיפים 24(3); 24(4); 24(5); 24(6) לחוק הבוררות וכן מכוח סעיף 11(1) לחוק הבוררות לפיו "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים". לתמיכה בטענתם הפנו המבקשים לפסקה 44 לפסק הבוררות (בעמ' 139), שם בסוף אחת הפסקאות נרשם "לא מסכימה" (מודפס ובצבע אדום). כן הפנו לפסקה 61 לפסק הבוררות (בעמ' 214), שעניינה טענות התובעים כי עוה"ד הלוי גרם למשיבים להיות חבים כלפי רשות המסים. בסוף הפסקה נרשם בהדפסה, שוב בצבע אדום "לא!!!!!! באמת???????". בנוסף הפנו המבקשים לשני מקומות בהם נרשם "טרם קראתי". כך, בכותרת פסקה 39 לפסק הבוררות (בעמ' 129) נרשם: "טענת התובעים כי עו"ד הלוי הפר אמונים, פעל בניגוד עניינים, הטעה וכו': טרם קראתי לאורך כתבי טענותיהם חוזרים התובעים על הטענות כי עו"ד הלוי פעל בניגוד עניינים, מעל והפר את אמונם, גזל את כספם, וכיוצ"ב טענות (התובעים השתמשו בעניין זה בשלל מילות תיאור: "עוקץ", "שוד", "תרמית" וכיוצ"ב)". נוסח זהה נמצא בעמ' 3 לתוכן העניינים בהפניה לפסקה 39 הנ"ל (כפי שניתן להיווכח מהפסק, ההפניות בתוכן העניינים זהות לכותרות המתאימות בגוף הפסק). בנוסף הפנו המבקשים להערות בכתב יד שנמצאו על גבי שני עמודים מתוך סיכומי המבקשים, אותם צילמו מתיק הבוררות (עמ' 235, 237 לסיכומי המבקשים בבוררות; נספח ל"ה; הוגש ביום 20.6.2023). לטענתם, לא מדובר בכתב ידה של הבוררת. המבקשים הוסיפו וטענו בבקשתם לעניין סגנונו של הפסק וצרפו לבקשתם טבלה המפרטת שגיאות כתיב ותוספות מודגשות בפסק שלשיטתם הוספו על ידי הבוררת (נספח ל"ז), אלא שטענות אלה לא שבו לעלות בסיכומיהם. מכל אלה ביקשו המבקשים להסיק כי פסק הבוררות כלל לא נכתב על ידי הבוררת, ומי שהכריע במחלוקות היה צד שלישי עלום כלשהו, כאשר הבוררת לכל היותר הוסיפה תוספות שנכתבו לעתים בהדגשה (bold) ובסגנון מרושל כטענתם. תוך כדי ניהול ההליך שבנדון הגישו המבקשים הודעה לפיה "לאחר חקירה מאומצת עלה בידם לאתר את כותב פסק הבוררות...". המבקשים טענו כי מדובר בעו"ד חיים פרץ, וביקשו לזמן בקשר לכך מספר עדים, בהם עו"ד פרץ, לעדות. לאחר שנתבקשו לנמק על מה נסמכת בקשתם לזימון העדים, פרטו המבקשים מדוע לשיטתם עו"ד פרץ הוא זה שכתב את פסק הבוררות. וכך הוסבר: על גבי שורה של מסמכים מתיק הבוררות נרשם "נשלח לורדה ולחיים" בכתב ידה של גב' לימור אהרון, מנהלת תיקי הלקוחות במשכן; משרד חקירות פרטי ששכרו פנה אל גב' לימור אהרון שאמרה כי לבוררת היה עוזר משפטי בשם חיים פרץ; בדיקה שערכו באתר האינטרנט של מוסד בוררות אחר העלתה כי עו"ד פרץ מוצע שם כבורר והוא בעל הכישורים הנדרשים לכך; ובשיחה שערכה חוקרת ממשרד החקירות עם עו"ד פרץ אמר האחרון כי הוא מכיר היטב את הבוררת ועובד עמה ואם תיעשה אליה פנייה יפגשו אותו "בדלת האחורית". לאור טענות המבקשים, וחרף חולשת הטענות (ראו החלטה מיום 19.2.2023), הותר למבקשים לזמן לעדות את עו"ד חיים פרץ ואת גב' לימור אהרון. בעדותו, הכחיש עו"ד חיים פרץ באופן נחרץ וברור שהוא זה שכתב את פסק הבוררות והתרעם על עצם העלאת הטענה. עו"ד פרץ העיד כי עבד כעוזר לבוררת במשך מספר שנים במשכן לבוררות. לטענתו, הוא מעולם לא כתב פסק בוררות בהליך שהתנהל אצל הבוררת ואף לא ראה נוסח סופי של פסק בוררות, ולכל היותר כתב חוות דעת בשאלה כזו או אחרת אותה נתבקש לבדוק. לדבריו, הטענה כי הוא זה שכתב את הפסק והבוררת כביכול כתבה הערות בהן היא כאילו מתווכחת איתו, כפי שגילה (בתקשורת) שנטען כנגדו, היא לא יותר מאשר "קשקוש מוחלט". העד טען כי מעולם לא עבד עם הבוררת באופן המתואר לעיל של כתיבת הערות בתוך טיוטת פסק, ושב וטען כי במסגרת עבודתו במשכן לבוררות רק סייע בבחינת שאלות משפטיות ספציפיות. ביחס לתיק הבוררות שבנדון אישר העד כי כתב היד המופיע בשני עמודי הסיכומים אליהם הפנו המבקשים הוא כתב היד שלו, ואמר כי יתכן שנתבקש לבדוק שאלה מסויימת. העד לא זכר פרטים בנוגע לתיק הספציפי: האם התבקש ליתן חוות דעת בעניין כלשהו והאם בכלל נתן. העד ביקש להדגיש כי החוקרת ממשרד החקירות שפנתה אליו ("המתחזה", כדבריו) ניהלה איתו מספר שיחות – ארבע לפחות – שלו היו מוגשות במלואן לבית המשפט ניתן היה להיווכח כי גם לה אמר שעבודתו עם הבוררת התמצתה בכתיבת חוות דעת בנושאים שונים. כמו כן טען שמאותן שיחות ניתן היה ללמוד על ההקשר בו נאמרו הדברים שצוטטו מפיו, לפיהם אם תפנה לבוררת תפגוש אותו "בדלת האחורית". לדבריו, הדברים נאמרו לאחר שנתן לה ייעוץ ולכן סרב לשמש כבורר בעניינה, וכאשר העלתה את שמותיהם של השופט לויט והשופטת אלשייך כבוררים אפשריים אמר לה שעבד איתם ולכן ניגוד העניינים תקף באותה מידה ביחס אליהם. העדה הנוספת, גב' לימור אהרון, עבדה במשכן לבוררות בעת הרלוונטית. בנוגע לתפקידו של עו"ד פרץ ידעה העדה לספר כי "הוא היה עוזר לורדה". העדה אישרה כי העבירה מסמכים שונים מתיק הבוררות לבוררת ולעו"ד פרץ, כפי שנרשם על גבי אותם מסמכים. במענה לשאלות שנשאלה סיפרה כי כאשר העבירה בקשות כאמור, הבוררת היא זו שהיתה מחזירה תשובה ואף פעם לא הוחזרה תשובה מעו"ד פרץ (עמ' 22 שו' 29 ועמ' 23 לפרוטוקול מיום 18.3.2024). לעדה לא היתה כל ידיעה בנוגע לכתיבת פסק הבוררות שבנדון. העדה אישרה, במענה לשאלות שנשאלה, כי על פי הידוע לה רק הבוררת היא זו שכתבה את ההחלטות ואת פסק הבוררות בתיק. גם לאחר שמיעת העדויות שבו המבקשים על טענתם כי עו"ד חיים פרץ שימש כ"בורר סתרים" כלשונם, והוא זה שכתב את פסק הבוררות ולא הבוררת. טענה זו של המבקשים אין לה על מה שתסמוך ויש לדחותה בשתי ידיים. מלכתחילה נראה כי הטענה נולדה על רקע מספר הערות שנמצאו בגוף פסק הבוררות. על הערות אלה בנו המבקשים תילי תילים של השערות ומסקנות. המבקשים אף שכרו משרד חקירות פרטי על מנת שיאשש את אותן השערות, אך חרף המאמץ שהושקע החקירה לא העלתה ממצאים כלשהם שיש בהם לתמוך בהשערות אלה, ואף ההיפך. כפי שהתברר מעדותו של עו"ד פרץ, בינו לבין