בג"ץ 5825/01 סוהא ח'ורי סלאמה-אבו מנה נ. שר הפנים

בפניי בקשה לפסיקת הוצאות לטובת העותרים לאחר שהעתירה נמחקה לבקשתם.

1.העתירה שבכותרת הוגשה ביום 23.7.01. בעתירה נתבקש בית המשפט להורות על ביטולה של החלטת המשיבים מיום 8.1.01 לפיה נדחתה בקשת העותרים לאיחוד משפחות. הבקשה האמורה סורבה, על פי האמור בהחלטה, מטעמים ביטחוניים.

2.בתשובתם לעתירה, עמדו המשיבים על כך שמצד הדין היה על העתירה להידחות על סיפה. זאת, מחמת העובדה שהתשתית לעניין מניעה בטחונית לאישור בקשה לאיחוד משפחות היא מעצם טיבה תשתית עדכנית, הנתונה לשינוי. המדובר הן בתשתית לעניין מרכז חיים, הן בתשתית לעניין קיומו של קשר נישואין, והן בתשתית לעניין עמדת הגורמים הבטחוניים השונים. המשיבים טוענים, כי נוכח פער הזמן בין ההחלטה נשוא העתירה לבין הגשת העתירה, התשתית שהיוותה בסיס להחלטה אינה מהווה עוד בסיס לבחינת הבקשה, ומשכך היה מקום לדחות את העתירה על הסף.

עם זאת, נמסר על ידי המשיבים בתשובתם, כי נערכה על ידם בדיקה של עמדתם העדכנית של גורמי הביטחון, וכי אלה מסרו כי המניעה הבטחונית הוסרה לעת הזו, כשפירוש הדבר הוא שניתן להמשיך בטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות. לצורך זה, כך נמסר, על העותרים לפנות למשרד הפנים בצירוף מסמכים המעידים על מרכז החיים העדכני שלהם.

3.בנסיבות אלה נמחקה העתירה לבקשת העותרים. לצד זאת, מבקשים העותרים כי אפסוק הוצאות לטובתם. בבקשתם, העותרים טוענים, כי פסיקת ההוצאות נדרשת, מאחר שהוברר כי העתירה בדין יסודה. המשיבים טוענים, כי אין מקום לפסיקת הוצאות, באשר מצד הדין דינה של העתירה היה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי סעדים (אי הגשת פנייה למשרד הפנים עובר להגשת העתירה). כן טוענים המשיבים, כי מתחוור בנסיבות אלה כי גם לא היה צידוק להגשת העתירה.

4.אמת המידה לחיוב בהוצאות לטובת עותר בעקבות מחיקת עתירתו נקבעה בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מח(4) 217. באותה פרשה נקבע, כי יש לבחון לעניין את התקיימות הקריטריונים הבאים: (1) האם היה צידוק בהגשת העתירה. (2) האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות. (3) האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה. (4) האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט.

בחינת נסיבותיו של העניין מלמדת, כי אמות מידה אלה לא התקיימו בנסיבות העניין, וכי אין יסוד לחיוב המשיבים בהוצאות. אסביר את שיקולי.

5.צידוק להגשת העתירה . טוענים המשיבים, כי לעתירה לא היה צידוק. טענתם היא, כי ההחלטה נשוא העתירה היתה כדין, בעת שנתקבלה. ברם, בבדיקה נוספת שנעשתה בעקבות הגשת העתירה, עמדת גורמי הבטחון היתה כי חלוף הזמן הוא, בנסיבות העניין, נסיבה חדשה, אשר לאורה ניתן להסיר את המניעה הבטחונית שעמדה ביסוד ההחלטה המקורית.

