בג"ץ 2888/97 נוביק יעקב נ. הרשות השניה לטלויזיה ורדיו

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 2888/97

בג"ץ 2890/97

בג"ץ 2891/97

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט א' מצא

כבוד השופטת ד' דורנר

העותרים בבג"ץ 2888/97 : 1. יעקב נוביק

2. יעקב שטרנברג

העותרת בבג"ץ 2890/97: עמותת "בצדק"

העותר בבג"ץ 2891/97: מאיר אינדור

נגד

המשיבים בבג"ץ 2888/97 : 1. הרשות השניה לטלויזיה ורדיו

2.טלעד, אולפני ירושלים בע"מ

3. מיכאל קרפין

4. דוד מושביץ

המשיבים בבג"ץ 2890/97: 1. מנהל הרשות השניה לטלויזיה ורדיו

2.מנהל טלעד אולפני ירושלים בע"מ

המשיבים בבג"ץ 2891/97: 1. ממשלת ישראל

2.מועצת הרשות השניה

3.טלעד, אולפני ירושלים בע"מ

עתירות למתן צו-על-תנאי

תאריך הישיבה: ו' באייר תשנ"ז (13.05.97)

בשם

העותרים בבג"ץ 2888/97: עו"ד נפתלי ורצברגר

בשם העותרת בבג"ץ 2890/97: עו"ד אלעד רוזנבלט

בשם משיבה 1 בבג"ץ 2888/97

בשם משיב 1 בבג"ץ 2890/97

בשם משיבה 2 בבג"ץ 2891/97: עו"ד יאיר עשהאל; עו"ד כרמית פנטון

בשם משיבה 2 בבג"ץ 2888/97

בשם משיבה 2 בבג"ץ 2890/97

בשם משיבה 3 בבג"ץ 2891/97: עו"ד גדעון קורן

בשם משיב 3 בבג"ץ 2888/97: בעצמו

בשם משיב 4 בבג"ץ 2888/97: בעצמו

פ ס ק - ד י ן

השופט א' מצא:

בעתירות אלו נתבקש מתן צו המורה למשיבות העיקריות - הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (להלן: הרשות השניה) וטלעד אולפני ירושלים בע"מ (להלן: טלעד) - להימנע מלשדר בערוץ השני של הטלוויזיה, במסגרת התכנית "עובדה" ששידורה נועד ליום 13.5.97, את הסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". כמשיבים לעתירה בבג"צ 2888/97 צורפו גם יוצר הסרט (העיתונאי מיכאל קרפין) ומפיקו של הסרט (התעשיין דוד מושביץ). שלוש העתירות הוגשו לבית המשפט ביום 11.5.97 (ערב יום העצמאות). בשתיים מהן נתבקש גם צו ביניים שיאסור את השידור עד לאחר הדיון בעתירות; והשופט י' זמיר, שלפניו הובאו בקשות אלו, פסק לדחותן. הדיון בעתירות גופן התקיים לפנינו ביום המיועד לשידור (למחרת יום העצמאות) בשעות אחר הצהריים. בתום שמיעת טענות הפרקליטים פסקנו לדחות את שלוש העתירות ולחייב את העותרים בכל אחת מהן לשלם לכל אחד מן המשיבים בעתירתם הוצאות בסך 1,500 ש"ח. בפסק-דיננו נאמר, כי נימוקינו יינתנו בנפרד. להלן, איפוא, נימוקינו.

הסרט

2.עיקרו של הסרט הוא בסיקור התרחשויות שקדמו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. אורכו המלא של הסרט הוא כתשעים דקות. לשידור המתוכנן, במסגרת התכנית "עובדה", עוצבה גירסה מקוצרת שלו, שאורכה כארבעים ושתיים דקות. בדיון לפנינו הוסבר, כי הקרנת הסרט, בחלקה הראשון של התכנית, תהווה רקע לסדרת ראיונות שיקוימו בהמשכה. טלעד, שהיא אחת מזכייני השידור בערוץ השני של הטלוויזיה והמפיקה של תכנית "עובדה", הודיעה, כשבוע מראש, על הכוונה לשדר את הסרט במסגרת התכנית הקרובה. במישדרי המקדימון, שהוקרנו במהלכו של אותו שבוע, נכללו חטיפים מן הסרט, שנועדו ליתן לצופה מושג על תוכנו. מאלה עלה, כי הסרט מסקר (בין היתר) את הפגנות המחאה נגד "הסכמי אוסלו" ומדיניות ממשלתו של ראש הממשלה המנוח בנושא ההסדר עם הפלשתינאים. כן עלה, כי הסרט מכוון להצביע על קיום קשר בין ביטויי הסתה נגד רבין, שהושמעו באותן הפגנות, לבין מעשהו הנפשע של הרוצח יגאל עמיר.