החוקרת התנהלו מספר שיחות (עמ' 11 שו' 28-22 לפרוטוקול). המבקשים צרפו תמליל שיחה אחת בלבד בפגישה שנערכה בין השניים ביום 28.6.2022, ואף בה אין אישוש כלשהו לטענת המבקשים (תצהיר החוקרת ותמלול השיחה צורפו לבקשה מיום 12.9.2022). כפי שניתן להיווכח מהתמלול שצורף, עו"ד פרץ אמר לחוקרת שהוא פסול מלשמש בורר בעניינה לאחר שייעץ לה (עמ' 13 שו' 26). לאחר שהעלתה שמות של בוררים אפשריים אחרים מהמשכן לבוררות אמר לה כי הוא עובד עם חלק מהם ולכן אם תפנה אליהם אז למעשה תפגוש אותו "בדלת האחורית" (עמ' 17 שו' 8-1), וציין "אם את תפגשי באנשים שאני מכיר אני אגיד לך לא לקחת" (עמ' 17, שו' 28). בהמשך לדברים אלה, כאשר נשאל באשר לטיב עבודתו עם הבוררת, ציין כי נתן בעיקר חוות דעת בתחום של פירוקי חברות (עמ' 17 שו' 17-14). עוד הוא נשאל לגבי תפקידם של עוזרים משפטיים והאם הם כותבים פסקי בוררות והשיב "בדרך כלל לא. לכתוב הסכם [צ"ל: פסק] בוררות לא". והסביר כי "אנשים לא רוצים שמישהו אחר יעשה עבורם את העבודה שהם עושים" (עמ' 17 שו' 26-21). כיצד מדברים אלה מנסים המבקשים ללמוד כי עו"ד פרץ הוא שכתב את פסק הבוררות, אין לדעת. מדובר בניסיון דחוק למדי ולא מוצלח למצוא בדבריו משום חיזוק לתיזה אותה בנו המבקשים מלכתחילה על יסודות רעועים, תוך הוצאת דברים מהקשרם. נראה כי דבריו של עו"ד פרץ לחוקרת רק מחלישים את התיזה שבנו המבקשים, ובכל מקרה אין הם מהווים חיזוק. ביחס להערות הבודדות שנמצאו בגוף הפסק, הבהירה הבוררת כי מדובר בהערות פנימיות שכתבה לעצמה על גבי טיוטת הפסק כמעין "דו שיח" וסימון לעצמה לצורך טיוב ודיוק נוסחו של פסק הבוררות. אין סיבה שלא לקבל את עמדתה של הבוררת בעניין זה. מדובר בשתי הערות שנרשמו בגוף הפסק בצבע אדום מודגש המתייחסות לתוכן הדברים ושתי הערות בהן נרשם "טרם קראתי". כל מי שעיסוקו בכתיבה, בודאי כתיבה של טקסט משפטי כגון פסק דין או פסק בוררות, יודע כי תהליך הכתיבה כולל התלבטות והתחבטות לא רק באשר לתוצאה הנכונה אלא גם באשר לאופן הצגת הטיעונים וניסוחם. טכניקות הכתיבה משתנות מאדם לאדם, וכל אחד מסגל לעצמו דרך עבודה משלו. בתוך כך, כתיבת הערות בגוף הפסק – בפרט בצבע שונה שנועד להדגיש את ההערה על מנת שניתן יהיה לחזור אליה ולמחקה – היא פרקטיקה אפשרית וקיימת, שאף אינה חריגה. בכל הנוגע לנוסח ההערות - איש איש וסגנונו. ובעניין זה יש לומר כי דווקא עדותו של עו"ד פרץ מלמדת כי אין המדובר בהערות המופנות לאדם שלישי, שכן על פי עדותו לא זו היתה דרכה ולא זה היה סגנונה של הבוררת בעת פנייה אליו (עמ' 14 שו' 34-29; עמ' 15 שו' 19-12). אוסיף, ההערות (כמו גם הפסק גופו) נרשמו בלשון נקבה ("לא מסכימה") וסגנונן (מספר סימני קריאה) אף תואם את סגנון כתיבת הבוררת בגוף הפסק. בסופו של יום, הערות פנימיות בודדות לא נמחקו מגוף הפסק. נכון יהיה לומר שמדובר בתקלה טכנית, אולי לא נעימה, אך מכאן ועד למסקנה כי יש בהערות אלה כדי ללמד על כך שפסק הבוררות לא נכתב על ידי הבוררת, המרחק רב מאוד. גם בכתב היד שנמצא על גבי הסיכומים אין כדי להביא למסקנה כי מישהו אחר שאינו הבוררת כתב את פסק הבוררות, ואף להיפך. כאמור, המבקשים הפנו לשני עמודים מתוך סיכומים שהוגשו בתיק הבוררות על גביהם נרשמו בכתב יד הערות (פסקה 1000 ואילך לסיכומים - נספח ל"ה לבקשת הביטול, הוגש ביום 20.6.2023). העותק שהוגש לתיק בית המשפט אינו קריא ברובו, אך ניתן להיווכח בקיומן של הערות בודדות וקצרות בכתב יד, באחת מהן נראה כי כתוב "בטלות ההסכמים בשל רשלנות" מעל פסקה בה מצוטט פסק דין העוסק בנושא. עו"ד פרץ אישר בעדותו כי כתב היד על גבי שני עמודי הסיכומים שהוצגו לו הוא כתב היד שלו. מכאן ביקשו המבקשים להסיק כי עו"ד פרץ "ניתח את הסיכומים עד תום ולא קרא אותם בלבד" והוסיפו כי "הדבר היחיד שעושה מי שמנתח את סיכומי הצדדים הוא לכתוב פסק דין – אין אפשרות אחרת". גם כאן מדובר ב"קפיצה מחשבתית", כאשר על סמך מילים בודדות שנכתבו בכתב יד על גבי שני עמודים מתוך מאות רבות של עמודי סיכומים הניחו המבקשים כי עו"ד פרץ ניתח את הסיכומים "עד תום" ובהכרח כתב את פסק הבוררות. מדובר שוב בהנחות חסרות בסיס ואף לא מסתברות. דווקא העובדה שמדובר בכתב יד שנמצא על גבי שני עמודים בלבד מתוך מאות עמודי סיכומים מלמדת כי נגיעתו של עו"ד פרץ בתיק, אם בכלל, היתה שולית ומחזקת את טענתו כי לכל היותר בדק וחיווה דעתו בעניין מסויים אותו ככל הנראה נתבקש לבדוק. בכלל, עדותו של עו"ד פרץ בנקודה הרלוונטית לענייננו היתה מהימנה עליי. מעדותו עלה בבירור כי הוא שימש כעוזר משפטי לבוררת במסגרת המשכן לבוררות וסיפק לה, במקרים בהם נתבקש, חוות דעת בנושאים ספציפיים. זוהי עבודתו של עוזר משפטי. בדומה לשופט המכריע בתיק הנדון בבית המשפט, אין כל מניעה שבורר ייעזר בעוזר משפטי, ובוודאי שאין בכך כדי להצדיק ביטול פסק הבוררות. לא בכדי דחתה הפסיקה בעבר טענה דומה לביטול פסק בוררות בשל היעזרות במתמחים, תוך שצויין כי מדובר ב"טענת סרק" ש"מוטב היה אלמלא הועלתה משהועלתה" (רע"א 4119/95 אפק נ' כהן (25.10.1995)). דומה שאף המבקשים עצמם לא סברו שיש בהיעזרות בעוזר משפטי, כשלעצמה, כדי להצדיק את ביטול פסק הבוררות. לפיכך, הגדילו המבקשים וייחסו לעו"ד פרץ את כתיבת פסק הבוררות כולו וטענו כי מלאכתה של הבוררת הסתכמה ב"רפרוף" על פני הפסק ו"השתלת" הערות. אלא שתיזה ספוקלטיבית זו נסמכת על השערות והנחות לא מבוססות שנבנו זו על זו כמגדל קלפים, שיסודותיו רעועים וסופו שיקרוס. כאמור, בבקשתם טענו המבקשים לקיומו של סגנון משתנה בלשון הפסק, ובהקשר זה הפנו בעיקר לקטע מודגש בעמ' 123 לפסק הבוררות, אשר לשיטתם כתוב בסגנון אחר. טענה זו נזנחה בסיכומים ולפיכך, כאמור, אין להידרש אליה. הרבה למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופה אין בטענה ממש. אקדים ואומר, כי מקריאת הפסק כולו לא התרשמתי מסגונות כתיבה שונים. ההיפך הוא