החומר המבסס עמדה זו לא הוצג בפניי. ברם, חסר זה אינו נעוץ במשיבים. המשיבים מציעים להציגו בפניי בדיון שייערך בדלתיים סגורות. דווקא העותרים מתנגדים להצעה זו. הנימוק להתנגדות זו, אם ירדתי לסוף דעתם של העותרים, הוא כי עד עתה לא פורט הנימוק הבטחוני שעמד ביסוד עמדת המשיבים. ברם, זו בדיוק תכלית ההצעה של המשיבים - לפרט את הנימוק האמור, במסגרת דיונית אשר תמנע חשיפתו של מידע מסווג. במצב זה, איני יכול לקבוע א פריורי כי חלוף הזמן לא הביא עימו שינוי מהותי בנסיבות, באופן שלא היה צידוק לעתירה בעת הגשתה (ראו בג"צ 792/88 מטור נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד מג (3) 542, בפיסקה 8 לפסק הדין). אמנם, למבקש זכות שלא להסכים להצעת המדינה (ראו בג"צ 2209/90 שואהין נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית פ"ד מד(3) 875, בפיסקה 6 לפסק הדין). עם זאת, לאי הסכמתו יש תוצאות, ובראשן אי היכולת לקבוע, כי החלטת המשיב היתה בלא שהייתה בפניו תשתית מספקת, או כי לא היה שינוי בנסיבות הרלוונטיות להחלטה (שם, שם). זאת, גם על רגע העובדות הנטענות בעתירה, אש נועדו לבסס העדרה של מניעה בטחונית.

לשון אחר, למשיבים עומדת חזקת התקינות, ועצם השינוי בהחלטה, ומה גם שניתן לו הסבר, אין בו די על מנת להפריך חזקה זו. לא ניתן לקבוע, בנסיבות שבפניי, כי חזקת התקינות העומדת ככלל לרשות נסתרה בנסיבותיו של עניין זה. בלא דיון ענייני - והעותרים הם שמתנגדים לדיון כזה - איני סבור כי יש יסוד לקבוע כי היתה הצדקה להגשת העתירה.

6.מיצוי סעדים. העתירה הוגשה כחצי שנה לאחר שניתנה ההחלטה נשוא העתירה. על רקע זה מתעוררת השאלה, האם במצב זה היה על העותרים לחזור ולפנות לרשות, בטרם יפנו לבית המשפט בבקשה חוזרת. אין חולק, כי חלוף הזמן עשוי להוות גורם המצדיק פנייה חוזרת לרשות בבקשה לאיחוד משפחות, תוך הנחת תשתית עדכנית בכל הנוגע לבקשה לאיחוד משפחות, ובכלל זה בכל הנוגע לטעמים בטחוניים העומדים ביסוד סירוב לבקשה כזו (ראו בג"צ 1377/01 חרבאווי נ' שר הפנים , תקדין עליון 2001(1) 1813; בג"צ 814/01 חנני נ' שר הפנים תקדין עליון 2001(1) 1712). בשל כך, בשתי ההליכים הנזכרים נדחו עתירות נגד החלטה על דחיית בקשה לאיחוד משפחות אשר נומקה בטעמים בטחוניים, וזאת נוכח חלוף כחמש שנים בין הגשת הבקשה המקורית לבין הפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק. העותרים באותן פרשות הופנו, אפוא, אל הרשות, על מנת שיגישו בקשה חדשה ובה תשתית עדכנית לבקשתם.

פסקי דין אלה אינם חלים במישרין בעניין שבפניי. במקרה שבפניי חלוף הזמן קצר במידה ממשית מאשר באותן פרשות. הוא עומד על חודשים אחדים בין ההחלטה לבין הגשת העתירה. אין בפניי נתונים מפורטים, המבהירים את שינוי הנסיבות בתקופה האמורה. אכן, בכל הנוגע לחלוף הזמן, כמות יכולה להפוך לאיכות. בחלוף תקופת שנים ארוכה מאז הגשת בקשה לרשות, נחלש הצורך בהנחת תשתית מפורטת בדבר השפעת חלוף הזמן על הנסיבות. מטבע הדברים, במצב זה ניתן להניח כי על מנת לקיים דיון עניני בבקשה, יש צורך להעמיד תשתית עדכנית של הנתונים הרלוונטיים. לעומת זאת, בחלוף חודשים ספורים לא ניתן להניח, א פריורי, כי השתנו הנסיבות. על מנת לשכנע כי אמנם אלה פניי הדברים, יש להניח תשתית ממשית. ברם, העותרים הם שמתנגדים להצגת תשתית כזו, מעבר לאמירת המשיבים כי אמנם חל שינוי נסיבות. משכך, אין הם יכולים להישמע בטענה כי הם מיצו את סעדיהם. דיון ענייני נמנע, גם בסוגייה זו, בשל עמדת העותרים.

