בפ"ת 9103-05-26 בפ"ת 9103-05-26

בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה להורות על פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת עד תום ההליכים נגדה, כאשר נקצבה תקופת הפסילה למשך 24 חודשים או סיום ההליכים, לפי המוקדם, במסגרתה עותרת המבקשת להורות על ביטול פסילת רישיון נהיגתה כאמור. רקע: ביום 20.08.2025 נפסלה המבקשת על ידי קצין משטרה לתקופה של 90 ימים בעקבות גרימת תאונת דרכים, כתוצאה ממנה מצאו את למותן של שתי נשים, זאת בהתאם להוראות סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א -1961 (להלן: פקודת התעבורה). בהמשך לכך, הוגשה בקשה להארכת הפסילה המנהלית, אשר נדונה במסגרת הפ"מ 422-11-25, שם, בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה, אף בשלב זה של ההליך, כי קמה עילת מסוכנות והורה על הארכת הפסילה למשך 30 ימים נוספים. ביום 31.05.2026 הוגשו כתב אישום יחד עם בקשה להורות על פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת עד תום ההליכים המשפטיים כנגדה בגין ביצוע עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית- בניגוד לסעיף 64 לפקודת התעבורה, עבירות של אי מילוי חובות נהג המעורב בתאונה- בניגוד לתקנה 144(א)(2)(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: תקנות התעבורה), תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה ותקנה 144(א)(4) לתקנות התעבורה, שעניינן אי דיווח למשטרה ולשירותי ההצלה, אי הגשת עזרה ועזיבת מקום תאונה. בהתאם לעובדות כתב האישום, בתאריך 19.08.2025 בשעה 15:39 או בסמוך לכך נהגה המבקשת ברכב מזדה בכביש 232 ק"מ 60.3 מכיוון מזרח למערב (להלן: המקום). המדובר בדרך בין עירונית, דו סטרית, בעל נתיב אחד לכל כיוון, כאשר במקום קו הפקדה רצוף כפול המפריד בין הנתיבים. באותה עת, בכיוון ההפוך לכיוון נסיעת המבקשת הגיע רכב שברולט. המבקשת סטתה שמאלה, כאשר חלקו השמאלי של רכבה חוצה את קו ההפרדה הכפול, עבר לנתיב הנסיעה הנגדי והתנגש עם דופן קדמי שמאלי בדופן שמאל של רכב השברולט, אשר הגיע ממול (להלן: ההתנגשות הראשונה). כתוצאה מההתנגשות הסתחרר רכב השברולט שמאלה והסתובב על צירו 180 מעלות, תוך שהוא עובר לנתיב הנגדי, הנתיב שבו נהגה המבקשת במקור ותוך כדי הסיבוב חלקו האחורי של רכב השברולט פגע בעוצמה בחזית רכב ניסאן, אשר נסע בכביש מכיוון מזרל למערב (להלן: ההתנגשות השנייה). כתוצאה מהתאונה המורכבת מההתנגשות הראשונה והשנייה נגרמו התוצאות, כדלהלן: לנוסעת ברכב הניסאן, הגב' ראמן רופה מאנגאפיליל ז"ל (ילידת שנת 1980), חבלות קשות בראש ובבת החזה. מותה נקבע בבית החולים בסמוך למועד התאונה. לנוסעת ברכב הניסאן, הגב' בתיה חנאן ז"ל (ילידת שנת 1953), שברים ודימומים פנימיים, עברה מספר ניתוחים בבית החולים ומותה נקבע בתאריך 21.08.2025. לנהגת רכב הניסאן נגרמו חבלות יבשות וכאבים. לנהגת רכב השברולט נגרמו חבלות של ממש, שכללו שברים בעמוד השדרה ובאגן, אושפזה בבית החולים למשך יממה, לאחר מכן נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה ונאלצה להיעזר בהליכון. לנוסע ברכב השברולט נגרמו חבלות יבשות וכאבים בשוק ימין, כתף שמאל, בצוואר ובגב. בסמוך לאחר התאונה, המבקשת בהיותה נהגת ברכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נפגע אדם, הפרה את חובותיה בכך שעזבה את מקום התאונה באמצעות מונית, אשר נקלעה למקום ומבלי שהודיעה לתחנת המשטרה הקרובה על אירוע התאונה, לא הזעיקה למקום את שירותי הצלה מקצועיים לרבות משטרה ואמבולנס, לא מסרה לשוטר או לאדם אחר כלשהו, שהיה במקום התאונה את פרטיה. המבקשת נעצרה על ידי שוטרים, שהגיעו לביתה, כשעה וחצי לאחר התאונה. ביום 28.06.2026 נתן בית המשפט החלטתו המורה על פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת עד תום ההליכים נגדה ולאחר ששקל את מכלול השיקולים, לקח בחשבון את השיהוי שבהגשת הבקשה יחד עם המסוכנות הנשקפת מהמבקשת ערך איזון וקצב את תקופת הפסילה למשך 24 חודשים או תום ההליכים, לפי המוקדם. יוער, כי בית המשפט התייחס בהחלטתו לכלל טענות הצדדים ולאחר שדן בראיות המצויות בתיק החקירה, קבע בסעיפים 44-47 להחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה למכביר. עוד קבע בית המשפט, כי קמה עילת מסוכנות סטטוטורית, אשר לא נסתרה ונתן דעתו להתנהגות המבקשת לאחר התאונה שעה שעזבה את מקום התאונה מבלי שהגישה עזרה לנפגעים, מבלי שהודיעה למשטרה ולשירותי ההצלה על שאירע ועזבה את מקום התאונה באמצעות מונית שהגיעה למקום. בית המשפט התייחס לפסיקה, אשר הוגשה על ידי הצדדים וקבע כי במקרה שלפניו אין המדובר במקרה גבולי באשר להתנהגותה הרשלנית של המבקשת יחד עם תוצאותיה הקטלניות של התאונה, כי אין בהיעדר עבר תעבורתי ואי פתיחת תיקים בתקופת השיהוי כדי להפריך את חזקת המסוכנות, אשר בעינה עומדת, זאת לאור התנהגות המשיבה במהלך האירוע ולאחריו. לאחר שבית המשפט אף שקל את נסיבותיה האישיות של המבקשת הורה על פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת עד תום ההליכים