בג"ץ 4622/99 לשם הפקות בע"מ נ. הנהלת בתי-המשפט

ב בית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 4622/99 - א'

בפני: כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופט י' אנגלרד

כבוד השופט מ' אילן

העותרים : 1. לשם הפקות בע"מ

2.מ.י.ר.י. - מכשור וייעוץ רפואי ירושלים

בע"מ

3.פרסום אדי - פנחסי בע"מ

4.יהודה ליבוביץ - גורה ברגר שיווק פרסום

ויחסי-ציבור

נגד

המשיבים : 1. הנהלת בתי-המשפט

2.בית המשפט המחוזי בירושלים

3.כב' השופט צבי סגל

4.כב' השופטת איילה פרוקצ'יה

5.בית המשפט השלום בירושלים

6.כב' השופט יצחק שמעוני

עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים

בשם העותרים: עו"ד אילן אשד

פסק - דין

טענות העותרים מכוונות נגד השכרת חלק מבנין משרדים ומסחר בירושלים (להלן - הבנין) להנהלת בתי המשפט, המבקשת לשכן שם את בית המשפט לעניני משפחה ובית המשפט לתעבורה בירושלים. העותרים פנו בענין זה, יחד עם אחרים, אל בית משפט השלום בירושלים, בתביעה נגד בעלי השטח המושכר ונגד הנהלת בתי המשפט. הם גם ביקשו שבית המשפט יוציא צו זמני האוסר, עד להכרעה בתביעה, את הביצוע של עבודות בניה במקום ואת המעבר של בתי המשפט אל הבנין. בית המשפט קיים סיור במקום, שמע את טענות הצדדים בעל-פה ובכתב, והחליט לדחות את הבקשה לסעד זמני. על החלטה זאת הגישו העותרים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, והצמידו לה בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, האוסר ביצוע עבודות בניה ברכוש המשותף של הבנין. אולם במהלך הדיון בבקשה לסעד זמני, שהתקיים במעמד בא-כוחם של העותרים בלבד, חזר בו בא-כוח העותרים מן הבקשה לסעד זמני. הוא מסביר, בתצהיר המצורף לעתירה, כי עשה כן לאחר שבית המשפט המחוזי (השופט צ' סגל) הבהיר לו כי "במידה ותינתן החלטה להפסקת עבודות הבנייה, ישנו סיכוי גבוה כי המבקשים ישלמו הוצאות גבוהות בשל כך, במידה והבקשה לא תתקבל". יחד עם זאת, כך הוא ממשיך, הסכמתו למשוך את הבקשה התבססה על "ידיעה והבנה ברורה, כי דיון במעמד שני הצדדים לענין צו המניעה הזמני יתקיים תוך זמן קצר עד מאד". לאחר שחלפו מספר ימים והדיון לא נקבע, פנה בא-כוח העותרים אל בית המשפט המחוזי וביקשו להחיש את הדיון בבקשת רשות הערעור. בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה) לא ראה מקום להיעתר לבקשה, בהתחשב בהסרת הבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, אך הוסיף כי השופט שייקבע לדון בבקשת רשות הערעור "יוכל לתת דעתו לתוכן הבקשה בקביעת סדר הזמנים".

העותרים, שאינם שבעי רצון מן ההחלטה האחרונה של בית המשפט המחוזי, הגישו עתירה לבית משפט זה. בעתירה הם מבקשים שבית משפט זה יאסור על הנהלת בתי המשפט להעביר את בתי המשפט אל הבנין ולהמשיך בעבודות הבניה במקום. הם גם מבקשים שבית משפט זה יצווה על בית משפט השלום ועל בית המשפט המחוזי לזרז את הדיון בבקשות ובתביעות של העותרים.

