בג"ץ 778/07 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

בעתירה זו, המגוללת סכסוך בין הורים על משמורת ילדיהם, מבקשת העותרת את ביטולו של פסק דין שנתן בית הדין הרבני האזורי בירושלים, וכן את פסילת הרכב הדיינים שדן בעניינה של העותרת.

בעתירתה פרשה העותרת מסכת מורכבת של עובדות והשתלשלות ארוכה של הליכים משפטיים. נביא אך את עיקרי הדברים, הנוגעים לענייננו.

2.

העותרת והמשיב 5 (להלן - המשיב) היו נשואים זה לזה, ונולדו להם שני בנים ובת. ביום 27.7.03 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן - בית הדין). הדבר התגלה לעותרת, לטענתה, רק כעבור מספר חודשים. ביום 21.9.03 פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בבקשה למתן צו הגנה מפני המשיב. בית המשפט נענה לבקשה, והוציא, במעמד צד אחד, צו הגנה בו הורחק המשיב מבית המגורים. בתום דיון שנערך במעמד הצדדים, הסכימו הצדדים כי אחד הבנים, אשר הצטרף למשיב כאשר יצא מן הבית, יישאר במשמורתו, וכי שני הילדים האחרים יישארו עם אמם, העותרת. עוד הוחלט, כי לאחר קבלת תסקיר, יידון נושא המשמורת בבית הדין. בתסקירים שהוגשו לאחר מכן, המליצו פקידי הסעד, וחזרו והמליצו, על השארת מצב המשמורת כפי שהוא.

3.

העותרת והמשיב התגרשו ביום 17.11.04, אך תיק המשמורת עודנו מתנהל בבית הדין, עד היום. ביום 12.11.06 הוגש לבית הדין תסקיר מעדכן, המנוגד בהמלצתו, אליבא דעותרת, לתסקירים קודמים; הומלץ בו להעביר באופן מיידי את הבן, אשר עד כה היה במשמורת העותרת, למשמורת המשיב. לעותרת טענות רבות כנגד אופן הכנת תסקיר זה וכנגד תוכנו, וסבורה היא כי נפלו בו פגמים מהותיים וחמורים. הפגם העיקרי שבהם הוא בהיותו מבוסס על מידע שמסרה עובדת סוציאלית, שהינה ממשפחת המשיב.

4.

עוד מציינת העותרת, כי כחודש לאחר מכן, ביום 10.12.06, החליט הדיין כלאב, אחד הדיינים שדנו בהליך, כי אינו יכול להמשיך ולדון בו נוכח היותו קרוב משפחה של רעייתו השניה של המשיב. היה זה, לטענת העותרת, לאחר שדן בענין במשך תקופה, תוך שהוא והמשיב מסתירים את דבר הקרבה המשפחתית ביניהם.

5.

ביום 14.12.06 החליט בית הדין, בהרכב שניים - הדיינים שיינפלד ויפרח, להעביר את הבן שהתגורר עם העותרת למשמורת המשיב לאלתר. העותרת הגישה לבית הדין, ביום 20.12.06, בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו. באותו יום הגישה העובדת הסוציאלית, אשר התסקיר שהגישה הוא שהביא להחלטת בית הדין בענין העברת המשמורת, בקשה לזמן את הצדדים, לרבות הבן שעניינו עמד במוקד הדיון, לדיון דחוף, נוכח סירובו של הבן לעבור למשמורת המשיב. ביום 26.12.06 דחה בית הדין, גם הפעם בהרכב הדיינים שיינפלד ויפרח, את בקשת העותרת לעיכוב ביצוע, וזימן אותה עם בנה לבית הדין. מועד הדיון נקבע ליום 18.1.07.

6.

ביום 2.1.07 הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול (להלן - בית הדין הגדול) ערעור על פסק הדין של בית הדין מיום 14.12.06, בצירוף בקשה לעיכוב ביצועו. בית הדין הגדול החליט בבקשה לצו ביניים כי מדובר בנושא רגיש ומסועף, ועל כן, "לא נוכל לתת צו ביניים, ללא קיום דיון מסודר והיכרות מעמיקה של כל המרכיבים בענין זה". מועד הדיון נקבע ליום 6.3.07.

7.

ביום 18.1.07, בטרם הדיון בבית הדין שנקבע לבקשת העובדת הסוציאלית, הגישה העותרת בקשת פסילה מנומקת של הרכב בית הדין. באותו דיון ישב הדיין כלאב, אשר פסל את עצמו, כאמור לעיל, בשל קרבת משפחה למשיב. בית הדין החליט לקבוע דיון ליום 25.1.07, בו תישמענה פקידות הסעד. כן קבע כי על המשיב להגיש את תגובתו לבקשת הפסילה עד ליום 21.1.07.