העתירות

3.העותרים בבג"צ 2888/97 (יעקב נוביק ויעקב שטרנברג) נמנים עם פעיליו של "מטה מאמץ". הם, וכמותם גם העותר בבג"צ 2891/97 (מאיר אינדור), משייכים עצמם לאגף הימני במפה הפוליטית. עותרים אלה מעידים על עצמם כי בתקופה אשר קדמה לרציחתו של ראש הממשלה המנוח נטלו חלק בפעולות מחאה נגד המדיניות של ממשלתו בנושא קידום תהליך השלום על יסודם של "הסכמי אוסלו". העותרת בבג"צ 2890/97 (עמותת "בצדק") מגדירה את עצמה כ"עמותה שבין מטרותיה הגנה מפני פגיעות והפרות חוק כלפי הציבור". משצפו במקדימונים, ובעקבות זאת גם בגירסתו השלמה של הסרט, דרשו העותרים, מן הרשות השניה ומטלעד, שלא לשדר את הסרט כל עוד אין ניתנת להם הזדמנות לצפות בגירסתו המקוצרת ולפרוש בפניהן את טעמי התנגדותם לשידור. טענתם היתה, כי מן הצפיה בסרט נוכחו לדעת שהסרט מציג אותם ואת פעילותם באור שלילי ומסולף; וכי שידורו יפגע קשות בשמם הטוב וברגשותיהם. משסורבו בקשותיהם לצפות בגירסת הסרט שנועדה לשידור, ולהישמע בהשגותיהם נגד הקרנתו קודם שתשודר התכנית, הגישו את עתירותיהם.

4.בעתירות נטען, כי הסרט אינו אלא סרט תעמולה פוליטי. מפיקו (מר מושביץ) - טענו העותרים - נמנה עם תומכיה של תנועת "שלום עכשיו". מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין נתן מר מושביץ פומבי להשקפתו, שהמתנגדים למדיניות ממשלתו של רבין, אשר נטלו חלק בהפגנות ובפעולות מחאה נגד "הסכמי אוסלו", נושאים באחריות לעידוד מעשה הרצח. גם הסרט, שהופק ביוזמתו ובמימונו, חוזר ומאשים חלק גדול מן הציבור באחריות לרצח. אמת המידה הננקטת בסרט היא של הכללה גורפת: הוא דן ב"ימין" וב"רבנים", כמי שדחפו את הרוצח למעשהו. הוא מציג את פעילי הימין כאילו היו מערכת משומנת ומתוזמנת ששמה לה למטרה להביא לביצוע הרצח, בעוד שהרוצח, יגאל עמיר, שראיון טלפוני עמו מובא בסרט, מוצג בו כמי שהיה מוציאה לפועל של מזימה מתוכננת. הסרט מטיל דופי בציבור רחב. הוא אינו מבחין בין מי שנקטו פעולות מחאה לגיטימיות נגד מדיניות ממשלתו של רבין, לבין גורמים שניסו לחבל במהלכי ממשלתו במעשים נפשעים, כמעשה הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. עוד טענו העותרים, כי הסרט - המתיימר להיות סרט תיעודי - כולל גם חזיונות דימיוניים וכן הצגה מסולפת של התרחשויות שאירעו לאחר רצח רבין כאילו אירעו לפני מעשה הרצח.

5.יותר מאשר על הסרט גופו, יצא קצפם של העותרים על החלטת טלעד לרכוש את הסרט ולשדרו. העותרים טענו, כי פתיחתו של ערוץ תקשורת ציבורי לשידורו של סרט מגמתי, המספק במה לחלק מן הציבור וכולל התקפה על חלק אחר שלו, אינה כדין. כן טענו, כי בהחלטתה לרכוש ולשדר את הסרט מפרה טלעד את איסוריו המפורשים של סעיף 46(א) לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן1990- (להלן: חוק הרשות השניה), האוסר על בעל זיכיון לשדר שידורים שיש בהם (בין היתר) משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית; או שידורי תעמולה מפלגתית. כן מפרה היא בכך כמה מן החובות היותר בסיסיות המוטלות עליה לפי כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלויזיה ורדיו), התשנ"ד1994- (להלן: כללי האתיקה), כמו החובה לנהוג באי משוא פנים (כלל 5); החובה לשמור על אובייקטיוויות ועל איזון (כללים 6 ו7-); והחובה להקפיד על נכונות המידע ולאמתו מראש (כלל 8). חובה אתית נוספת, שלטענת העותרים הופרה על-ידי טלעד, היא החובה לברר ולקבל מראש את תגובתו של כל אדם העלול להיפגע מתוכנו של מישדר, ולשדר את תגובתו ביחד עם המישדר הפוגע (כללים 9 ו10-).