הנכון. ביחס לקטע המודגש הנ"ל טענתם של המבקשים לוקה בנוסף בחוסר בהירות והיעדר היגיון פנימי. מחד טענו המבקשים כי הקטע האמור "הושתל" על ידי הבוררת שלדעתם מצאה לנכון להביע את עמדתה במקומות מסויימים בפסק בהדגשה (bold) ולעתים גם בתוספת קו תחתון ורצף סימני קריאה רבים (מה שמעיד, לשיטתם של המבקשים עצמם, כי זהו סגנונה של הבוררת, סגנון שנמצא הן בגוף הפסק והן בהערה המודפסת שנותרה בפסק), אך בה בעת טענו כי נוסח הדברים אינו מאפיין ניסוח של שופטת בכירה במעמדה של כב' הבוררת. כך או אחרת, אין בקטע המצוטט או בשגיאות הגהה אליהם הפנו המבקשים בבקשתם (נספח ל"ז לבקשה) דבר שיש בו כדי להביא למסקנה מרחיקת הלכת אליה הגיעו המבקשים לפיה הבוררת העבירה את בירור המחלוקת לאחר ולא היא שכתבה את פסק הבוררות. חשוב לומר כי טענתם של המבקשים לפיה הבוררת התנערה מחובתה והעבירה את ההכרעה לגורם שלישי כלשהו, היא טענה חריפה שיש בה לפגוע בשמה הטוב של הבוררת. בהתאם, מצופה היה כי טענה מעין זו תישען על בסיס מוצק ולא על מחשבות והשערות גרידא. בסיס שכזה לא הונח, והנטל להוכיח את הנטען לא הורם ולו במעט. כאמור, הבוררת הדגישה בתגובה שהוגשה על ידה כי היא זו ששמעה את העדויות, היא זו שבחנה את הראיות ואת הטענות והיא שכתבה את פסק הבוררות ועומדת מאחורי הכתוב בו. זוהי גם נקודת המוצא, וכל טענה אחרת ראוי היה לה שתישען על מידע או ראיות בעלות משקל. ראיות כאלה לא נמצאו. להיפך - העדויות שבאו לפניי רק תמכו בגרסה הפשוטה והמתבקשת לפיה הבוררת היא שכתבה את פסק הבוררות. יתר על כן – גרסה זו היא המסתברת יותר. כידוע, מדובר בבוררת מקצועית, שופטת מחוזית בדימוס עתירת ניסיון, שמעורבותה ובקיאותה בנושא הבוררות עולה בבירור ממסמכי התיק (לרבות החלטות שונות שניתנו על ידה בהליך הבוררות, עמדת הבוררת בהליך זה ועוד). תיזה הגורסת שאדם אחר - שלא ניהל את הליך הבוררות ולא היה מעורה בו ושימש אך כעוזר משפטי במסגרת המשכן לבוררות - היה "בורר צללים", מעבר לכך שהיא חסרת בסיס ראייתי הרי שבנסיבותיו של מקרה זה היא גם נטולת כל היגיון. מדובר בהליך בוררות רחב היקף ובפסק בוררות חריג בהיקפו (315 עמודים), שמקריאתו ניתן להתרשם בנקל כי נכתב על ידי גורם מנוסה ומקצועי, וברור שלכתיבתו הוקדשו מאות שעות עבודה (וראו החלטותיה של הבוררת בבקשות שהוגשו לאחר הגשת הסיכומים בהליך הבוררות – נספחים נ"ב ו-מ"ט – שם ציינה בשתי החלטות שונות שניתנו בהפרש של כחודשיים כי היא שוקדת על כתיבתו של פסק הבוררות). כלל לא ברור על מה נסמכת הטענה כי אדם אחר, שאינו הבוררת, הקדיש לכתיבת הפסק מאות שעות עבודה, כאשר המבקשים אף מגדילים וטוענים כי הבוררת הסתפקה ב"רפרוף" על הפסק ו"השתלת" הערות, משל חזו בעיניהם בכתיבת הפסק. לכך יש להוסיף, כפי שכבר צויין לעיל, כי גם אם נעזרה הבוררת בעוזר משפטי באופן כזה או אחר במהלך ניהול התיק, אין בכך כל קושי ואין מניעה לעשות כן. בין זה לבין טענה כי הבוררת העבירה את ההכרעה בסכסוך לאחר והפסק אינו משקף את דעתה, אין ולא כלום, ואין הדבר עומד בסתירה לגרסה שהבוררת היא זו שכתבה את פסק הבוררות. היא ולא אחר. בהקשר זה חשוב להדגיש כי אין זה מתקבל על הדעת כי העלאת טענה, הקלוטה מהאוויר, לפיה מישהו אחר שאינו הבוררת, במקרה זה עוזר משפטי, כתב את פסק הבוררות, תגרור את הבוררת לדיון על אופן כתיבת הפסק ותחייב אותה לפרט באיזה אופן בדיוק נעזרה בעוזר המשפטי, אם בכלל, ומהן השאלות אותן הוא נתבקש לבחון, ככל שאלה בכלל יכולות להיות זכורות לה. לכך אין לתת יד. קריאת פסק הבוררות מתחילתו ועד סופו אינה מותירה מקום לספק שהוא נכתב ביד מיומנת ומנוסה. המבקשים הבינו כי לא ניתן לזרוק לחלל האוויר טענה כי הפסק לא נכתב על ידי הבוררת מבלי להציע הסבר לשאלה מי יכול היה לכתוב את הפסק ומה ההיגיון בטענה זו. לפיכך, ניסו המבקשים לארוג מסכת עובדתית שתוליד את המסקנה שפסק הבוררות נכתב על ידי אחר, וכך הגיעו לעו"ד חיים פרץ שהועסק כעוזר המשפטי של הבוררת במשכן לבוררות. אלא שניסיון זה נעשה באופן מגושם, שלא לומר חסר תום-לב, על בסיס השערות, הנחות וחלקי אמיתות. מארג התפור בתפרים גסים שנמצא כחסר בסיס ונטול היגיון. לסיכום נקודה זו – טענתם של המבקשים כי פסק הבוררות לא נכתב על ידי הבוררת וכי הבוררות העבירה את ההכרעה במחלוקת לאחר, נסמכת על לא יותר מהשערות והנחות נטולות כל בסיס ראייתי ממשי. טענה זו אינה אלא מגדל פורח באוויר, ויש לדחותה. הטענה כי לא ניתנה למבקשים הזדמנות להביא ראיות – סעיף 24(4) לחוק המבקשים טענו לקיומה של עילת ביטול נוספת מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות, על פיה "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". בעניין זה הפנו המבקשים בעיקר להחלטת הבוררת מיום 22.9.2019, שדחתה בקשה להוספת ראיות ולגילוי מסמכים שהגישו בשלב שלאחר הגשת הסיכומים, (נספח מ"ט לבקשה). לטענת המבקשים, דחיית הבקשה להוספת ראיות לא היתה מוצדקת, זאת בפרט לאחר שהבוררת קיבלה בקשה קודמת שהגישו המשיבים להוספת ראיה (שהוגשה אף היא לאחר הגשת הסיכומים) על רקע הסכמת המבקשים, אף שהסכמתם של המבקשים היתה מסוייגת. ואלה הן העובדות הרלוונטיות לטענה זו בתמצית: לאחר שהוגשו סיכומים בהליך הבוררות הגישו המשיבים בקשה להוספת ראיה: ייפוי כוח בלתי חוזר שלטענתם התקבל אצלם "לאחרונה" מרשות המסים, לתמיכה בטענתם שהמבקש עסק ב"בידוי מסמכים" ואין לתת אמון במסמכים שיצאו תחת ידו (נספח נ' לבקשה). המשיבים הגישו תגובה לבקשה בה התייחסו לנטען כנגדם ובסופה ציינו כי "על אף האמור לעיל – המחייב את דחיית הבקשה מכל וכל, הנתבעים והתובעים שכנגד אינם מתנגדים להוספת ה'ראיה' בשל המדיניות לאפשר לצד להביא את מלוא ראיותיו במסגרת הליך הבוררות בכל שלב, ועל מנת למנוע פתחון פה מצד הנתבעים שכנגד, שהרי אין ב'ראיה' שצירופה מתבקש כל ראיה לטענות התובעים, וזאת בכפוף לכך כי זכות זו אף תישמר להם" (נספח נ"א