7.העותרים טוענים, בהקשר זה, כי המשיבים יוצרים מעגל שוטה בעמדתם כי חלוף זמן של ששה חודשים יוצר שינוי מהותי בנסיבות. טוענים העותרים, כי זמן הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות הוא כחצי שנה. אם נכון כי פרק זמן זה יוצר שינוי מהותי בנסיבות, יוצא כי הפונים למשרד הפנים חייבים, עם קבלת ההחלטה בעניינם, לשוב ולפנות למשרד הפנים בבקשות חוזרות, נוכח חלוף התקופה של חצי שנה מאז בקשתם הקודמת.

טענה זו אינה יכולה להתקבל. ראשית, אין המשיבים טוענים כי בכל מקרה חלוף זמן של חצי שנה מהווה שינוי מהותי בנסיבות. עמדתם היא, כי חלוף הזמן עשוי להוות שינוי בנסיבות, בהתאם לנתוניו של המקרה המסויים. על כן, עמדת המשיבים אינה נגועה בכשל הלוגי ההכרחי שהעותרים מייחסים להם. שנית, ברי, כי תשובת הרשות לבקשה המוגשת לה מבוססת על מצב הדברים העדכני בעת נתינתה. משכך, אין העותרים חייבים לשוב ולחדש את הפנייה לרשות מיד אחרי שנדחו. ברם, באם ברצונם להשיג על ההחלטה בפני בית המשפט, עליהם לעשות כן תוך זמן סביר, כפי שחייב כל עותר הפונה בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אם אינם עושים כן, הם חשופים לאפשרות כי התשתית להחלטה בעניינם תהפוך להיות בלתי רלוונטית, והם עלולים להחמיץ את האפשרות להעמיד את החלטת הרשות במבחן הביקורת השיפוטית. אם כך קורה, אין הם יכולים להלין לעניין זה אלא על עצמם.

8.שיהוי. בין מתן ההחלטה של המשיבים בעניינם של העותרים לבין הגשת העתירה חלפה תקופה של חצי שנה. בתקופה זו לא פנו העותרים בשנית אל הרשות בבקשה מחודשת לאיחוד משפחות. ההשתהות האמורה של חצי שנה היא ממושכת וממשית. לא ניתן לה כל הסבר, ודאי לא הסבר סביר. על פי טיעוני המשיבים, שיהוי זה הוא אף אובייקטיווי, באשר הוא גרם לשינוי בתשתית הרלוונטית להחלטה, ושמט את היסוד מתחת לעתירה כולה. משכך, גם מבחינה זו אין מקום לפסוק הוצאות בהליך זה.

9.האם העתירה היא שגרמה לשינוי בעמדת הרשות? אין חולק, כי השינוי בעמדת הרשות בא בעקבות העתירה. הרשות שקלה מחדש את עניינו של העותר, תוך בחינת המידע בעניינו על רקע חלוף הזמן, בעקבות הגשת העתירה. מבחינה עובדתית צרה זו, העתירה היא שהביאה לשינוי בעמדת הרשות.

ברם, זה אינו המבחן לפסיקת הוצאות בעקבות מחיקת עתירה. השאלה אינה רק אם במישור העובדתי השינוי בעמדת הרשות בא בעקבות העתירה, אלא גם האם הפנייה לערכאות, להבדיל - למשל - מפנייה מחודשת אפשרית לרשות (מקום בו יש צורך בפנייה כזו), היא שחוללה את השינוי המיוחל בעמדת הרשות. כבתחומים אחרים במשפט, אף לעניין זה הסיבתיות אינה רק סיבתיות עובדתית, כי אם גם סיבתיות משפטית. סיבתיות כזו אינה מתקיימת בנסיבות העניין, בו שינוי הנסיבות – ולא העתירה לבית המשפט – הם שחוללו את השינוי בעמדת המשיבים (ראו לעניין זה את החלטת כב' הרשמת מ' אגמון בבג"צ 6910/98 אבו גזאלה נ' משרד הפנים, לא פורסם, 6.1.00, שם נדחתה בקשה להשתת הוצאות בנסיבות דומות מאד לאלה שבמקרה שבפניי).

סוף דבר, דין הבקשה להשתת הוצאות על המשיבים להידחות.