6.ויותר ממה שהלינו על הסרט ויוצריו, ואף על החלטת טלעד לרכוש את הסרט ולשדרו, הלינו העותרים על מנהל הרשות השניה. בנסיבות שתוארו על-ידם - טענו העותרים - היה על מנהל הרשות השניה לעשות שימוש בסמכותו לפי כלל 23(ב) לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (שידורי תכניות טלויזיה בידי בעל זכיון), התשנ"ב1992- (להלן: כללי השידור), ולאסור את שידור הסרט. החובה לפקח על בעל-זיכיון, לבל יחרוג בשידוריו מגבולות המותר, מוטלת על מועצת הרשות השניה, והמופקד על כך מטעמה הוא מנהל הרשות השניה. משניתנה בידו הסמכות לאסור את שידור הסרט, וחרף דרישתם נמנע מלהשתמש בה, חדל המנהל מלעשות את המוטל עליו; ועל בית המשפט להתערב ולכפות עליו למלא את חובתו.

7.זאת ועוד: בפתח הדיון הוצג בפנינו העתק מכתבו של מנהל הרשות השניה (מר נחמן שי) אל מנהלה של טלעד (מר עוזי פלד). המכתב, כעולה ממנו, חובר ושוגר ביום הדיון, לאחר צפייה בגירסת הסרט שהוכנה לשידור ובטרם הועברו לעיון הרשות השניה חלקיה האחרים של התכנית (הפתיח, הסגיר והראיונות). בהתייחסו לסרט מעיר המנהל, כי "בסרט ישנם קטעים וכן מגמה כללית, אשר לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם חובת האיזון המוטלת על בעל זיכיון בשידורים", וכן כי יש בו "קטעים אשר ייתכן ועלולים להוות עבירה על חוק איסור לשון הרע" ו"קטעים אשר מהווים לכאורה פגיעה באדם". כן עולה מן המכתב, כי בערב יום העצמאות ביקשה הרשות השניה מטלעד התייחסות מפורטת לטענות שהועלו בפניה גבי הסרט (כגון הטענה "כי מדובר בסרט אשר מומן בידי גורמים מזוהים פוליטית"), אלא שעד לעת כתיבת המכתב לא קיבלה הרשות את תגובת טלעד לטענות אלו. עם זאת, ומטעמים שעוד נעמוד עליהם, מודיע המנהל במכתבו כי החליט להימנע מעשיית שימוש בסמכותו, לאסור על שידור הסרט, ולהסתפק במספר הערות והוראות שנועדו להעמיד את טלעד על חובותיה.

במכתבו של מנהל הרשות השניה מצאו העותרים תמיכה לטענותיהם, כי שידור הסרט אינו עולה בקנה אחד עם חובת האיזון המוטלת על בעל זיכיון בשידורים; כי יש בסרט קטעים העלולים להוות עבירה על חוק איסור לשון הרע; וכן קטעים שלכאורה מהווים פגיעה באדם, כמשמעה בכללי האתיקה. על רקע זה ביקרו את החלטת המנהל להימנע מהפעלת סמכותו, למרות (כעולה ממכתבו) שטרם הונחה דעתו בדבר תיקון הפגמים שהוא עצמו גילה בסרט, ולמרות שחרף דרישתו לא נמסרה לו התייחסות טלעד לטענות שהועלו נגד הסרט. טענת העותרים היא, כי משנוכח המנהל ששידור הסרט אינו נקי מקשיים, היה עליו להורות על ביטול השידור, ולמצער לעכבו בימים אחדים, ולשוב ולהחליט בדבר התרתו או איסורו לשידור לאחר שיימצאו בפניו כל הנתונים.

חופש הביטוי ומניעת פרסום

8.במתן סעד מניעתי, נגד פרסומו הצפוי של ביטוי מעל בימה ציבורית או באמצעי תקשורת, טמונה פגיעה ישירה וקשה בחופש הביטוי. והלכה מושרשת ומיוסדת היטב היא מלפנינו - מאז פרשת קול העם (בג"צ 73/53 "קול העם" נ' שר הפנים , פ"ד ז 871) - כי מתן סעד כזה עשוי להישקל רק אם ההימנעות מכך מקימה סכנה, בדרגת הסתברות העולה כדי ודאות קרובה, לפגיעה ממשית בשלום הציבור או בסדר הציבורי, או לגרימתו של נזק כבד לערך מוגן אחר. בהסתמכו על הלכה זו, בבג"צ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, התייחס השופט שמגר לחשיבות הגשמתו של חופש הביטוי באמצעי התקשורת, ובין היתר הטעים לאמור (בעמ' 378):

"כדי שבית המשפט הזה יאסור על פלוני, המופקד על השידור והפרסום מטעם הציבור, את פרסומו של שידור פלוני, צריכות להתקיים נסיבות קיצוניות, שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור הרחב (בג"צ 73/53, 87), או אי-חוקיות ברורה וגלויה בעלת גוון אחר. מאידך גיסא, בקשה למניעתו של שידור, שיש בה רק כדי להצביע על גישה בלתי-הוגנת או על חד-צדדיות בפועלה של הרשות, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק הטלת איסור מטעם בית-משפט זה על השידור בכלי תקשורת. זכותו של הכלל היא, כי תישמר חירות הביטוי בכלי התקשורת - הרדיו והטלוויזיה - וכי כלים אלה יופעלו בדרך ובאופן שיש בהם כדי לקיים חירות זו הלכה למעשה".