לבקשה). ביום 16.7.2019 ניתנה החלטת הבוררת בה צויין כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר על אף שבבקשה מפורטות עובדות מהותיות, בעיקר המועד בו התגלתה הראיה אצל המבקשים ונסיבות גילוייה. לפיכך, כך נקבע, במצב דברים רגיל די היה בכך לדחות את הבקשה, אך נוכח האמור בסיפת תגובת המשיבים (כמצוטט לעיל), לפיה אין הם מתנגדים להוספת הראיה, תותר הגשתה. הבוררת הוסיפה וציינה, בהתייחס לסיפת תגובת המבקשים, כי "בשלב זה בו מצויה הבוררות, לא שמורה לאף אחד מהצדדים להגיש ראיות נוספות. שלב הצגת הראיות ובחינתן הסתיים זה מכבר, והשלב הבא הינו כתיבת פסק הבוררות – בו אני עוסקת באלה הימים..." (נספח נ"ב לבקשה). חרף האמור, בחלוף פחות מחודשיים הגישו המבקשים בקשה לצירוף ראיות נוספות: תמלול שיחה מיום 28.8.2019 שערך אדם בשם חיים חדד עם ב"כ המשיבים עו"ד אוסטשינסקי ותמלול שיחה מיום 5.9.2019 שערך המבקש (תוך התחזות לאחר) עם נציגת חברת "קידום", החברה שהחליפה את חברת בית הלל בניהול הפרוייקט. כן נתבקשה הבוררת להורות למשיבים למסור לידי המבקשים את דוח ה-0 של הפרוייקט והסכם הניהול של המשיבים עם חברת "קידום" (נספח מ"ז לבקשה). בהחלטה שניתנה ביום 22.9.2019 דחתה הבוררת את הבקשה (נספח מ"ט לבקשה). בהחלטתה שבה הבוררת והתייחסה לשלב הסופי בו מצוי הליך הבוררת וציינה כי בשלב זה היא "שוקדת זה מכבר על כתיבת פסק הבוררות (לאחר שהוגשו כל סיכומי הצדדים וכו'), כשחלק גדול מפסק הדין כבר נכתב". הבוררת ציינה שמדובר בראיות יזומות שנוצרו ימים ספורים לפני הגשת הבקשה מבלי שניתן טעם משכנע לעובדה שהדבר נעשה רק עתה ולא לפני זמן רב. הבוררת סברה כי די בטעם זה לדחות את הבקשה, אך הוסיפה ובחנה גם את הראיות לגופן ומצאה שהן אינן עונות על התנאים להגשתן בשלב כה מאוחר. זאת, בין היתר, בשל אי צירוף תצהיר של חדד ואי מתן הסבר מלא בנוגע לנסיבות קיום השיחות, הקלטתן ותמלולן, כמו גם היעדר תרומה ממשית לקידום ההכרעה במחלוקות הנדונות בהליך הבוררות. הבוררת דחתה בהחלטתה גם את הבקשה לגילוי מסמכים, תוך שקבעה כי בשלב זה של ההליך אין מקום לפתוח מחדש הליך לגילוי מסמכים, מה גם שלא שוכנעה כי המסמכים שגילויים נדרש אכן קריטיים להליך הבוררות או רלוונטיים לצורך הכרעה בו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי בסיס לקיומה של עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות. כפי שנקבע בפסיקה, וברוח הפרשנות המצמצמת לעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות ככלל, הפגיעה בזכות הטיעון עשויה להצדיק את ביטול פסק הבוררות במקרים שבהם נפגעו כללי הצדק הטבעי באופן מהותי ולא פורמלי גרידא. השאלה האם פגיעה בזכותו של בעל דין להביא ראיה או לטעון טענה מהווה פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי או שמא פגיעה פורמלית גרידא, תלויה בנסיבות העניין ועליה להיבחן על פי עובדות ונתוני המקרה המסויים. כך, על בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את השלב בהליך הבוררות בו נתבקשה העלאת הטענה או הבאת הראית הנוספת; האם הראיה שהגשתה התבקשה היתה דרושה להכרעה במחלוקת עליה נסב הליך הבוררות; והאם היו בידי הבורר די ראיות אחרות באותו העניין, כך שהראיה הנוספת היא בבחינת מיותר המגדיש את הסאה (רע"א 4665/14 וייל נ' כהן עזריהו (23.10.2014)). במקרה זה, למבקשים היתה אפשרות מלאה להביא ראיות בהליך בוררות ארוך ומקיף. גם במסגרת החלטותיה ובמסגרת פסק הבוררות עמדה הבוררת על היקפו החריג של ההליך שכלל שלב לא קצר של גילוי מסמכים לרבות הגשת בקשות שונות ומתן החלטות, וכן כלל הגשת תצהירים וראיות בקלסרים עבי כרס. בקשתם של המבקשים להגיש ראיות נוספות הוגשה בשלב מאוחר מאוד של ההליך, לאחר הגשת הסיכומים ועת הבוררת שקדה על כתיבתו של פסק הבוררות. הבוררת נתנה החלטה מפורטת ומנומקת המסבירה מדוע היא דוחה את הבקשה לצירוף ראיות באותו שלב. החלטה זו היא בגדר סמכותה ושיקול דעתה ולא מצאתי כי נפל בהחלטתה זו פגם המצדיק את ביטולו של פסק הבוררות. כאמור, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הבוררת, אך הרבה מעבר לצורך יצויין כי גם בעיניים "ערעוריות" לא היה מקום להתערב בהחלטתה זו של הבוררת. יתר על כן, אף לו היתה חלה עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות, ואיני סבורה שכך הוא, לא היה מקום לביטול פסק הבוררות משלא נמצא כי נגרם למבקשים עיוות דין. כפי שציינה הבוררת בפסק הבוררות, בראיות שצירופן התבקש לא היה כל צורך ולא היה בהן לשנות ממה שנקבע, זאת משנדחו טענות המשיבים לעניין הנזקים בגין אי הוצאת היתר בנייה, אי קבלת ליווי בנקאי וכו', הנושאים שלשמם נתבקשה הוספת הראיות הנ"ל (עמ' 298-297 לפסק הבוררות). גם בטענתם הנוספת של המבקשים בנוגע להחלטה קודמת של הבוררת בגדרה אישרה למשיבים להגיש ראיה נוספת בשלב שלאחר הגשת הסיכומים, אין כדי לשנות דבר. כאמור, המבקשים טענו כי ההחלטה להתיר למשיבים הגשת ראיה נוספת התבססה על הסכמתם, אלא שלדבריהם הסכמה זו הותנתה בכך שזכות דומה להגשת ראיות נוספות תישמר להם. איני רואה צורך להידרש לשאלת נפקות אותה התניה ומה עמד מאחוריה, שכן ממילא באותה ראיה שהגשתה הותרה לא היה כדי להעלות או להוריד, כפי שפרטה הבוררת בפסק הבוררות (עמ' 296-295 לפסק). כך, שגם כאן לא נמצא כי נגרם למבקשים עיוות דין ובוודאי שלא נמצאה בכך עילה לביטולו של פסק הבוררות. הטענה כי הבוררת לא הכריעה במחלוקות – סעיף 24(5) לחוק המבקשים טענו כי פסק הבוררות מכיל סתירות רבות בנושאים שהיו בבסיס המחלוקת שנדונה בבוררות, עד כי יש בהן להקים את עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק הבוררות, לפיה "הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו". עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק הבוררות מתייחסת לאי הכרעה בעניין שנמסר להכרעתו של הבורר (וזאת