תוך איזון וקביעה כי יש לקצוב את הפסילה לתקופה של 24 חודשים או תום ההליכים, לפי המוקדם. לבקשת ב"כ המבקשת הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע למשך 72 שעות. משהוחלף ייצוג, הגישה המבקשת בקשה למתן עיכוב ביצוע נוסף, המשיבה התנגדה, בית המשפט לא מצא להורות על עיכוב ביצוע לפרק זמן נוסף ודחה את הבקשה. ביום 30.07.2026 הוגשה בקשה לעיון חוזר במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על החזרת רישיון נהיגתה של המבקשת. ביום 15.09.2026 התקיים דיון במסגרתו העלו הצדדים טענותיהם, תיק החקירה הובא שוב לעיונו של בית המשפט וב"כ המבקשת הגיש לעיון בית המשפט חוות דעת מומחה נגדית יחד עם תצלום, אשר סומנו נ/1 ו-נ/2. טענות הצדדים: טענות ב"כ המבקשת: במסגרת הבקשה לעיון חוזר טען ב"כ המבקשת, כי בדיון בבקשה להורות על פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת עד תום ההליכים הוסכם דבר קיומן של ראיות לכאורה לצורך הדיון ומטעמי יעילות בלבד, וטען להיעדר קיומן של יסודות עבירה של עזיבת מקום תאונה, כאשר עיקר טענותיו התייחסו לשיהוי הניכר מאז התאונה ועד להגשת כתב האישום והבקשה, וכי לנוכח היעדר עבר תעבורתי התבקש בית המשפט לדחות את הבקשה. עוד נטען, כי בית המשפט בהחלטתו נכנס "לנבכי הראיות ודן בהן בפירוט תוך שקובע קביעות עובדתיות לכאורה ביחס לחלקה הלכאורי של המבקשת בגרימת התאונה" וציין כי בית המשפט נתן משקל משמעותי לעבירה של עזיבת מקום תאונה. ב"כ המבקשת טוען, כי לא ניתנה למבקשת הזדמנות להתייחס לראיות לכאורה והסכמת ב"כ המבקשת ניתנה מטעמי יעילות הדיון, ואילו היה סבור כי בית המשפט לא יקבל הסכמתו וידון בראיות הרי היה טוען לגופו של עניין וכי לדידו, יש בנמצא כרסום מהותי ומשמעותי בראיות לכאורה. עוד טוען ב"כ המבקשת, כי בית המשפט שגה בהערכת קיומן של ראיות לכאורה וכי בית המשפט נתן משקל בלעדי לסימן חרוץ על הכביש וממנו גזר את המסקנה שרכבה של המבקשת הוא שחרץ את הסימן. ב"כ המבקשת מפנה לחוות דעת מומחה מטעם ההגנה ממנה עולה, כי מסקנת הבוחן המשטרתי מופרכת על פניה ותלושה מן המציאות העובדתית. ב"כ המבקשת הפנה לנסיבות אישיות מהן עולה כי המבקשת, בעלה ובנם התינוק, בן כשנתיים, עוברים דירה לקיבוץ כיסופים בעוטף עזה וכי רישיון הנהיגה נדרש למבקשת מטעמים מובנים, לפיכך התבקש בית המשפט לקבוע דיון דחוף. במסגרת הדיון טען ב"כ המבקשת, כי לאחר מתן ההחלטה בבקשה לפסילה עד תום ההליכים הגיש ערר והחליט למחקו. ב"כ המבקשת סבור, כי בהחלטת בית המשפט נפלו כשלים לוגיים שעה שהפנה להחלטתו בבקשה להארכת פסילה מנהלית, שכן הפרקליטות לא סברה שיש די ראיות להגשת כתב אישום והפנתה לביצוע השלמת חקירה. ב"כ המבקשת מפנה לסרטון מההחלטה בדבר הארכת פסילה מנהלית ולדבריו הבוחן לא מתייחס לסרטון במסקנותיו. לטעמו, הסרטון הוגש לבית המשפט תוך מניפולציה או עריכה. ב"כ המבקשת מתייחס לדו"ח הבוחן ולטעמו, מסקנת הבוחן נסמכת על סימן אחד שמוסק כי נעשה על ידי רכב המבקשת ומפנה לחוות דעת שנערכה על ידי מומחה ההגנה, אשר סבור כי לא ייתכן שרכבה של המבקשת גרם לחריץ בכביש משום שמנוגד לכיוון נסיעתה וכי רכב השברולט חרץ את החריץ, והבוחן לא מתייחס לכך במסקנותיו. ב"כ המבקשת מפנה למחדל חקירה ולטענתו הפרקליטות ביקשה במסגרת השלמות חקירה, כי רכבים א' ו-ב' יועלו על "ליפט" וייקבע מי מהם חרץ את הסימן בכביש ואולם הבוחן מעלה אך את רכב א', זאת בניגוד להנחיית הפרקליט. לטעם ב"כ המבקשת, ממצא של הבוחן נסתר לחלוטין על ידי הממצאים בשטח וכי המדובר בעבודה רשלנית של הבוחן, אשר בסוף מסקנותיו מציין "ככל הנראה, זה מה שקרה" ותפקיד הבוחן לקבוע ממצאים. באשר לעבירה הנוספת המיוחסת למבקשת נטען, כי בית המשפט התייחס לחומרה הנוספת של עזיבת מקום תאונה ולטענתו אין בכך כדי להשליך על המסוכנות הנשקפת מהמבקשת. לדידו, הדבר "אולי משליך על התנהגות רגעית לא יפה" וכי המבקשת נשפטה לחומרא על מעשה זה. עוד הפנה ב"כ המבקשת להתייחסות בית המשפט לשיהוי ולדבריו "אי אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו, כאשר השיהוי אובייקטיבי וכי המבקשת נהגה תקופה של חצי שנה ויותר. ב"כ המבקשת חוזר על נסיבותיה האישיות של המבקשת, אשר עברה להתגורר בקיבוץ כיסופים ועובדת בקיבוץ עין השלושה בעוטף עזה, כאשר אין למבקשת יכולת ממשית להתנייד בצורה סבירה בתוך גבולות אזור עוטף עזה. לדבריו, המדובר בנסיבות אישיות שהתרחשו לאחר מתן ההחלטה. ב"כ המבקשת סבור, כי יש מקום להיעתר לבקשה ולהורות על החזרת רישיון נהיגתה של המבקשת. טענות ב"כ משיבה: ב"כ המשיבה התנגד נחרצות לקיום דיון בבקשה לעיון חוזר והפנה למושכלות היסוד לפיהן כאמור בסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה משהוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם יורה בית המשפט על פסילתו עד למתן פסק דין בעניינו. ב"כ המשיבה מפנה לסעיף 21 לחוק המעצרים, המחייב את המשיבה להוכיח קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה, הפנה לקיומה של "חזקה סטטוטורית" בדבר מסוכנותו של הנהג, וזאת