ביישומו של מבחן זה נדרש בית המשפט, בדרכו המקובלת, לאיזונים הנדרשים בין הערכים המתנגשים. ברם, נקודת המוצא היא, שככלל, סעד מניעתי נגד פרסום צפוי לא יינתן אלא במקרים נדירים ובהתקיים צידוקים כבדי-משקל לתיתו. בהתעכבו על הרציונל שביסוד הגישה הזאת (בבג"צ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות , פ"ד מג(2) 22, בעמ' 35), הסביר השופט ברק, כי מכלל צורות ההגבלה המוכרות על חופש הביטוי, ההגבלות החמורות ביותר הן אלו המונעות מראש את הפרסום, ובכך פוגעות בחופש הביטוי באורח מיידי וישיר. העילה להטלת הגבלה מסוג זה טמונה בתוכנו המזיק של הביטוי עצמו וקיומו של צורך מוצדק, על-פי מושגיה של חברה דמוקרטית, להתגונן מפני תוצאותיו המזיקות של הביטוי. אלא שמשום חומרתן היתרה של הגבלות מסוג זה נוטה כל חברה דמוקרטית להגביל את השימוש בהן רק למקרים החיוניים ביותר.

9.בהלכה זו טמון טעמנו העיקרי לדחיית העתירות. העותרים, שאת טענותיהם טרחתי לפרט, כלל לא טענו כי קיימת הסתברות כלשהי - לא כל שכן הסתברות בדרגה של ודאות קרובה - ששידור הסרט עלול לסכן את שלום הציבור, או את הסדר הציבורי, או להסב נזק כבד אחר. יצוין כי עוד בהחלטה, לדחות את בקשת העותרים להוצאת צו ביניים, הטעים השופט זמיר, כי "העותרים אפילו אינם מנסים להתמודד עם ההלכה הברורה בקשר לחופש הביטוי בכלל, ובמיוחד בקשר להטלת צנזורה מוקדמת על-ידי בית המשפט". והנה, גם לאחר שמיעת טענות העותרים במלואן, לא נשתנתה התמונה. טענותיהם היחידות של העותרים היו ונותרו, כי הסרט מציג תמונה חד-צדדית ובלתי-הוגנת של האירועים שקדמו לרציחתו של ראש הממשלה המנוח; כי מטרתו הגלויה היא להטיל דופי בציבור רחב; כי שידורו - אף מבלי שניתנה להם הזדמנות להישמע לפני השידור או בגדרו - יפגע בשמם הטוב וברגשותיהם; וכי על הרשות השניה, שבידה הסמכות החוקית לפקח על תוכן השידורים בערוץ השני של הטלוויזיה, מוטלת חובה למנוע שידורו של סרט כזה. עיון קצר בטענות העותרים ילמדנו, שבאף אחת מהן אין כדי להקים עילה למניעת שידורו של הסרט.

ביטוי חריג וביטוי פוגע

10.לנוכח הערותיו של מנהל הרשות השניה, במכתבו לטלעד, הנחנו - כבסיס להכרעתנו - כי הסרט אכן לוקה בכמה מאותן מידות רעות שהעותרים תלו בו: כי נטייתו הכללית, הבאה לידי ביטוי בחלקים ממנו, היא של חוסר איזון; כי יש בו קטעים המפירים את האיסור על פרסום לשון הרע, וכן קטעים שלכאורה יש בהם כדי לפגוע באנשים שדמויותיהם מוצגות בסרט. לצורך ההכרעה נוכל להניח,

כי הסרט - בהתכוונו לשרת מגמה פוליטית של מגזר מצומצם - מבטא מסר שבעיני ציבור רחב, ולא רק בעיני העותרים, נראה כבלתי מבוסס, כמטעה וכפוגע. ברם, במידותיו האמורות של הסרט (בהנחה שהללו אכן מתקיימות בו) אין אלא להעיד כי הסרט מבטא דעה חריגה, מרגיזה ואף פוגעת. אך בכך אין כדי להקים עילה לפסילתו לשידור. כפי שהודגש לא פעם, חופש הביטוי נועד להגן, לא רק על דעות מקובלות ואהודות, המושמעות בתנאים של שלווה וביישוב הדעת, אלא גם - ובכך עיקר מבחנו של חופש הביטוי - על דעות חריגות, מקוממות ומכעיסות, המושמעות על רקע מאורעות מסעירים ובסגנון בוטה וצורם (ראו דברי הנשיא שמגר בע"ב 2/84 ניימן נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה , פ"ד לט(2) 225, בעמ' 277; דברי השופט ברק בבג"צ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור , פ"ד מא(3) 255, בעמ' 280-279; ומן הזמן האחרון: דברי השופטת דורנר בבג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(2) 1, בעמ' 9).