מבלי להביע כל דעה על טענות העותרים לגופן, סבורים אנו כי אין מקום לערב את בית המשפט הזה בסכסוך התלוי ועומד במקום אחר בין העותרים לבין הנהלת בתי המשפט. טוב ויפה עשו העותרים כאשר היפנו מלכתחילה את תביעותיהם ובקשותיהם לבית משפט השלום. הטענות של העותרים נגד המעבר של בתי המשפט אל הבנין ונגד העבודות המתבצעות במקום הינן כולן בעלות אופי אזרחי, וככאלה ראויות להידון על ידי בית משפט אזרחי. הסיווג של הסכסוך לא השתנה גם לא בעקבות הכישלון שהעותרים נחלו בבית משפט השלום. הסכסוך נותר סכסוך אזרחי, ויש להמשיך לבררו במתכונת הרגילה בה מתבררים סכסוכים אזרחיים. אכן, העותרים מודעים היטב לכך, ולפיכך פנו אל בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור על ההחלטה של בית משפט השלום שלא להוציא צו זמני. העובדה, שבית המשפט המחוזי אינו שומע את הבקשה בקצב הנראה לעותרים או אינו מקבל את ההחלטות הנראות לעותרים, עדיין אינה סיבה טובה לשנות את האופי של הסכסוך. בוודאי שאין היא מצדיקה להעסיק את בית המשפט הזה במקביל לבית המשפט המחוזי, ולבקש משני בתי המשפט את אותם סעדים על יסוד אותן עילות.

דברים אלה נכונים גם לגבי העתירה לצו ביניים האוסר את המשך עבודות הבניה בבנין. אלמלא היו העותרים חוזרים בהם בבית המשפט המחוזי מן הבקשה לסעד זמני בענין המשך העבודות, היה בית המשפט המחוזי מקבל החלטה בבקשה, והעותרים, אם דעתם לא היתה נוחה מן ההחלטה, היו יכולים לבקש מבית משפט זה רשות לערער עליה. אולם, כאמור, העותרים חזרו בהם מן הבקשה לסעד זמני, ואין הם רשאים כעת לעשות קפיצת הדרך ולבקש מבית משפט זה סעדים עליהם ויתרו בבית המשפט המחוזי.

טענות העותרים נגד הקצב בו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מבררים את הסכסוך הנדון, אף הן אינן יכולות לבוא כעתירה בפני בית משפט זה. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב בערעור על בתי המשפט הכלליים. הוא מוכן לשמוע, לעתים נדירות, טענות בדבר חוסר סמכות או ליקויים מינהליים חמורים המתגלים במהלך עבודת בתי המשפט. סירוב של שופט להחיש שמיעה של משפט אינו עולה כדי ליקוי כזה. כפי שאמר הנשיא שמגר בבג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683, 702:

"בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים בפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של היעדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור. קביעת הרכבים, קביעת מועדים, דחיית משפטים, והעברת תיקים צריכות להיות נושאים המושארים לשיקול דעתו של הגורם השיפוטי המוסמך בבית המשפט".

הלכה זאת יפה, כפי שנאמר בה, הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים. אולם היא חזקה יותר ונוקשית במיוחד בהליכים אזרחיים, כמו ההליכים שלפנינו, בהם עומדת לבעל הדין שנפגע מן ההחלטה אפשרות לערער עליה (ברשות) בפני ערכאת הערעור. ראו שם , שם. כיוון שהעותרים היו יכולים להשיג על הסירוב של בית המשפט המחוזי לזרז את ההליכים התלויים לפניו, בדרך של בקשת רשות ערעור בבית משפט זה, אין לאפשר להם לעקוף את דרך המלך באמצעות עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אם כך לגבי זירוז הדיון בבית המשפט המחוזי, לא כל שכן שכך לגבי זירוז הדיון בבית משפט השלום, בהתחשב בעובדה שאין בעתירה זכר לפנייה כלשהי מצד העותרים אל בית משפט השלום כדי שיחיש את שמיעת המשפט.

מטעמים אלה החלטנו, בלי לבקש את תגובת המשיבים, כי אין לעתירה כל יסוד, ואנו מחליטים לדחותה על הסף. אין בכך כדי למנוע בעד העותרים לנקוט בכל הליך העומד לרשותם על פי הדין, ובכלל זה חידוש הבקשה בבית המשפט המחוזי לסעד זמני לתקופת הערעור או פנייה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על ההחלטה של בית המשפט המחוזי בענין קצב שמיעת המשפט.