מבלי שבית המשפט נדרש כלל לבחינת חומר הראיות. ב"כ המשיבה הפנה להחלטת בית המשפט מיום 28.06.2026 בדבר המסוכנות הרבה הנשקפת מהמבקשת. ב"כ המשיבה טוען, כי בקשה לעיון חוזר אפשרית אך באם נתגלו עובדות חדשות, השתנו נסיבות או עבר זמן ניכר ממתן ההחלטה. לטעמו, במקרה דנן, לא התקיימה כל עילה לקיום דיון בבקשה לעיון חוזר. לטענת ב"כ המשיבה, בקשה זו מהווה המשך לבקשה הקודמת ולמעשה המדובר "בערר במסווה" ללא כל עילה חוקית לקיום דיון בבקשה לעיון חוזר וכי המסלול הנכון להשיג על החלטת בית המשפט היא בהגשת ערר לערכאה המתאימה ולא בהגשת בקשות חוזרות ונשנות לעיון מחדש. ב"כ המשיבה מפנה לפרוטוקול מיום 22.06.2026, שם, נתן ב"כ המבקשת דאז הסכמה מפורשת לקיומן של ראיות לכאורה בקשר לאחריות לתאונה, ובכל מקרה, בית המשפט בחן אקטיבית את חומר הראיות וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה למכביר המצביעים על אשמת המבקש וכי לא חל שינוי בעניין זה, שכן כלל לא התקיים דיון כלשהו במסגרת התיק העיקרי. לדידו, חילופי ייצוג אינם מהווים "שינוי נסיבות" המצדיקים עיון חוזר וכן רצונו של הסניגור החדש לשנות את קו ההגנה, לחזור בו מהסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה, להציג חוות דעת מומחה פרטית הסותרת את ממצאי הבוחן הן בבחינת "מקצה שיפורים". עוד טוען ב"כ המשיבה, כי העלאת טענה של טעות בהערכת הראיות על ידי בית המשפט היא טענה בעלת "אופי ערעורי מובהק" ולפיכך מקומה במסגרת ערר ולא במסגרת בקשה לעיון חוזר. כמו כן, טוען ב"כ המשיבה כי השלב המקדמי של דיון בפסילה עד תום ההליכים אינו המקום לערוך "משפט זוטא" או להכריע בין חוות דעת סותרות של מומחים וכי בירור מעמיק של הראיות יחד עם חקירת הבוחן המשטרתי מקומם בדיו ההוכחות בתיק העיקרי, אשר נקבע ליום 14.11.2026. ב"כ המשיבה טוען, כי טענות בדבר נסיבותיה האישיות של המבקשת ומעבר דירה לקיבוץ כיסופים אינן מפחיתות את המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהמשך נהיגתה של המבקשת. במסגרת הדיון שהתקיים, חזר ב"כ המשיבה על טענותיו באומר כי הטענות שהועלו על ידי ב"כ המבקשת דינן להתברר במסגרת ערר ולא במסגרת בקשה לעיון חוזר. ב"כ המבקשת הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ובית המשפט אף בחן זאת באופן אקטיבי. ב"כ המשיבה הוסיף, כי רצונו של ב"כ המבקשת לשנות את קו ההגנה ולהציג חוות דעת נגדית תוך חזרתו מההסכמה בדבר קיומן של ראיות לכאורה הם בבחינת מקצה שיפורים. עוד נטען, כי על בית המשפט להשתכנע בצורה משמעותית, כי המסוכנות איננה קיימת ואין לכך מקום. ב"כ המשיבה מפנה לקיומה של חזקה סטטוטורית לבש"פ 6757/09 ולעצם הגשת כתב אישום כמקימה חזקה זו. ב"כ המשיבה, מפנה לראיות לכאורה המצויות בתיק החקירה על בסיסן הוגש כתב האישום ובכלל זה, עדי ראיה, סרטון ממצלמת דרך ואף אם לשיטת ב"כ המבקשת נפלו פגמים באיסוף הראיות בזירה הרי והסרטון מקבע את התנהגות המבקשת ואת ההתנהלות שהובילה לתאונה. ב"כ המשיבה מפנה לדו"ח בוחן ולמזכרים בהם מסביר הבוחן במספר הזדמנויות את החריצים, הממצאים ומגיע למסקנות עליהן מתבסס כתב האישום. מפנה להתנהלות המבקשת בחקירתה, התנהלות חמקנית ומניפולטיבית, החלפת גרסאות, גרה מתפתחת ואי דיוקים בקשר לגורם שהזיז את רכבה , כאשר בסרטון המצוי בתיק התביעה מצוי סרטון בו המבקשת נראית כמי שנכנסת לרכב ומזיזה אותו. עוד התייחס להברה נוספת בסעיף 6 בממצאים ומשמעותם, כאשר הבוחן מתייחס ואומר שניתן להבחין בממצאים אף מבלי להרים את הרכב ומפנה לדוח מיום 16.12.25 בסעיף 2 בעמוד 14, שם, הבוחן מציין כי ברכב ב' אין כל סימן מכה בחלק התחתון של הרכב. לטעמו, אין המדובר בהתנהגות רגעית, אלא באירוע מתמשך, כאשר לאחר קרות התאונה המבקשת לא ניגשה או התעניינה אם יש פצועים ואם לאו, לא דווחה למשטרה ונסעה לביתה עד אשר המשטרה הגיעה אליה. לטעמו, המסוכנות זועקת לשמיים. ב"כ המשיבה מפנה להחלטת בית המשפט, אשר לא נסמכה על חריצה ספציפית, אלא על מכלול הראיות העומדות בפניו וכי האינטרס הציבורי משמעותיו וכי אין לתקן עוול בעוול. לאור האמור, מתבקש בית המשפט להורות על דחיית הבקשה לעיון חוזר על הסף. דיון והכרעה: כבר בראשית הדברים אציין, כי לאחר שעיינתי בבקשה לעיון חוזר, בחוות דעת ההגנה, בתגובת המשיבה, האזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים כפי שהועלו בדיון מיום 15.09.2026 יחד עם כל החומרים שהונחו בפניי לא מצאתי, כי התקיימו התנאים המצדיקים עיון חוזר בהחלטתי. המסגרת הנורמטיבית: הבסיס הנורמטיבי להגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט, אשר הורה על פסילת רישיון נהיגתו של מבקש, עד תום ההליכים מעוגנת בהוראות סעיף 49 לפקודת התעבורה, הקובע: "החלטת בית המשפט לפי סעיפים 46, 46ב, 47, 48 או 50 ניתנת לעיון חוזר ולערר בדרך הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, לעניין צו שניתן בבקשה לשחרור בערובה כאילו הייתה צו כאמור; שופט המעיין בבקשה כאמור רשאי לקיים את ההחלטה הקודמת לשנותה או לבטלה, או לתת במקומה החלטה אחרת אשר