11.העותרים הלינו כי שידור הסרט יפגע בשמם הטוב וברגשותיהם. לצורך ההכרעה בעניינם הנחנו כי הם אכן חוששים וחרדים מפני פגיעה שכזאת. גם אילו הנחנו, שלחששם ולחרדתם מפני הפגיעה האמורה יש לכאורה יסוד, לא היה בכך כדי להועיל להם. פגיעה בלתי-מוצדקת בשמו הטוב של אדם מקימה לו עילות, לפי חוק איסור לשון הרע, הן לתביעת פיצויים והן להגשת קובלנה פלילית נגד הפוגע. פגיעה צפויה

בשמו הטוב של אדם, ולוא גם פגיעה צפויה שלכאורה היא בלתי-מוצדקת - ככלל, ובנתון לחריגים נדירים - אינה מקימה לו זכות לקבלת סעד מניעתי (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא , פ"ד מג(3) 840).

להבדיל מפגיעה צפויה בשמו הטוב של אדם, פגיעה צפויה ברגשות הציבור הרחב, או ברגשותיו של ציבור גדול, עשויה לעתים להצדיק מתן סעד מניעתי הפוגע בחופש הביטוי. במה דברים אמורים? בפגיעה כה חמורה, קיצונית, גסה ועמוקה, שעצם התרחשותה מעלה ודאות קרובה ובלתי ניתנת למניעה של פגיעה בסדר הציבורי (פרשת Universal , בג"צ 806/88 הנ"ל, דברי הנשיא שמגר בעמ' 31). אך ההנחה הבסיסית היא, כי בחברה דמוקרטית, האמונה על פלוראליזם רעיוני, ניחן הציבור בפתיחות וברמת סיבולת גבוהה לדעות חולקות (השופט ברק בבג"צ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות , פ"ד מא(1) 421, בעמ' 436-435; ובפרשת Universal ,

בעמ' 38). לא למותר להוסיף כי בקביעתה של "רמת הסיבולת", המתווה את קו פרשת המים בין הביטוי ה"נסבל" לבין הביטוי ה"בלתי נסבל", יש לגלות רגישות רבה, לא רק לצורך להגן על רגשות הציבור, אלא גם לצורך לקיים את חופש הביטוי. כדברי השופט ברק בבג"צ 953/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים , פ"ד מה(4) 683, בעמ' 690:

"מטבעו של ביטוי שהוא פוגע ברגשות, ואם כל פגיעה ברגשות תאפשר פגיעה בחופש הביטוי, סופנו שלא נכיר בחופש הביטוי כלל. על-כן חייבת חברה דמוקרטית, המבקשת להגן הן על חופש הביטוי והן על רגשות הציבור, לקבוע 'רמת סיבולת', שרק פגיעה ברגשות הציבור העולה על רמה זו תצדיק פגיעה בחופש הביטוי".

אכן, כדי שבית המשפט ייעתר לבקשה לאסור מראש פרסום ביטוי, על יסוד הטענה שפרסום הביטוי יפגע ברגשות הציבור, מוטל עליו להשתכנע כי תוכנו של הביטוי הוא כה חמור, ופגיעתו הצפויה ברגשות הציבור עלולה להיות כה אנושה, עד שהימנעות מאיסור פרסומו תקים סכנה מוחשית וקרובה להתערערות הסדר הציבורי או להפרתו הממשית והקשה. אמנם, "רמת הסיבולת של הרגשות, שרק פגיעה מעבר לרמה זאת תצדיק הגנה על הרגשות, אינה קבועה ואינה אחידה לכל מצב" (השופט זמיר בבג"צ 7128/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל [טרם פורסם], בפיסקה 11 לפסק הדין), אך לגבי המקרה שלפנינו ניתן בנקל לומר, כי על-פי כל אמת-מידה אפשרית, לא היה בטענות העותרים אודות הפגיעה הצפויה לרגשותיהם כדי להצדיק את איסור שידורו של הסרט.

חובות טלעד וסמכות מנהל הרשות השניה

12.עיקר טענתם של העותרים הוא, כי בהתחשב באופיו מעורר המחלוקת של הסרט אסור היה לטלעד לרכשו ולשדרו, ושמחובת מנהל הרשות השניה היה לאסרו לשידור. חוששני שטענה זו מעידה על חוסר הבנה בסיסי בדבר תפקידם של ערוצי התקשורת הציבוריים.