להבדיל מדיון בטענה מסויימת, כאשר לעניין זה נקבע, כפי שיפורט להלן, כי הבורר אינו חייב לפסוק בכל טענה וטענה ששוטח לפניו בעל דין אלא רק באלה הדורשות לדעתו הכרעה). במקרים חריגים ובודדים מצאו בתי המשפט להשתית ביטול פסק על העילה שבסעיף 24(5) כאשר נפלה בפסק הבוררות טעות גלויה ובולטת או מקום שעל פני הפסק ניכרה סתירה פנימית שאין דרך ליישב אותה, וזאת כשהיה באלה לעלות כדי חוסר הכרעה (ראו המ' (ת"א) 2198/89 הנדסת נמלי אוויר, הוגו מרום בע"מ נ' Recon Optical Inc. (14.6.1992)); וכן הפ"ב (ת"א) 18580-10-17 צור נ' פאר (13.6.2018)), שערעור עליו נדחה מבלי להתייחס לעילת הביטול שבסעיף 24(5) – רע"א 5250/18 פאר נ' צור (2.8.2018)). ויודגש, אין המדובר בביטול פסק בוררות בשל טעות של הבורר, שכלל אינה מקימה עילת ביטול על פי חוק הבוררות (ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב', 985 (מהדורה רביעית, 2005)). בבקשתם פרטו המבקשים, על פני עמודים רבים, שורה ארוכה של קביעות בפסק הבוררות שלשיטתם אינן מתיישבות האחת עם השניה. בדרך טיעון זו חותרים המבקשים למעשה לכך שבית המשפט ישב כערכאת ערעור על פסק הבוררות ויבחן אחת לאחת את קביעותיה של הבוררת וכיצד הן עולות בקנה אחד עם אמירות אחרות בגוף פסק הבוררות, תוך שהם מעלים טענות בעלות אופי ערעורי. לכך אין מקום. כפי שצויין לעיל, עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות אינן עילות ערעוריות, אלא מכוונות עצמן בעיקר לטענות בנוגע לתקינות הליך הבוררות ולא ניתן להעלות במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות טענות ביחס לטעויות שנפלו בתוכן הכרעת הבורר (ראו, למשל, רע"א 5229/18 אבידור נ' לביא, בפסקה 15 (23.8.2018)). ברוח דברים אלה, אין בכוונתי להיכנס לניתוח מעמיק של פסק הבוררות ואין בדעתי לבחון כיצד כל אמירה ואמירה בפסק הבוררות מתיישבת האחת עם השניה או עם תוצאתו הסופית של הפסק. די יהיה לבחון האם הבוררת הכריעה באותם עניינים שהובאו להכרעתה והאם מיצתה את מלאכתה. בחינת טענות המבקשים בראייה זו מוליכה בסופו של יום למסקנה שלא קמה עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק הבוררות. בחינה מדוקדקת של טענות המבקשים מעלה כי ברובם המוחלט של המקרים כלל לא נמצאה סתירה או אי התאמה. ובמקום האחד בו אולי נמצאה אי התאמה (ברכיב השכר) - אין הדבר מצדיק ביטול הפסק. אפרט להלן ואפתח ברכיב השכר. ביחס לרכיב השכר טענו המבקשים לקביעות סותרות של הבוררת כאשר מחד קבעה כי המבקשים אינם זכאים לשכר כלשהו ועליהם להחזיר את מלוא השכר שגבו בגין הפרוייקט, אך במקום אחר בפסק קבעה כי אין להחזיר כספים שכבר שולמו על חשבון שכר בגין פעולות שביצעו המבקשים (פסקה ה.1 לבקשת הביטול). המשיבים טענו מנגד, בתשובתם לבקשת הביטול, כי הכרעת הבוררת ברורה וחד משמעית בנוגע להשבת השכר שהמבקשים קיבלו ומשכו מחשבון הנאמנות, כאשר הקביעות האחרות נאמרו בשאלת ההלוואות הפיקטיביות, נקודת מחלוקת אחרת לגביה פסקה הבוררת כי המשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה. כאמור, בסיכומי המבקשים הטענות נטענו בעיקר על דרך ההפניה מבלי שהוסבר מדוע יש בסתירות הנטענות משום חוסר הכרעה המקימה את עילת הביטול שבסעיף 24(5) כנטען, פרט לטענה כללית המגלגלת את העניין לפתחם של המשיבים וטוענת כי לא עלה בידם להראות מדוע אין סתירה בין הקביעות. בכך אי די. קיומה של סתירה בפסק בוררות (ככל שבכלל קיימת), היא כשלעצמה, אין בה להוביל בהכרח לביטולו של הפסק. רחוק מכך. על מנת להיכנס לגדר סעיף 24(5) לחוק על המבקשים היה להראות, והנטל הוא עליהם, כי הסתירה הנטענת מגעת כדי חוסר הכרעה בעניין מהעניינים שנמסרו להכרעת הבוררת. כזאת לא הוכח. בפסקה 73, אליה הפנו המבקשים, דנה הבוררת בטענת המשיבים לפיה עו"ד הלוי העניק הלוואות פיקטיביות לחשבון הנאמנות וגבה בגינן ריבית בשיעורים אסורים. הבוררת קבעה כי לא הוכח שמדובר בהלוואה פיקטיבית או בכספים שניטלו שלא כדין ולפיכך דחתה את טענות המשיבים בעניין זה. הבוררת הוסיפה כי "דומה" שהכספים ניטלו על חשבון שכר על פי ההסכמים והוסיפה: "כבר קבעתי לעיל כי תשלומי שכ"ט שנטלו הנתבעים והתובעים שכנגד, בעד עבודה שביצעו, יוותרו בידם" (עמ' 255-254 לפסק). אלא שהמבקשים לא הפנו למקום בפסק בו נקבע באופן קונקרטי מהם תשלומי שכר הטרחה שיוותרו בידי המבקשים ובגין איזה פעולות, ולא בכדי. קביעה כזו איִן. מכל מקום, בפסקה זו, בה צויינו הדברים, נדונה טענת המשיבים בעניין הלוואות פיקטיביות. טענה זו נדחתה בהיעדר הוכחה, ונראה כי הדברים לעניין השכר נאמרו מעבר לצורך. כך או אחרת, אין בדברים אלה או בדברים דומים שנאמרו בפסק הבוררות, גם אם לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם קביעות אחרות בפסק, משום חוסר הכרעה בעניין מן העניינים שנמסרו להכרעת הבוררת. כפי שניתן להיווכח, סוגיית שכרם של המבקשים נדונה בהרחבה בפסק הבוררות. הבוררת קבעה כי המבקשים לא ביצעו את תפקידם כנדרש ואף מעלו בחובותיהם הן מכוח ההסכמים עליהם חתמו והן מכוח הדין, פעלו תוך ניגוד עניינים ובחוסר מקצועית, נהגו בחוסר תום לב וניהלו את העמותה באי סדר עד כדי "כאוס מוחלט", (ראו, למשל, בעמ' 46, 120 ואילך, 222, 228, 246, 260, 282 לפסק). הבוררת דחתה את טענות המבקשים כי פעלו רבות לצורך הוצאת הפרוייקט לפועל, ואף קבעה שהוכח היפוכו של דבר (ראו, למשל, בעמ' 78, 82, 84, 93, 97-96). בהתאם, נקבע שוב ושוב כי על המשיבים לא מוטלת חובה לשלם את השכר על פי ההסכמים ועל המבקשים אף להשיב את מלוא השכר שגבו בגין הפרוייקט (ראו, למשל, בעמ' 82, 84, 230, 266, 267, 272, 286, 287 לפסק). בתוך כך, בחלק בו נדון הסכם שכר הטרחה שנחתם בין עו"ד הלוי לבין העמותה צויין והודגש כי עו"ד הלוי הפר ברגל גסה את חובותיו כעו"ד וכנאמן והפר את אמונם של המשיבים (לקוחותיו), ולא רק שאינו זכאי לתשלום שכר נוסף אלא