בית המשפט האמור היה מוסמך לתיתה, או להחזיר את הענין אל בית המשפט האמור, למתן החלטה אחרת על ידיו". (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חסד"פ מעצרים), אשר קובע כי עיון חוזר בהחלטה... ייעשה אם "... נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". בבקשה לעיון חוזר הרי ובית המשפט אינו נדרש לדון מחדש בהחלטתו כפי שנקבעה במקור, אלא בית המשפט נדרש לבחון האם מאז ההחלטה המקורית שנתן התגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות או שחלף פרק זמן ניכר, אשר יש בהם כדי להוביל לשינוי נקודת האיזון הראויה בין האינטרס הציבורי בהגנה על ביטחון הציבור והבטחת תקינות ההליך השיפוטי לבין האינטרס של המבקשת. בהקשר זה, אפנה לבש"פ 7125/07 פלוני נגד מדינת ישראל, בש"פ 2/06 אייל זילברפר נגד מדינת ישראל, מ"ת 13809-06-21 מדינת ישראל נגד נג'אר (פורסם בנבו). מהכלל אל הפרט: בית המשפט נתן החלטתו בבפ"ת ביום 28.06.2026 (להלן: ההחלטה) והתייחס לכלל טענותיו של ב"כ המבקשת. חרף ההסכמה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בחן בית המשפט את מכלול הראיות והגיע לכדי מסקנה כי יש בנמצא ראיות לכאורה למכביר (ראו סעיפים 44-47 להחלטה). בית המשפט אף התייחס בהחלטתו למסוכנות הנשקפת ממעשי המבקשת (ראו סעיפים 48-55 להחלטה), לשיהוי בהגשת הבקשה (ראו סעיפים 56-78 להחלטה) ולאחר שבית המשפט שקל את מכלול השיקולים החליט לערוך איזון ראוי ולקצוב את הפסילה לתקופה של 24 חודשים או תום ההליכים, לפי המוקדם. כבר כעת אעיר, כי קביעותיי בעניינים אלה נותרו על כנן. עיון חוזר בהחלטת בית המשפט אינה מהווה הזדמנות נוספת כ"מעין ערר" על ההחלטה המקורית. במקרה שבפניי, נימוקיו של ב"כ המבקשת- הן בכתב הבקשה לעיון חוזר והן בטיעוניו בעל פה בדיון שהתקיים- נסמכים על הטענה כי ההחלטה המקורית שניתנה שגויה ולפיכך דרך המלך לדיון בטענותיו הינה במסגרת הגשת ערר, שכן בבקשה לעיון חוזר יש להצביע על התפתחות רלוונטית שבאה לעולם החל ממועד מתן ההחלטה המקורית או על נתון שלא היה בפני בית המשפט ואין בעצם הגשת בקשה לעיון חוזר כדי לפתוח את ההחלטה מחדש. בהקשר זה, אפנה לבש"פ 1446/17 מונתסר טחאן נגד מדינת ישראל (2017), שם, נקבע: "בפסיקתנו נקבע כי הליך של בקשה לעיון חוזר לא נועד לשמש מסלול לערעור מחדש על החלטת המעצר, וכי לצורך זה, כך נפסק, יש להצביע על "שינוי דרמטי", או "כרסום מהותי ומשמעותי" במערכת ראיות התביעה עד כדי הטיית הכף לזיכויו של הנאשם (ראו: בש"פ 2252/15 פלוני נ' מדינת ישראל[פורסם בנבו] (08.04.2015); בש"פ 77/17 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.01.2017)). (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) בית המשפט הכריע, זה מכבר, בטענות ב"כ המבקשת במסגרת החלטתו המקורית, מלבד בחוות דעת ההגנה, אשר הובאה לפתחו אך במועד הדיון. ראיות לכאורה: אקדים ואומר, כי ביום 22.06.2026 הוסכם דבר קיומן של ראיות לכאורה. בהקשר זה, אפנה לפרוטוקול הדיון בשורות 14 עד 19, שם, עולה כי הבוחן ביצע פעולות שיש בהן כדי להוכיח את אשמת המבקשת והדבר, כשלעצמו, מהווה ראיות לכאורה ובשלב זה, הוסכם כי אלה קיימות. לאחר שהוחלף הייצוג נטען על ידי ב"כ המבקשת, כי קיימים כשלים לוגיים בהחלטה המקורית, כאשר במסגרת החלטת בית המשפט בבקשה להורות על פסילה עד תום ההליכים הפנה להחלטתו בבקשה להארכת פסילה מנהלית, זאת בטרם הוגש כתב אישום וקבע כי קיימות ראיות לכאורה. אעיר כי בית המשפט בחן את הראיות טרם מוצתה החקירה עד תום ולמרות זאת, קבע כי די בראיות המצויות בתיק התביעה, כפי שנאספו דאז, כדי להוות ראיות לכאורה מספיקות. אני סבורה כי מקל וחומר, קיימות ראיות לכאורה מספיקות בשלב שלאחר הגשת כתב האישום, וזאת כאשר בית המשפט בחן בשנית טיבן של הראיות. למעלה מן הצורך, אתייחס לטענות ב"כ המבקשת בדבר היעדר קיומן של ראיות לכאורה ופגמים בעבודת הבוחן. להלן הראיות המצויות בתיק החקירה, אשר די בהן, כדי להוות ראיות לכאורה המספיקות בשלב זה של ההליך: סרטון המתעד את התאונה באמצעות מצלמת דרך של רכב שנסע בכיוון נסיעת המבקשת (אחרי הרכב הניסאן, בו נסעו המנוחות). למען הזהירות, בית המשפט צפה בסרטון שוב ושוב, והגיע לכדי מסקנה כי ניתן להבחין בנקודת זמן 14:13:06 ברכבה של המבקשת סוטה מנתיבו לכיוון הנתיב הנגדי ומתנגש ברכב השברולט, אשר מסתובב כ-180 מעלות ומתנגש ברכב הניסאן, ובכך יש כדי לשפוך אור על שאירע. יוער, כי בית המשפט אינו מסתמך על הסרטון לבדו, אלא יחד עם ראיות נוספות כפי שיובאו להלן, אשר בכולן יש כדי להצביע, כי האחריות לגרימת התאונה רובצת לפתחה של המבקשת. מזכר צפייה בסרטון המתעד את התאונה ממנו עולה, כי ניתן להבחין ברכב א' סוטה שמאלה וחוצה את קו ההפרדה הרצוף וכי רכב ב' מגיע ממול על נתיב הנסיעה שלו ומתרחשת תאונה. מבחינים ברכב ב' מסתובב 180 מעלות ועובר לנתיב הנגדי של רכב ג'. הבוחן מציין "מסקנה: רכב א סטה מנתיב הנסיעה ועבר קו הפרדה רצוף וגרם לרכב ב לאבד שליטה ולסטות לנתיב הנגדי וכתוצאה מכך נגרמה תד בין רכבים ב וג". דו"ח