רבות דובר בפסיקתנו אודות החשיבות הטמונה בקיום עצמאותה של רשות השידור, ש"אינה רק 'דובר' אלא גם 'במה', החייבת להבטיח מתן ביטוי להשקפות ודעות" (השופט ברק בפרשת כהנא , בג"צ 399/85 הנ"ל, בעמ' 270). וכן ראו את דבריו, בעמ' 268, שם, אודות ה"היבט הכפול", שיש לתחולת חופש הביטוי על שידורי הרדיו והטלוויזיה: חופש הביטוי ממנו נהנית רשות השידור עצמה ("חופש הביטוי של רשות השידור"), מחד, וחובת רשות השידור להבטיח את חופש הביטוי של בני הציבור ("חופש הביטוי באמצעות

רשות השידור"), מאידך. הנה כי כן, וכעולה מדברי השופט שמגר בפרשת שירן (במובאה שצוטטה בפיסקה 8 לעיל), "זכותו של הכלל היא, כי תישמר חירות הביטוי בכלי התקשורת - הרדיו והטלוויזיה - וכי כלים אלה יפעלו בדרך ובאופן שיש בהם כדי לקיים חירות זו הלכה למעשה"; שכן הזכות האמורה "היא בעיקרה זכותו של הציבור הרחב, היינו של המאזינים והצופים, ולא רק של אלו המבקשים לשדר את התכנית".

דברים אלה אמנם התייחסו ל רשות השידור ; אך כל שנאמר בדבר תחולת חופש הביטוי על שדה פעולתה של רשות השידור, חל, מניה וביה, גם על שדות פעולתם של מפעילי הערוץ השני של הטלוויזיה ועל הנהלת הרשות השניה. בעלי הזיכיון, המפעילים את שידורי הטלוויזיה בערוץ השני, לא רק רשאים אלא אף חייבים, שלא לחסוך מצופיהם תכניות המציגות השקפות ועמדות בנושאים קשים ומעוררי מחלוקת. אם לא יעשו כן, יחטאו לחובתם כלפי הציבור, שלא להיות רק "דובר" אלא גם "במה".

13.העותרים ניתלים בסמכות הנתונה למנהל הרשות השניה לאסור שידור. העיון בחוק הרשות השניה, בכללי האתיקה ובכללי השידור מעלה, כי למנהל אכן נתונה סמכות כזאת. להלן, בתמצית, עיקרי הדברים: לפי כלל 23(א) לכללי השידור, חייב בעל זיכיון - לגבי תכניות בשידור ישיר, תכניות בענייני היום ותכניות מידע - למסור למנהל, לפי דרישתו, כל פירוט או תיאור אודות מבנהו או תוכנו של שידור צפוי. ובכלל 23(ב) לכללי השידור הוסמך המנהל לאסור את שידורה של תכנית, או של חלקים ממנה, או להתנות את שידורה בתנאים, אם ראה, לאחר שנתן לבעל הזיכיון הזדמנות להשמיע את טענותיו ומטעמים שינמק, כי שידורה של התכנית אסור בהתאם לסעיף 46 לחוק (ולא למותר לציין, כי לנוכח האמור בסעיף 46(א)(4) לחוק, דין הפרתם של כללי האתיקה, שנקבעו על-ידי מועצת הרשות, כדין הפרת האיסורים שנקבעו בסעיף 46 גופו).

בכך שהסמכות לאסור שידור אמנם נתונה בידיו אין כדי ללמד מאומה אודות הנסיבות בהן רשאי המנהל להשתמש בסמכותו האמורה הלכה למעשה. לדידנו ברור, כי הפקדת הסמכות האמורה בידיו לא נועדה להפוך את המנהל ל"צנזור" על תוכנם של השידורים, אלא אך להעמיד לרשותו - כמי שמופקד (לפי סעיף 28 לחוק) על הניהול השוטף של ענייני הרשות השניה ונושא באחריות בפני מועצת הרשות - אמצעי מיוחד של פיקוח שהשימוש בו, מעצם טיבו וטבעו, יוגבל על-ידיו למקרים נדירים וחריגים. הנה כי כן, זכייני הערוץ השני של הטלוויזיה כפופים לקיום החובות שפורטו בסעיף 46(א) לחוק הרשות השניה. כן כפופים הם לכללי האתיקה. זו מערכת כללים המשקפת את "דוקטרינת ההגינות" (ככינויה בפי השופט שמגר בפרשת שירן , בג"צ 1/81 הנ"ל, בעמ' 378) היאה לכל אמצעי תקשורת ראוי לשמו. בגדר תפקידו אמנם מוטל על מנהל הרשות השניה לפקח על עמידתם של הזכיינים בתנאיה של דוקטרינת ההגינות; אך כוחו להתערב בתוכנם של שידורים אינו עולה על המינימום ההכרחי הנדרש למטרה זו. איסורו של שידור הוא אמצעי קיצוני שנקיטתו, ככלל, אינה נדרשת וממילא אף אינה מותרת (השוו: דברי השופט שמגר בפרשת שירן, בעמ' 387-386). מכל מקום ברור, כי הסמכות לאסור שידור אינה חלה מקום שעל-פי המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה אין בתוכנו של השידור כדי להצדיק את פסילתו. כן ברור, וכך אף עולה גם ממידרג האמצעים העומדים לרשות המנהל, לפי כלל 23(ב) לכללי השידור, כי איסור שידור הינו האמצעי הקיצוני ביותר מכלל האמצעים העומדים לרשותו. וברי, שאם לתיקון הפגם די באמצעי מתון ממנו, כגון התרת השידור בקיום תנאים, אין מתקיימת בידו עילה מוצדקת לאסור את השידור.