שעליו להשיב למשיבים את מלוא הכספים שמשך כשכר מחשבון העמותה/הפרוייקט, בין בעצמו ובין באמצעות החברה שבשליטתו (המבקשת 2). הבוררת הוסיפה והדגישה כי "עיקרון זה הינו עיקרון מנחה לכל פסק בוררות זה" (עמ' 267 לפסק). הבוררת דנה באופן פרטני בכל אחד מההסכמים עליהם חתמו הצדדים. הבוררת דחתה את טענת המשיבים כי יש לבטל את ההסכמים, אך לצד זה שבה וקבעה כי המשיבים אינם מחוייבים לשלם למבקשים דבר מכוח ההסכמים שנכרתו והמשיבים אף מחוייבים להחזיר שכר שקיבלו על רקע התנהלותם. הבוררת לא הסתפקה בקביעה כללית שכזו, ועל יסוד הראיות שבאו לפניה קבעה מהם הסכומים אותם על המבקשים להשיב (ראו בעניין זה פסקאות 60, 71, 80 לפסק). בסיומו של פסק הבוררות פרטה הבוררת את עיקרי ההכרעות (עמ' 305 לפסק) ובהמשך כללה חלק אופרטיבי המפרט בדיוק את הסכומים שנקבע כי על המשיבים להשיב (בתוכם תשלומים שנמשכו בגין שכר שנלקח מחשבון הנאמנות שלא כדין) וכן כולל הנחיות נוספות בין היתר בקשר לחשבון הנאמנות (עמ' 314-312 לפסק). פסק הבוררות כולל, אפוא, קביעות ברורות בדבר ההכרעות הסופיות בעניינים שנמסרו להכרעת הבוררת. קריאת פסק הבוררות כמכלול אינה מותירה ספק בדבר הכרעת הבוררת בעניין השבת סכומים מסויימים שנמשכו כשכר. הכרעתה בעניין זה, כעולה גם מהחלק האופרטיבי של פסק הבוררות (פסקה 131), ברורה ומפורשת ועולה בקנה אחד עם עיקר הנמקותיה וקביעותיה בגוף הפסק. גם אם נניח כי הדברים שצויינו לעניין השכר בפסקה 73 הנ"ל אינם מתיישבים עם הקביעות הסופיות לעניין השכר והסכומים שיש להשיב, הרי שלכל היותר מדובר בטעות או באי דיוק בנימוקי הפסק ולא בהיעדר הכרעה בעניין מהעניינים שנמסרו להכרעתה. כאמור לעיל, טעות כשלעצמה אינה עילה להתערבות בפסק בוררות. בית המשפט אינו רשאי להתערב בפסק הבורר אפילו סבור היה שהבורר טעה טעות מהותית, בין עובדתית ובין משפטית, וזאת גם אם על פי תפיסתו הפעיל הבורר את שיקול דעתו בצורה בלתי שקולה (עניין גמליאלי הנ"ל בפסקה 15). עילות ההתערבות הן אך ורק אלה המנויות ברשימה הסגורה שבסעיף 24 לחוק, וכפי שהוסבר לעיל לא מצאתי קיומה של סתירה העולה כדי היעדר הכרעה. כאמור, קביעת הבוררת בנוגע לשכר שיש להשיב ברורה ומפורשת וחוזרת לאורך הפסק ובחלקו האופרטיבי (המפרט באופן קונקרטי את הסכומים אותם יש להשיב) באופן שאינו מותיר ספק לגבי ההכרעה הסופית. די בכך על מנת לדחות את הטענה לקיומה של עילת ביטול מכוח סעיף 24(5) לחוק. למעלה מן הצורך אציין כי גם אם הייתי סבורה כי הקביעות הנ"ל בפסק אינן מתיישבות האחת עם השניה באופן שיש בו להקרין על ההכרעה בשאלת השכר, עדיין לא היה בכך להביא לביטול הפסק. כידוע, סעיף 24 לחוק הבוררות מתיר לבית המשפט, בהתקיים אחת מהעילות הקבועות בו, "לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר". סעיף 26(ב) לחוק הבוררות אף מורה לבית המשפט שלא לבטל את פסק הבוררות כולו אם ניתן לפעול על פי אחת מהחלופות הנ"ל. בנוסף, סעיף 26(א) לחוק קובע כי גם אם קיימת עילת ביטול רשאי בית המשפט לדחות בקשת ביטול "אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין" (ראו ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 265). זאת יש לבחון על רקע המגמה לצמצום ההתערבות השיפוטית בפסקי בוררות. בענייננו, בתסריט החלופי המתואר לעיל, היה מקום לכל היותר להורות על השבת הפסק לבוררת לתיקונו או השלמתו ביחס לאמור בפסקה 73. אלא שלאחר בחינה נוספת גם זאת לא היה מקום לקבוע, שכן אני סבורה כי בסופו של יום לא נגרם עיוות דין, לא ביחס להליך הבוררות עצמו ולא ביחס לתוצאתו. ואסביר. בחלק האופרטיבי של פסק הבוררות קבעה הבוררת את הסכומים אותם על המבקשים לשלם והדבר מתיישב עם קביעותיה המנומקות, הברורות והנחרצות לאורך פסק הבוררות. השבת הפסק לבוררת לשם תיקון או הבהרת האמור בגוף הפסק, בפסקה 73, בגדרה נדונה טענה שעניינה הלוואות פיקטיביות, שנדחתה, אין בה על פני הדברים כדי להשליך על הקביעות בעניין השכר שפורטו בחלק האופרטיבי של הפסק. לכל היותר יוצר האמור בפסקה זו חוסר בהירות בנוגע לסכומים מסויימים שנרשמו כ"החזר הלוואה" ובשאלה האם בכלל מדובר בשכר שנמשך, ואם כן –האם היה מקום לקבוע שיש להשיבם בנוסף לסכומים שנקבעו. ואולם – המשיבים עצמם טענו כי הדברים בפסקה הנ"ל נאמרו בקשר להלוואות פיקטיביות (ולא לעניין זכאות המבקשים לשכ"ט) כאשר בעניין זה נקבע כי לא הורם הנטל, ובכל מקרה לא סברו כי הכרעתה של הבוררת בעניין השכר לוקה בחסר או מצריכה תיקון או השלמה (והרי ביקשו לאשר את הפסק כמות שהוא). לפיכך ולאור תוצאת הפסק, איני סבורה כי בהותרת פסק הבוררות על כנו נגרם עיוות דין. לפיכך, אפילו נתקיימה עילה מן העילות שנטענו, ואיני קובעת זאת (כאמור, הדברים נאמרים למעלה מן הצורך), היה דינה של בקשת הביטול להידחות מכוח סעיף 26(א) לחוק. טענותיהם הנוספות של המבקשים להיעדר הכרעה בשל סתירות בפסק הבוררות, אין בהן ממש. מדובר בטענות ערעוריות במהותן, שהועלו לעתים תוך הצגת תמונה חלקית או הוצאת דברים מהקשרם, ובכל מקרה אין הן חוסות תחת העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות בכלל, וסעיף 24(5) בפרט. כך, לדוגמה, בעניין ה"קנסות". הבוררת הכריעה וקבעה מפורשות בחלק האופרטיבי בסופו של פסק הבוררות כי על המבקשים להשיב למשיבים את הסכום שהוצא בקשר לכך מחשבון העמותה שלא כדין בסך של 413,250 ₪ (עמ' 312 לפסק). הנימוקים לכך הובאו בהרחבה בפסקה 34 לפסק הבוררות (עמ' 104-97 לפסק). בבקשתם הפנו המבקשים לפסקה 45 בעמ' 141 (בטעות נרשם בבקשה פסקה 41) לפסק הבוררות, וטענו כי בניגוד לקביעתה על השבת הכספים הבוררת קבעה מפורשות כי אין למבקשים כל חיוב להשיב כספים אלו מאחר והמשיבים אישרו את תשלום הקנסות לצורך ביצוע עסקת המקרקעין בהתנהגות (סעיף 90 לבקשה). אלא שטענה זו של המבקשים הועלתה באופן מגמתי מבלי שנעשתה הפנייה לקביעה המפורשת בפסק הבוררות לפיה המבקשים