בוחן תנועה על תאונת דרכים ממנו עולה כי קיים שדרה ראיה 250 מטרים לרכבים א' ו-ב'. מסעיף 6 עולה כי נמצאו ממצאים בדמות "סימן חריצה- אימפקט, מעיד על האימפקט בין רכב א לרכב ב על הנתיב של רכב ב". מסעיף 11, מסקנות, עולה כי רכבה של המבקשת, אשר נסע על כביש 232 ממזרח למערב בק"מ 65 סטה מנתיבו שמאלה, חצה קו הפרדה רצוף והתנגש צד בצד/ חזיתית ברכב שברולט שהגיע מהנתיב הנגדי, רכב המזדה המשיך בתנועה ונעצר, רכב השברולט איבד שליטה, הסתובב 180 מעלות לנתיב הנגדי ופגע ברכב הניסאן. כתוצאה מהתאונה נהרגו שתי נוסעות ברכב הניסאן. שוב מציין הבוחן סעיף ממצאים: סימן חריצה- אימפקט המצביע על אימפקט על נתיב רכב השברולט. הבוחן אף מסכם את העדויות שנגבו. בסעיף ח' מציין את ממצאי בדיקת תחתית רכב המבקשת ומציין, כי החריצה (אימפקט) נוצרה מהמשולש הקדמי שמאלי והנזק השני מתחתית מסגרת הגלגל. מזכר, אשר נערך על ידי הבוחן ממנו עולה כי בחן את רכב המבקשת אליו צורפו תמונות. חוות דעת מומחה צמיגים ממנה עולה, כי "האופן והצמיג נפגעו בזמן התאונה מהחוץ פנימה" וכי "במועד התאונה היה אוויר בצמיג, ולא אירע בצמיג כשל מכאני אשר גרם לתאונה". עדות נוסע ברכב ב' (שברולט), מר נהוראי פרנקל, ממנה עולה כי עברו את איבים ויש במקום "כמו עיקול קטן ופתאום ראינו רכב נכנס לנו לנתיב ופגע בנו ואז הוא נכנס בנו מהצד והרכב איבד שליטה". בהמשך מפרט, כי התאונה הראשונה נגרמה כתוצאה מרכב שסטה לנתיבם והתאונה השנייה קרתה כתוצאה מהתאונה הראשונה. בשורה 19 מציין, כי "הרכב הראשון סטה לנתיב שלנו ואז קרתה התאונה השניה". עדות נהגת רכב ג' (ניסאן), הגב' אור הילה פנינה חנן, ממנה עולה כי באמצע הנסיעה לדעתה מזדה סטה מהנתיב שלה לצד שמאל לנתיב הנגדי וראתה את המראות פוגעות אחת בשניה, פגיעה של צד בצד, בלמה בלימת חירום והרכב שהגיע ממול פגע בה. אמה והמטפלת שנסעו ברכבה נהרגו בתאונה. בשורה 28 מציינת "אני לא זוכרת אותה בסטיה, אני זוכרת רק בהתנגשות, אני יודעת בוודאות כי ראיתי את התאונה ובלמתי וראיתי שהמאזדה בנתיב הנגדי". לוח תצלומים מזירת התאונה, סקיצה ונספח לסקיצה. באשר לעזיבת מקום תאונה, ב"כ המבקשת לא טען להיעדר קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה זו. למעלה מן הצורך, אפנה לעדות המבקשת מיום 24.12.25 (שורות 9-29) וכן לזיכרון דברים שערכה בסמוך לתאונה, מהם עולה כי המבקשת עזבה את המקום באמצעות מונית שנקלעה למקום בעקבות התקף חרדה. עדותו הפתוחה של בן זוגה של המבקשת, מר חסאן נועם עמוס (בשורות 3-9) וכן נהג המונית מר אפרים ברקול (בשורות 13-15). מהמקובץ עולה כי המבקשת עזבה את המקום מבלי שמסרה פרטים, לא הודיעה למשטרה ולכוחות ההצלה על אירוע התאונה ולא מילאה חובותיה כנהגת המעורבת בתאונת דרכים. אכן מצויה בתיק החקירה "בקשה להשלמות חקירה" והפרקליט דרש בסעיף 15 לעלות את שני הרכבים על "ליפט" ולקבוע איזה משני כלי הרכב יצר את סימני החריצה בזירה. בהמשך מצוי מזכר מאת הבוחן, מיום 15.12.2025 ממנו עולה, כי בסעיפים 14-15 מציין כי החריץ נוצר כתוצאה מקריסה של צמיג קדמי שמאלי של רכב המבקשת וכי בעת האימפקט רכבה של המבקשת השאיר את הסימן על הכביש. עוד ציין, כי רואים זאת אף ללא הרמת הרכבים. לאחר שבחנתי את טענות ב"כ המבקשת, ובין היתר, טענותיו בדבר קיומם של מחדלי חקירה, אי ביצוע שחזור, אי סימון יתר הסימנים בכביש והסברם, אי ביצוע התאמת נזקים, היעדר קביעת ממצאים על ידי הבוחן לגורם החריצה וקיומה של חוות דעת הגנה נגדית. אני סבורה, כי דין טענות אלה להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת ההליך שבפניי. לאחר שב"כ המבקשת טען להיעדר קיומן של ראיות לכאורה בית המשפט בחן שוב טיב הראיות. כפי שנקבע לעיל ובהחלטותיי הקודמות, אני סבורה, כי בתיק החקירה מצויות ראיות לכאורה המספיקות להוכחת אשמת המבקשת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. כידוע, בשלב זה של ההליך, אין להוכיח אשמתה מעבר לכל ספק סביר, אלא עסקינן בבחינה מקדמית של הפוטנציאל הראייתי בלבד. בהקשר זה, אפנה לבש"פ 6732/10 מדינת ישראל נגד שגיב בן שלום (2010), שם, מדובר האמנם בפסילה מנהלית, אך בית המשפט מתייחס לשאלת קיומן של ראיות לכאורה בקבעו: "אין זהות בין ההכרעה הראייתית שבסוף ההליך העיקרי, לבין זו הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה, ואין זה נדרש כי בתי המשפט הפוסקים בשאלת הפסילה המינהלית, ימתינו להכרעתו של בית משפט זה בשאלה המתעוררת בהליך העיקרי. על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו". (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) בשלב זה, בית המשפט לא נדרש לנקוט עמדה נחרצת בשאלת מהימנות ומשקל הראיות, מלאכה זו, מסורה למותב הדן בתיק העיקרי, אשר שומע עדויות ומתרשם מהן. במקרה שבפניי, ביצעתי הערכה של הראיות המצויות בתיק החקירה תוך הערכתן ושקלולן. ממכלול הראיות הגעתי לכדי מסקנה, כי גרסת המבקשת סבירה פחות וכי האחריות לתאונה מוטלת עליה. בהקשר זה, אפנה לע"פ 3883/04 אבו סיביה נגד מדינת ישראך (2004), שם, נקבע: "נכון הוא כי בשלב זה עומדות שתי גירסאות נוגדות באשר לנסיבות התאונה, וכי אין בית-המשפט הדן בהליך של מעצר או של פסילת רישיון עד תום ההליכים אמור לנקוט עמדה נחרצת בשאלות מהימנות ומשקל ראיות, ומלאכה זו שמורה לבית-המשפט הדן במשפט גופו. עם זאת גם בהליך מקדמי זה אין בית-המשפט בוחן את הראיות בחינה טכנית בלבד. הוא מעריך, ולו לכאורה, את מידת ההיגיון והסבירות שבגירסה שהועלתה או בראיה שהוגשה, ועליו להעריך תוך שקלול מכלול הראיות מהו הסיכוי שיש לגירסה או לראיה זו או אחרת להתקבל במשפט. מתפקידו לשקול, ולו לכאורה, גירסה מול גירסה ולהעריך את הסיכוי שיש לקבלת גירסה אחת ולדחייתה של האחרת ." (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) לאחר שבית המשפט נקט משנה זהירות ובחן בפעם השלישית את הראיות המצויות בתיק התביעה וטיבן, ולאחר ששקלתי טענות של ב"כ המבקשת וכן את טענות ב"כ המשיבה אני סבורה, כי יש בנמצא ראיות לכאורה, זאת חרף קיומה של חוות דעת נגדית, אשר אינה מובילה לחולשה ניכרת בחומר הראיות ואינה מפחיתה באופן ממשי את סבירות גרסת התביעה, לכך אתייחס בהמשך החלטתי. קיומה של חוות דעת נגדית: עיינתי בקפידה בחוות הדעת, אשר הוגשה על ידי ב"כ המבקשת (סומנה נ/1) (להלן: חוות דעת ההגנה) לא מצאתי, כי ניתן לקבוע, כבר בשלב זה, כי חל כרסום מהותי ומשמעותי בראיות התביעה, השומט את הקרקע תחת התשתית הראייתית שעליה נסמכה ההחלטה המקורית בדבר פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת עד תום ההליכים נגדה. כמו כן, לא מצאתי כי יש להעדיף את חוות דעת ההגנה על פני מסקנות הבוחן, אשר נתמכות בראיות נוספות ועדויות נהירות המצויות בתיק החקירה וכפי שפורטו לעיל. אני סבורה, כי לא ניתן לקבוע, בשלב הנוכחי, כי בחוות דעת ההגנה יש משום כרסום ממשי בתשתית הראייתית המפלילה, שבעטיה הוחלט לפסול את המבקשת, שכן תשתית זו התבססה, בין היתר, על עדותם של עדי ראיה, סרטון מצלמת דרך, דו"ח בוחן, לוח תצלומים, מזכרים המצויים בחומר הראיות וכיוב', לפיכך אני קובעת כי חוות דעת ההגנה אינה מהווה כרסום ממשי בראיות התביעה. בהקשר זה אפנה לע"ח 30580-10-10 בסאם תראווה נגד מדינת ישראל (2010). חוות דעת נגדית לא מובילה לביטול הפסילה באופן אוטומטי ויש לבחונה כחלק ממכלול הנתונים העומדים בפני בית המשפט, ואך חולשה ניכרת בחומר הראיות, העשויה להוביל לזיכוי, עשויה להשפיע באופן ממשי על הערכת המסוכנות. בהקשר זה, אפנה לבש"פ 5202/16 חסן אלגדאמין נגד מדינת ישראל (2016). במקרה דנן, אינני סבורה כי חוות הדעת הנגדית מצביעה על חולשה ניכרת בחומר הראיות ואין בה כדי לכרסם בחזקת המסוכנות המיוחסת למבקשת. ב"כ המבקשת סומך ההגנה על חוות דעת מומחה נגדית מטעמו, ואשר לדידו, סותרת את הממצאים שקבע הבוחן עד כדי "עבודה רשלנית של הבוחן" (אפנה לפרוטוקול בעמוד 9 שורה 33) וכי קם "כשל מובנה" בקיומן של ראיות לכאורה. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הגעתי לכלל דעה, כי אין בחוות הדעת שהוגשה יחד עם התצלום (נ/1 ו-נ/2) כדי להרים את הנטל המוטל על המבקשת לסתור את חזקת המסוכנות הנשקפת ממנה בהתאם למפורט בכתב האישום, אשר הוגש נגדה. לא אחת נקבע בפסיקה, כי על מנת שבית המשפט יתערב במסגרת בקשה לעיון חוזר נדרש שינוי משמעותי בראיות, שיש בו כדי לחולל מפנה דרמטי במערכת הראיות לכאורה עליה נסמכת ההחלטה המקורית. נדרש כרסום משמעותי עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכוי לזיכויו עולים על הסיכוי להרשעתו וכל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גרסת התביעה או לכרסם בה כרסום ממשי ועמוק הרי ואין מקום לקבל את הבקשה. בהקשר זה, אפנה לבפ"ת 11734-11-15 יוסף בן דוד נגד מדינת ישראל (2016). כאמור לעיל, השאלות והחוסרים שמעלה מומחה ההגנה בחוות דעתו, מקומן להתברר בשלב שמיעת הראיות ואין בכוחן כדי להוות כרסום בחומר הראיות שבפניי ואף לא בחזקת המסוכנות. אין זה ראוי, כי אכריע, בשלב זה, במשקל הראיות, לרבות חוות הדעת הנגדית שהוגשה ובאיכות עבודת הבוחן, זאת טרם העיד ונחקר עורך חוות הדעת ולפיכך, אינני מוצאת להעדיפה על פני חוות דעתו של בוחן התנועה. לאור האמור, אין בחוות הדעת כדי לכרסם בקיומן של ראיות לכאורה באופן המצדיק את קבלת הבקשה וכאמור לעיל, אני סבורה כי אלה קיימות למכביר. מסוכנות: בהחלטה מיום 28.06.2026 התייחס בית המשפט למסוכנות הנשקפת מהמבקשת תוך הפניה לחזקת המסוכנות ופסיקה רלוונטית (ראו עמודים 7-8 להחלטה). אוסיף ואומר, כי הטלת פסילה על מי שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה של גרימת תאונת דרכים שתוצאותיה מותו של אדם מהווה חובה סטטוטורית, למעט בנסיבות חריגות המנויות באופן מפורש בסעיף 46ב לפקודת התעבורה, הקובע: 46ב. "פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם (תיקון מס' 78) תשס"ז-2007. "(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו. (ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור." (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נגד מדינת ישראל (2009) נקבע: "הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור. בכך שונה הדבר מהוראת סעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, המצריכה היווכחות בית המשפט "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה" מתחילה. עינינו הרואות, כי בעוד בחוק המעצרים הנטל לענין הראיות לכאורה, וכן לעניין עילות המעצר, הוא על המדינה, אלא אם כן – לעניין העילות – נתקיימו חזקות סטטוטוריות (סעיף 21(א)(1)(ג)), בנידון דידן חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום". (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) במסגרת בש"פ 6235/18 גדקה נגד מדינת ישראל (2018) נקבע, כי: "... על כן, ככלל, מרגע קרות התאונה הקטלנית, אין "עולם כמנהגו נוהג" והנאשם אינו יכול לשוב לנהוג כל עוד מתברר עניינו. בית המשפט רשאי שלא להורות על פסילה רק אם ישוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה משום סכנה לציבור, כשהנטל להפריך את החזקה מוטל על המבקש." (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) אינני מסכימה עם טענת ב"כ המבקשת באשר לעבירה של אי קיום חובת נהג המעורב בתאונת דרכים, כי המדובר "בהתנהגות רגעית לא יפה" וכי הדבר צריך להיבחן במסגרת התיק העיקרי, שכן פעולות המבקשת לאחר התאונה ועזיבת מקום התאונה מבלי שהעניקה עזרה לנפגעים, לא הודיעה למשטרה אודות קרות התאונה ועזבה את המקום במונית מעידה, כאלף עדים, על המסוכנות הנשקפת ממנה. ב"כ המבקשת טוען, כי אין במעשיה כדי להשליך על מסוכנותה וכי נשפטה על כך לחומרא. אני סבורה, כי התנהלות המבקשת לאחר התאונה מצביעה על מסוכנות משמעותית מצידה בכך שעזבה את זירת התאונה והרחיקה עצמה מהמקום והכל כאשר "הזירה מדממת" כפי שנקבע בהחלטה מיום 28.06.2026. כפי שקבעתי, זה מכבר, בבחינת השכל הישר וניסיון החיים, כאשר מביטים בזירת התאונה הקשה המחשבה כי המדובר בתאונה קלה איננה סבירה כלל ועיקר, זאת לנוכח מצב הרכבים המעורבים לאחר התאונה, כאשר מביטים בלוח התצלומים (תמונות 9-13) ניתן להבחין בפגיעות ומעיכות משמעותיות ברכבים. התאונה גבתה מחיר דמים כבד ותוצאותיה הרות אסון, לאחר ששתי נוסעות ברכב הניסאן נהרגו, אף נגרמו חבלות של ממש ופגיעות בגוף, בדרגות שונות, למעורבים נוספים. לאור המכלול, אני סבורה כי המסוכנות הנשקפת מהמבקשת עודנה גבוהה. כמו כן, חוות הדעת אינה מכרסמת בחזקת המסוכנות, באופן המצדיק את שינוי ההחלטה, ולפיכך החלטתי בדבר המסוכנות, כפי שנקבעה בהחלטה קודמת בעינה עומדת. בבואי לבחון אם מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 52 לחסד"פ מעצרים האזנתי בקשב רב לטיעוניו של ב"כ המבקשת ולקחתי לתשומת ליבי אף את טיעוניו המפורטים בכתב וכן במסגרת דיון שהתקיים בפניי, אך לא מצאתי כי מתקיים אחד התנאים הקבועים בחוק לשם קבל הבקשה לעיון חוזר, שכן לא השתנו נסיבות, לא התגלו עובדות חדשות וכי לא חלף זמן ניכר ממועד מתן ההחלטה המקורית. שיהוי: בסוף דברי ב"כ המבקשת התייחס לשיהוי וכי המבקשת שבה לנהוג תקופה ממושכת. בסוגיה זו, דן בית המשפט באריכות בהחלטתו המקורית. אחזור על קביעותיי כפי שנרשמו בהחלטתי המקורית מיום 28.06.2026 בסעיפים 56-78. אכן הבקשה לפסילה עד תום ההליכים הוגשה בשיהוי, אך בית המשפט נדרש לכך במסגרת החלטתו המקורית. למעלה מן הצורך, יוער כי במקרה שבפניי השיהוי אינו מכרסם בחזקת המסוכנות, שכן התנהגותה הרשלנית של המבקשת ותוצאותיה הקטלניות של התאונה יחד עם עזיבת המקום ללא מילוי חובותיה כנהגת המעורבת בתאונת דרכים בה נחבל אדם, מדברות בעד עצמן והשיהוי לא פוגם בחזקת המסוכנות. לאחר שבחנתי את המקרה הקונקרטי שהובא בפניי אינני סבורה כי השיהוי מצדיק את קבלת הבקשה לעיון חוזר. בית המשפט הביאו במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים במסגרת החלטתו המקורית וקבע כי אין בשיהוי כדי להחליש את חזקת המסוכנות הסטטוטורית. בהקשר זה, אפנה לבש"פ 7807/22 מחמוד איוב נגד מדינת ישראל (2022). עובדות חדשות ושינוי נסיבות: אין באי אלו מן הטענות שהועלו בפניי על ידי ב"כ המבקשת כדי להצביע על עובדות חדשות או שינוי נסיבות, שכן כפי שקבעתי לעיל טיב הראיות לא נפגע באמצעות חוות הדעת במידה הנדרשת לשינוי ההחלטה המקורית ועובדת היות המבקשת אם לתינוק יחד עם הנחיצות ברישיון נהיגה היו ידועים לבית המשפט עוד במועד מתן ההחלטה המקורית. מעבר הדירה למושב כיסופים אינו מגלה עובדות חדשות או שינוי נסיבות המצדיק את קבלת הבקשה ואף לא יוצר שינוי עובדתי ממשי הרלוונטי להחלטת הפסילה המקורית, שכן לא חל כל שינוי מוכח ברמת הסיכון, בנסיבות גרימת התאונה או בנתונים עליהם התבססה ההחלטה המקורית. כבר הוכר בפסיקה הצורך ברישיון נהיגה לצורכי עבודה, פרנסה או מעבר למקום מגורים אחר כנסיבות אישיות, אשר צריכות להילקח בחשבון במסגרת עריכת איזונים ראויים, אך אינה משליכה על מידת המסוכנות. הדבר מקבל משנה תוקף, כאשר עסקינן בפסילת רישיון נהיגה שהוטלה בהתאם להוראות סעיף 46ב לפקודת התעבורה אז נקודת המוצא הינה פסילה עד למתן פסק דין והנטל להראות כי לא