פעולות המשיבים הלכה למעשה

14.לכמה מהשגות העותרים, שמעיקרא אפשר שלכאורה היה בהן קורטוב של טעם, ניתנו, על-ידי טלעד ועל-ידי הרשות השניה, תשובות מניחות את הדעת.

עמדת הרשות השניה הובעה במכתבו הנזכר (מבוקר יום הדיון) של מנהלה (מר שי) אל מנהל טלעד (מר פלד). המכתב, כפי כבר צוין לעיל, אכן מבטא מידה של אי שביעות רצון מנטייתו הבלתי מאוזנת של הסרט. עם זאת מחליט המנהל שלא לפסלו לשידור. נקודת המוצא להחלטתו היא, "כי הסמכות לאסור שידור תכנית היא סמכות שיש לעשות בה שימוש רק במקרים מיוחדים ובצמצום המירבי". במקרה הנדון הוברר למנהל, "כי הסרט איננו עתיד להיות משודר כתכנית של 'טלעד' אלא כהקרנה של קטע מסרט אשר הופק ונערך על ידי גורם חיצוני ואשר מובא על ידי 'טלעד' כבסיס לדיון ולראיונות". בנסיבות אלו, ועל רקע תפיסתו היסודית, כי בסמכות הנתונה לו לאסור שידור תכנית מן הראוי להשתמש "רק במקרים מיוחדים ובצמצום המירבי", הודיע המנהל כי "בכפוף להוראות והערות" החליט לאפשר את שידור קטעי הסרט שהועברו לצפייתו, על דרך שילובם בתכנית. ההוראות וההערות, שפורטו במכתבו, נועדו להעמיד את טלעד על חובותיה הבאות: לחזור ולבדוק את הסרט, במטרה לשקול השמטת קטעים שיש לגביהם ספק; לבדוק אם זכות התגובה של נפגעים אפשריים מוצתה; לכלול הסברים, בפתיח ובסגיר של התכנית, בהם יודגש ובהבלטה מתאימה, כי הסרט הופק ונערך על-ידי גורם חיצוני, ומובא במסגרת התכנית כבסיס לדיון; ו"אם נכונה הטענה כי מדובר בסרט אשר מומן בידי גורמים מזוהים פוליטית, יש להדגיש גם זאת"; וכן: לתת אפשרות ביטוי (במסגרת התכנית) גם לדעות חולקות על המגמה העולה מן הסרט. ביחס לקטעי הסרט הטעונים בדיקה נוספת מוסיף המנהל, כי בהתחשב בזמן הקצר שנותר, אין בכוונת הרשות לבדוק ולהחליט בעצמה מה מתוכם ישודר. להלן מטעים המנהל שלוש אלו: ראשית, כי האחריות על הפרת כל דין בשידורים מוטלת על בעל הזיכיון. שנית, שאילו קיבל מטלעד התייחסות מפורטת לטענות שנכללו בפניות המתלוננים, היה בכך כדי לסייע לו "בהחלטה או בהכוונה מפורטות יותר". ושלישית, כי החלטתו מתייחסת רק להיבט של השימוש בסמכותו להגביל מראש שידור של תכניות, ולא לכל היבט אחר הקשור ביישום הוראות החוק והכללים.

משמעות הודעתו של מנהל הרשות השניה, כי החליט לאפשר את שידור קטעי הסרט " בכפוף להוראות והערות", היא, כי אישורו של השידור מותנה בקיום ההוראות ומתן תשומת-לב להערות. בטיעונו לפנינו הוסיף בא-כוח הרשות השניה, כי בהפעלת סמכותו לאסור שידור (במלואו או בחלקו), או להתנותו בתנאים, מפעיל המנהל אותן אמות-מידה שהוכרו בפסיקת בית המשפט כמצדיקות הטלת הגבלות על חופש הביטוי. אנו סבורים, שבעשותו כן נוקט מנהל הרשות השניה אמת-מידה ראויה. ומפירוט שיקולי החלטתו עולה כי אף בענייננו נהג על-פי אותה אמת-מידה ראויה. אין בידינו לקבל את טענת העותרים, כי למצער היה על המנהל לעכב את השידור עד שתונח דעתו כי נעשה כל הנדרש להתאמת הסרט לתנאים שקבע לשידורו. אף השהייה של שידור יש בה מידה של הגבלת חופש הביטוי, ומשנמצא למנהל כי בידו להסתפק בפירוט תנאיו, איננו מוצאים כל פגם בשיקוליו.