אינם צריכים להשיב את הסך של 413,250 ₪ הנ"ל. ודוק, קביעה כזו לא קיימת קודם לכן בפסק. להיפך, בפסק הבוררות, בחלק בו נדון עניין ה"קנסות", נקבע מפורשות כי על המבקשים להשיב סכום זה (פסקה 34 לפסק), וכך נקבע בהתאמה גם בחלק האופרטיבי של פסק הבוררות. כמו כן, לא קיימת כל קביעה קונקרטית בפסק לפיה המשיבים אישרו בהתנהגות את תשלום הקנסות, לא בפסקה 45 הנ"ל אליה הפנו המבקשים וגם לא קודם לכן בפסק, אם כי ישנן קביעות קודמות לפיהן המשיבים אישרו בהתנהגות את ביצוע עסקת המקרקעין ויתכן כי לכך היתה הכוונה. משכך, אין המבקשים יכולים להיתלות בניסוח משפט מסויים בפסקה 45 לפסק, גם אם אינו מוצלח, שנאמר בהקשר אחר ושאינו עומד באופן חזיתי כנגד הקביעה המפורשת על השבת ה"קנסות", ולבסס עליו טענה לביטולו של הפסק בשל היעדר הכרעה במחלוקת. גם הטענה כי קיימת סתירה בקביעה הנוגעת לחיוב בשל הפרת ההתחייבות כלפי שפיגל, אין בה ממש והיא מהווה דוגמה נוספת לאופן המגמתי בו הועלו טענות המבקשים. בפסקה 35 לפסק דחתה הבוררת את התביעה לחיוב בפיצויים בגין נזקים שנגרמו באופן אישי לשפיגל, שטען כי בהסתמך על הבטחות עו"ד הלוי מכר את דירתו והוא משלם דמי שכירות. הבוררת ציינה כי הצדדים ידעו שמדובר בקבוצת רכישה ואין התחייבות למחיר או למועד מסירה, ולפיכך דחתה את התביעה בנקודה זו. אין בקביעה זו דבר הסותר את הקבוע בפסקה 34 לפסק, הדנה בפיצוי בגין בקנסות ששולמו בשל חתימת הסכם רכישת המקרקעין כשלא היה די כסף בחשבון העמותה. כך גם בעניין הקביעות הנוגעות לרשימת חברי העמותה. המבקשים טענו לקיומן של סתירות בקביעות הבוררת עת ייחסה למבקשים רשלנות וקבעה שהדבר יובא בחשבון בעת קביעת סכום הנזק הכללי, אך בצד זאת קבעה כי לא רק שלא נגרם למשיבים נזק מאותה רשימה אלא שהדבר אף היטיב עמם. גם כאן המשיבים מערבבים מן בשאינו מינו. בפסקה 54 לפסק הבוררות דנה הבוררת בטענת המשיבים כי עו"ד הלוי הסתיר מהם את רשימת חברי העמותה והצהיר לא אמת בנוגע למספר חברי העמותה וזהותם. בעניין זה נקבע בין היתר כי התנהלותו של עו"ד הלוי הצריכה את המשיבים לפנות לבית המשפט ומנעה מהם לתקשר כיאות אחד עם השני, לכנס אסיפה כללית וכיו"ב. הבוררת ראתה בהתנהלותו של עו"ד הלוי רשלנות בניהול העמותה, אך קבעה כי לא הונחה תשתית לחישוב נזק מכומת שנגרם באופן ישיר למשיבים בגין התנהלות זו. לפיכך ציינה כי הדבר יובא בחשבון במסגרת קביעת הנזק הכללי. לעומת זאת, בפסקה 55 לפסק הבוררות התייחסה הבוררת לטענה נוספת של המשיבים שייחסו לעו"ד הלוי ביצוע רישום כוזב במסמכי תאגיד וטענו כי הציג מצג כוזב למוכר המקרקעין כאילו כל הדירות בפרוייקט נמכרו ושורותיה של העמותה מלאות. בקשר למעשה זה קבעה הבוררת כי בין אם עו"ד הלוי היה "רק" רשלן ובין שמעשיו עולים כדי הגדרות חמורות יותר (ר"ל תרמית, כפי שציינה בעמ' 292 אליו הפנו המבקשים), לא די בהוכחת המעשים ויש להוכיח גם נזק, ובהקשר הנדון לא הוכח נזק אלא ההיפך. גם טענותיהם של המבקשים בעניין קביעות הבוררת בדבר התרשלותם (פרק ה.5 לבקשה) מחפשות סתירה היכן שאין. הבוררת התייחסה לטענות רבות שהועלו בדבר התרשלות המבקשים, בחנה כל טענה לגופה בשים לב לראיות שבאו לפניה, ופסקה אילו הם המעשים בגינם יש לייחס להם רשלנות ואילו אינם כאלה. עצם קביעתה של הבוררת שמעשים מסויימים עולים כדי רשלנות ואחרים לא ודאי שאין בה כשלעצמה משום סתירה, אלא מעידה היא על בחינה עניינית של כל טענה וטענה לגופה. כך גם בכל הנוגע לטענת המבקשים בדבר הסכומים שאמורים היו להיוותר בחשבון הנאמנות (פרק ה.6 לבקשה). בפסקה 45 לפסק הבוררות קבעה הבוררת כי המשיבים לא הוכיחו כדבעי כמה כספים בדיוק היו צריכים להיוותר בחשבון הנאמנות ולפיכך תביעתם בעניין זה נדחית. לעומת זאת, בפסקה 102 לפסק דנה הבוררת בפיצוי כולל למשיבים בגין "התנהלותו הבלתי ראויה של עוה"ד הלוי ביחס לפרוייקט, לשולחיו, לנהנים בחשבון הנאמנות – התובעים, ולכספים שהופקדו בידיו בנאמנות" (עמ' 291 לפסק). בגין התנהלות זו קבעה הבוררת פיצוי על דרך האומדן "ובזהירות המירבית המתבקשת", תוך שנתנה דעתה גם לכספים שאמורים היו להיות מופקדים בחשבון הנאמנות בהפחתת התמורה ששולמה עבור הקרקע וביחס לסכום שנותר בחשבון הנאמנות (עמ' 294 לפסק). קביעת פיצוי על דרך האומדן נעשית כדבר שבשגרה בבתי המשפט. כשם שדרך זו כשרה בבית המשפט, כשרה היא גם בהליך בוררות. ובכל מקרה, אין בסיס לטענה בדבר היעדר הכרעה. וכך הלאה. המבקשים העלו עוד ועוד טענות בדבר סתירות לכאורה בפסק הבוררות, בעוד אשר מדובר למעשה בטענות ערעוריות מובהקות. כפי שפורט לעיל, בקשה לביטולו של פסק בוררות אינה מהווה תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. יתר על כן וכפי שפורט לעיל, גם אם נפלה טעות במסקנה ממסקנות הבוררת, בין במישור המשפטי ובין במישור העובדתי, אין הדבר מהווה עילה לביטול פסק הבוררות (ראו גם רע"א 7205/01 כפר דניאל, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית נ' מיטרני (4.2.2002); עניין אבידור הנ"ל, בפסקה 15). בכל מקרה, לא מצאתי ב"סתירות" הנטענות משום היעדר הכרעה בעניין מהעניינים שנמסרו להכרעת הבוררת שיכול להקים עילת ביטול מכוח סעיף 24(5) לחוק הבוררות. המבקשים אף הגדילו והעלו "בדלת האחורית", גם כאן תחת מעטה של טענה ל"סתירות" בפסק הבוררות, טענה מובלעת לפסלות הבוררת. איני רואה מקום להידרש לפרטי הטענה. די אם אומר כי סתירות כנטען לא מצאתי, ובכל מקרה טוב היה אילולא היתה מועלית טענה המייחסת לבוררת משוא פנים באופן העקיף והפתלתל בו עלתה. ויודגש, המבקשים לא מצאו לנכון לפנות לבוררת בבקשת פסלות ולא טענו לכך באופן ברור ומפורש גם בהליך זה. נראה כי לא בכדי כך נעשה שכן טענה זו חסרת בסיס היא ובוודאי שאין בה בנסיבות העניין כדי להביא לביטול פסק הבוררות. הטענה כי הבוררת התעלמה מתביעות, טענות וראיות המבקשים וכי הפסק נעדר הנמקה המבקשים טענו בנוסף כי הבוררת