נשקפת סכנה לציבור רובצת לפתחה של המבקשת. אני מקבלת את טענת ב"כ המשיבה, כי החלפת ייצוג לא מהווה שינוי נסיבות המצדיקות בקשה לעיון חוזר וכי רוב הטענות שהועלו בעלות אופי ערעורי מובהק. לא קיבלתי טענת ב"כ המבקשת לכרסום ראייתי ממשי ובנסיבות שבפניי, אני סבורה כי מעבר המבקשת להתגורר במושב כיסופים לא מהווה עובדות חדשות או שינוי נסיבות המצדיקות את שינוי ההחלטה. חלוף זמן ניכר: ההחלטה המקורית בדבר פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת עד תום ההליכים ניתנה אך ביום 28.06.2026 וכבר ביום 30.07.2026 הוגשה בקשה לעיון חוזר, אשר בעקבות פגרת בית המשפט נותבה בפני מותב תורן, ביום 31.08.2026 הוגשה בקשה לקביעת מועד דיון בפניי, אשר נקבע ליום 15.09.2026. למעשה, ממועד מתן ההחלטה ועד למועד קיום הדיון חלפה תקופה של כ- 79 ימים בלבד. אני סבורה, כי בנסיבות שבפניי לא חלף זמן ניכר המצדיק את שינוי ההחלטה. בהקשר זה, אפנה לע"ח 82749-08-26 דינה ברכה חביב נגד מדינת ישראל (2026), שם, המדובר בנהגת אשר גרמה לתאונת דרכים כתוצאה ממנה נהרג בעלה. העוררת, בנה הפעוט ונהג הרכב המעורב נחבלו חבלות קשות. בית המשפט הורה על פסילת רישיון נהיגתה עד תום ההליכים ובחלוף פחות מ-3 חודשים הוגשה בקשה לעיון חוזר. בית המשפט דחה את הבקשה לעיון חוזר והוגש ערר זה. בית המשפט המחוזי קבע, כהאי לישנא: "בנוגע לקביעה שלא מתקיים התנאי של חלוף "זמן ניכר" מאז שניתנה החלטת הפסילה, לא מצאתי כי נפלה בה שגגה, הבקשה לעיון חוזר הוגשה פחות משלושה חדשים לאחר שניתנה החלטת הפסילה (ביום 31.5.26)..." (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) בקשר לחלוף הזמן אקיש מבש"פ 6845/07 קוסטריקין נגד מדינת ישראל ובהתאמה לפסילת רישיון נהיגה, שם, נקבע כהאי לישנא: "הדרישה באשר לחלוף זמן ניכר מעת מתן ההחלטה, היא גמישה והפרשנות הניתנת לה מותאמת לנסיבות כל מקרה ומקרה... נראה כי הקביעה שעבר "זמן ניכר" מעת מתן ההחלטה, באופן המקים עילה לעיון חוזר בהחלטה, הנה תולדה של נסיבות העניין. פרק זמן מסוים ייחשב כ"ניכר" בשים לב, בין השאר, למאזן שבין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי, בשל חלוף הזמן, אל מול האינטרס הציבורי ... במסגרת מאזן זה יובאו בחשבון, בין היתר, חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, מידת המסוכנות שלו ... ונסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות..." (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) דיון שמיעת הראיות נקבע ליום 16.11.2026, בבחינת חלוף הזמן הרי ויש לבחון את פרק הזמן שחלף עד למועד הגשת הבקשה ולא פרק הזמן שעשוי לחלוף עד להתפתחות דיונית מהותית. בהקשר זה, אפנה לבש"פ 6389/21 טל באשר מזרחי נגד מדינת ישראל (2021) אשר דן בעיון חוזר בהחלטת מעצר ונקבע, כי תקופה של 4 חודשים, בנסיבות העניין, לא מהווים "זמן ניכר", בקבעו: "יוצא אפוא, כי חלוף ה"זמן הניכר" מתייחס לזמן "שעבר" ואינו כולל בחובו את הזמן ש"עתיד לחלוף". אשר על כן, אין לקבל את פרשנותו זו של בא כוח העורר לאמור בסעיף 52 לחוק המעצרים". (ההדגשות אינן במקור ח.נ.א) במקרה אחר נקבע, כי אף חלוף תקופה הקרובה לשישה חודשים וכאשר הנאשם נעדר עבר תעבורתי- אין די בכך והמסוכנות שנקבעה בהחלטה המקורית עודנה קיימת, כאשר לא הוצג שינוי נסיבות ממשי. בהקשר זה, אפנה לע"ח 23794-12-24 יורי קרילוב נגד מדינת ישראל (2024). לאור האמור, אני סבורה כי במקרה דנן, לא הוצג שינוי נסיבות ממשי, תנאי "חלוף הזמן" אינו מתקיים ואין המדובר בפרק זמן משמעותי המצדיק בחינה מחודשת ההחלטה. סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול הדברים, אשר הועלו על ידי הצדדים יחד עם חוות הדעת הנגדית ויתר טיעוני הצדדים, ומשלא הוצגה לפניי תשתית חדשה המצדיקה מסקנה שונה מזו שהגעתי בהחלטה המקורית כפי שניתנה, אינני מוצאת לקבל את הבקשה לעיון חוזר. לא נעלמו מעיני בית המשפט נסיבותיה האישיות של המבקשת והעובדה כי עברה להתגורר בקיבוץ כיסופים, כאשר עבודתה בקיבוץ עין השלושה בעוטף עזה, היעדר יכולת ממשית להתנייד בצורה סבירה, היותה אם לתינוק, כאשר רישיון הנהיגה נחוץ לה עד מאוד. ואולם מדובר בתאונה, אשר גבתה את חייהן של שתי נשים ולמרות מצב הזירה המבקשת עזבה את מקום התאונה מבלי שמילאה חובותיה כנהגת. לאחר ששקלתי את הנסיבות אל מול האינטרס הציבורי, אני סבורה כי אין באלה כדי לגבור על חזקת המסוכנות הסטטוטורית העומדת בבסיס ההחלטה המקורית. הבקשה לעיון חוזר אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 52 לחסד"פ מעצרים ולפיכך אינני מוצאת להיעתר לבקשה. לאור האמור בהחלטתי זו, אני מורה על דחיית הבקשה לעיון חוזר. ההחלטה שניתנה ביום 28.06.2026 בדבר פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת עד תום ההליכים תיוותר על כנה יחד עם קציבת הפסילה למשך 24 חודשים או סיום ההליכים, לפי המוקדם. ב"כ המבקשת יסביר למבקשת מהות ההחלטה. מזכירות בית המשפט תעביר ההחלטה לצדדים. תיק החקירה מוחזר למבקשת באמצעות מזכירות. זכות ערר כחוק.