15.במסגרת טיעונו לפנינו ביקש בא-כוחה של טלעד להראות, כי הוראותיו של מנהל הרשות השניה, בהם הותנה השידור, קוימו במלואן. לשם כך הציג לפנינו העתק מדברי הפתיח והסגיר, שיושמעו (לפני ולאחר הקרנת קטעי הסרט) על-ידי מנחת התכנית. בדברי הפתיח הוטעם, כי חשוב לדעת ש"הסרט הופק ביוזמתו של מר דוד מושביץ - אדם שדעותיו הפוליטיות אינן סוד". הוזכרה העמדה, "שרוב ההפגנות נגד הסכמי אוסלו היו מהלכים לגיטימיים של מחאה פוליטית מותרת, אפילו חיונית לדמוקרטיה". בקשר לכך צוין כי "זו לא עמדה מופרכת"; כי יש להניח "שכמעט כל מי שהוביל את המחאה ההיא לא העלה על הדעת אפשרות של רצח. גם השב"כ לא"; וכי "החיבור בין הימין הקיצוני לבין צמרת הליכוד ובין שניהם לרצח הוא חיבור טעון, לא נקי מספקות, גם אמירה פוליטית". עם זאת נאמר "שראוי לשמוע את מי שדעתו אחרת". להלן, בין היתר, צוין כי הצגת הסרט נועדה "בעיקר כדי לסחוט מחדש את הדק הדיון הציבורי"; כי בתום הסרט יתארח באולפן חבר הכנסת עוזי לנדאו, וכן יופגשו חבר הכנסת בני אלון מ"מולדת" עם ד"ר יעל תמיר מ"שלום עכשיו". בסגיר צוינו שמות אנשים שנזכרו בסרט, אשר התבקשו להופיע, אבל סירבו להתראיין. מכלל העותרים הוזכר, בהקשר זה, שמו של מר יעקב נוביק.

להלן הכחיש בא-כוחה של טלעד את טענת העותרים בדבר קיפוח זכות התגובה שלהם. הוא ציין (וכך גם עלה מן האמור בסגיר), כי מר נוביק, הנראה בסרט, הוזמן להגיב אך סירב. גם למר אינדור, שאף הוא נראה בסרט, הוצעה זכות התגובה, ואף הוא דחה את ההצעה. אשר לעמותת "בצדק" (שכלל אינה נזכרת בסרט), ולמר שטרנברג (שבסרט אין כל אמירה המיוחסת לו), לא נתעורר צורך בבקשת תגובה.

16.העיון בנוסח הפתיח והסגיר, ובטיעוניו הנוספים של בא-כוח טלעד, הניח את דעתנו, כי היערכותה של טלעד לשידור התכנית מקיימת את התנאים שקבע המנהל לשידור הסרט. העותרים קיוו לשכנענו, כי בהחלטתה לשדר את הסרט הפרה טלעד חובות המוטלות עליה לפי חוק הרשות השניה וכללי האתיקה. לרוב טענותיהם (אותן כבר פירטנו, בפיסקה 5, לעיל) לא הניחו העותרים כל תשתית. ברם, גם לחששות עליהם עמד המנהל במכתבו הנזכר, שמא שידור הסרט יפר את חובת טלעד (לפי כללים 6 ו7- לכללי האתיקה), לשמור על אובייקטיוויות ואיזון, ושמא קופחה זכותו של מי מהעותרים, כמי שעלול להיפגע מתוכנו של הסרט, למסור את תגובתו על מנת שזו תשודר במסגרת התכנית (כנדרש לפי כללים 9 ו10- לכללי האתיקה), ניתנה על-ידי טלעד תשובה נאותה. בדברי הפתיח והסגיר של המנחה הובהר היטב, כי הסרט מבטא את עמדת מפיקו "שדעותיו הפוליטיות אינן סוד", כי המסרים העולים ממנו אינם בהכרח מבוססים, וכי הצגתו נועדה "לסחוט מחדש את הדק הדיון הציבורי". כן צוינו שמות המשתתפים בדיון שיקוים באולפן לאחר הקרנת הסרט, ונקל היה להיווכח שבבחירת המשתתפים ניתנה הדעת לצורך ליתן ביטוי גם לדעות חולקות על המגמה העולה מן הסרט. כשלעצמנו, לא מצאנו יסוד לפקפק, כי כל מי שיאזין לדברי הפתיח והסגיר ייטיב להבין כי אין המדובר בסרט שהופק על-ידי טלעד או המשקף את דעתה, אלא בסרט בוטה ומעורר מחלוקת, המבטא דעה חריגה של מפיקיו, והמובא כבסיס וכרקע לדיון. גם זכות התגובה הנתונה לעותרים הנראים בסרט כובדה במלואה. יצוין כי לאיש מן העותרים לא עמדה זכות להישמע בהתנגדות להקרנת הסרט, ורק לשניים מהם (מר נוביק ומר אינדור) עמדה זכות להגיב על תוכן הסרט ככל שהיה בו כדי לפגוע בהם. זכות זו הוצעה להם, ושניהם הודו בפנינו כי דחו אותה.

17.מטעמים אלה פסקנו, בתום שמיעת הטיעון, לדחות את העתירות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הנימוקים