התעלמה מחלק גדול מתביעות, טענות וראיות המבקשים שהיו בשורש המחלוקת בין הצדדים. בהקשר זה נטען באופן כללי לעילות ביטול מכוח סעיף 24(3) לחוק ("הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"); 24(4) לחוק ("לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו"); 24(6) לחוק ("הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן"); ו-24(10) לחוק ("קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד"). גם כאן העלו המבקשים טענות ערעוריות במהותן תוך שהם משיגים על קביעות הבוררת בפסק הבוררות ועל מסקנותיה. שלא כנטען, הבוררת לא התעלמה מהתביעות החוזיות של המבקשים, אלא הגיעה למסקנות שאינן נושאות חן בעיני המבקשים. טענת המבקשים כי הבוררת לא דנה בהסכמים או בראיות כאלה ואחרות מטעה וכל כולה ניסיון להתעמת עם מסקנותיה של הבוררת. אין בדעתי להיכנס לדיון בפרטי הטענות, שכן כאמור בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות. כפי שכבר צויין לעיל, פסק הבוררות שבנדון הוא מקיף וחריג בהיקפו. הבוררת נדרשה לראיות למכביר ולטענות רבות מספור. הבוררת ציינה בפתח פסק הבוררות כי במסגרת התביעות ההדדיות שנדונו לפניה "הגישו בעלי הדין כתבי טענות, תצהירים, ראיות וכו' בקלסרים עבי כרס, המונים אלפים רבים של עמודים. כך, לצורך ההמחשה היקף סיכומי הצדדים, לבדם, ללא נספחיהם וכו', עומד על למעלה מ-1,000 עמודים, אף פרוטוקול חקירות העדים הינו הרבה מעבר ל 1,000 עמודים וכו'" (פסקה 9 לפסק; ההדגשות במקור). הבוררת הוסיפה וציינה כי בפסק הבוררות הכריעה רק בטענות בעלי הדין אשר נראו בעיניה רלוונטיות ודרושות לצורך הכרעה, בעוד "בעלי הדין העלו טענות רבות שאינן כאלה, היינו טענות בלתי רלוונטיות, טענות שהוכרעו מכללא וכיו"ב, ולכן חלקן אינן נזכרות בפסק בוררות זה (על אף שמלוא טענות וראיות הצדדים נבחנו על ידי)" (פסקה 11 לפסק). לא אחת נפסק כי בורר אינו חייב לפסוק בכל טענה וטענה, חשובה ובלתי חשובה, עיקרית וחלופית, שבעל דין שוטח לפניו, ורשאי הוא להתייחס רק לטענות המצריכות הכרעה לדעתו (ראו, למשל, רע"א 1021/04 קואופרטיב מפיצי תוצרת החלב של תנובה חיפה בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (26.10.2004); רע"א 1006/07 עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ נ' קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ (7.2.2008)). כך עשתה הבוררת במקרה זה ואין בכך כל פגם. ובכל מקרה לא נמצא קיומו של פגם המקים עילה לביטול פסק הבוררות. לא מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(3) שכן לא נמצא בסיס לטענה כי הבוררת פעלה ללא סמכות או חרגה מסמכותה; ולא מכוח עילות הביטול הנטענות האחרות, שלא פורט דבר בעניינן על ידי המבקשים. גם טענתם הנוספת של המבקשים, שהפסק נעדר הנמקה - טענה שלא זכתה להתייחסות עניינית בסיכומיהם וגם בבקשת הביטול הועלתה כלאחר יד תוך הפניה לסעיפים אחרים בבקשה - אין בה כל ממש ויש לדחותה. מדובר בפסק בוררות מקיף ומנומק, שבו התייחסות נרחבת לטענות הצדדים. מהפסק ניתן להבין את הלך מחשבתה של הבוררת וללמוד מהם שיקוליה שהביאו אותה לדחות חלק מן הטענות ולקבל אחרות. טענה הגורסת כי פסק בוררות, המחזיק 315 עמודים, אינו מנומק מצריכה יותר מאשר טענה ערטילאית ולא מנומקת בעצמה. סיכום לסיכום –דיני הבוררות בנויים על מדיניות משפטית שעיקרה חיזוק מוסד הבוררות וצמצום ההתערבות השיפוטית במהלכיו. בקשה לביטול פסק בוררות איננה תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק, ולא ניתן להעלות במסגרתה טענות ביחס לטעויות שנפלו בתוכן הכרעת הבורר. פסק בוררות עשוי להתבטל, אפוא, רק על יסוד עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, המכוונות עצמן בעיקר לתקינות הליך הבוררות. במקרה זה, טענות המבקשים אינן נכנסות לגדר איזו מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. הטענות שהועלו היו ברובן טענות ערעוריות באופיין, שאין מקומן במסגרת זו. הטענה לפיה הבוררת לא כתבה את פסק הבוררות והעבירה את ההכרעה לאחר, נשענה מלכתחילה על כרעי תרנגולת ונמצאה חסרת יסוד. פסק הבוררות ניתן במסגרת סמכויותיה של הבוררת, לאחר קיום הליך בוררות ארוך ומקיף שבניהולו לא נפל פגם. הבוררת הכריעה בעניינים שנמסרו להכרעתה, נימקה את פסק הבוררות, ולא נמצאה עילה להתערבות שיפוטית בפסק הבוררות. הוצאות ההליך בעניין הוצאות ההליך, יש להביא בחשבון, בין היתר, את אופן ניהול ההליך ואת השקעת המשאבים שנדרשה בגדרו. בהקשר זה יש לציין כי בקשה לביטול פסק בוררות היא ככלל בקשה בהיקף מוגבל, כיאה לאופי העניין הנדון, ובהתאם לכך נקבע כיום בתקנות כי היקף הבקשה לא יעלה על 8 עמודים ותצהיר שיצורף לה לא יעלה על 6 עמודים. בהליך זה (שהוגש קודם לכניסת התיקון לתקנות לתוקף) הוגשה כאמור בקשה לביטול פסק בוררות בהיקף עצום של 123 עמודים, לה צורף תצהיר בהיקף של 76 עמודים ועוד אלפי עמודי נספחים. רק לאחר שניתנה החלטה המורה על צמצום היקף הבקשה, הוגשה בקשה בהיקף של 40 עמודים, היקף שאף הוא חריג ביותר להליך מסוג זה. הצדדים אמנם הסכימו למקד שמיעת העדויות רק לשאלת זהות כותב הפסק, ובכך תרמו לייעול ההליך, אך ביחס לסוגיה זו הגישו המבקשים בקשות רבות לרבות להוספת חוות דעת מקצועית ולזימון עדים, וזאת כאשר הבסיס לטענה היה רעוע מלכתחילה וכפי שנתברר נשמט לחלוטין. היקף ההתדיינות חרג ללא ספק מהמקובל בהליך מסוג זה. המבקשים העלו טענות רבות שברובן הגדול היו טענות ערעוריות. טענותיהם הועלו לעתים בלשון בוטה ומשתלחת. בשים לב לכל אלה ולתוצאת ההליך, יישאו המבקשים בהוצאות המשיבים בסך 50,000 ₪. סוף דבר סוף דבר – על יסוד כל האמור, הבקשה לביטול פסק הבוררות מיום 18.11.2019 שניתן על ידי כב' הבוררת ורדה אלשייך, נדחית. בהתאם, פסק הבוררות מאושר. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 50,000 ₪.