8.

ביום 21.1.07 ניתנה החלטת בית הדין, בה חזר בו הדיין כלאב מהסתלקותו מההרכב, בנימוק כי המשיב מתנגד לכך, וכי בא-כוח העותרת מנצל לרעה עובדה זו, ובעטייה מנסה הוא לדחות את הדיונים. טרם ניתנה ההחלטה בבקשת הפסילה שהופנתה כלפי ההרכב כולו.

9.

בעתירתה מיום 24.1.07 טוענת העותרת כי פסק הדין מיום 14.12.06, המורה על העברת הבן למשמורת המשיב, ניתן בהרכב חסר שהשתתפו בו שני דיינים. כן טוענת היא כי הדיין שיינפלד, אשר חתם על פסק הדין, מעולם לא ישב בדיונים בהליך זה, דבר המנוגד לתקנות הדיון בבית הדין הרבני. כן מוחה היא על חברותו של הדיין כלאב בהרכב. לגוף פסק הדין טוענת היא כי הוא ניתן בלא שקויים דיון לגופו של עניין, בלא נימוקים, ובנסיבות המלמדות על קיום יסוד לחשש ממשי למשוא פנים של הדיינים. גם בית הדין הגדול טעה, לטענת העותרת, בסרבו לעכב את ביצוע פסק הדין. נוכח כל אלה, מבקשת העותרת מבית משפט זה כי יתן צו המבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 14.12.06, ויפסול את הרכב בית הדין. כן מבוקש סעד לפיו יורה בית משפט זה לנשיא בית הדין הגדול לעשות שימוש בסמכותו להעביר את הדיון בהליך זה לבית דין אזורי אחר.

10.

דין העתירה להידחות על הסף. כלל הוא כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד, מקום בו העתירה מוקדמת, ולוקה באי-מיצוי הליכים הפתוחים לפני העותר, בטרם פנה לבית משפט זה. ככל שנשוא העתירה הוא פסק דין שניתן בבית דין רבני אזורי, מיצוי הליכים משמעו העמדת פסק הדין לביקורתו של בית הדין הגדול (בג"ץ 4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הרבני האזורי נתניה , פד"י נו(5) 345, 351-352) . "...גם כאשר מצביע מתדיין על פגמים בהחלטה או בפסק הדין, מופנה המתדיין בראש ובראשונה אל ערכאת הערעור, שם יישמעו טרוניותיו ויתוקנו הפגמים, אם תמצא בהם ערכאת הערעור ממש" (בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה , פד"י לח(1) 673, 691;

בג"ץ 3555/92 גבעון נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים , תק-על 94(1), 1722, פסקה 5). ואכן, העותרת פעלה בתחילה כראוי, והגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בפני בית הדין הגדול. ואולם, בשעה שערעורה תלוי ועומד בבית הדין הגדול, פנתה העותרת גם לבית משפט זה בבקשה לצווים שונים, וביניהם, צו לביטולו של פסק הדין של בית הדין, תחת שתמתין למתן פסק הדין בערעור. בנסיבות אלה, בהן טרם הכריע בית הדין הרבני הגדול בערעור, לא מיצתה העותרת את ההליכים הפתוחים לפניה, ובמובן זה עתירתה מוקדמת, ודינה להידחות על הסף (בג"ץ 6322/04 פוגל נ' פוגל , תק-על 2004(3), 602) .

יש לדחות גם את בקשת העותרת בעתירה זו ככל שהיא נוגעת לסעד של מתן צו שיורה על הפעלת סמכות נשיא בית הדין הגדול להעביר את הדיון מבית הדין האזורי בירושלים בו ניתן פסק הדין נשוא העתירה לבית דין רבני אזורי אחר. על-פני הדברים המפורטים בעתירה ובנספחיה, לא נראה כי העותרת פנתה לנשיא בית הדין הגדול בבקשה כזו. משכך, נמצא כי גם בעניין זה עומד לעותרת סעד חלופי, בדמות פנייה לנשיא בית הדין הגדול עצמו. על כן, גם בנוגע לבקשה זו אין מקום להושטת סעד על-ידי בית משפט זה.

למותר לומר, כי אין בדברים האמורים כדי להביע כל עמדה לגוף הטענות בעתירה.

11.

העתירה נדחית, איפוא על הסף. משכך, מתייתרת בקשת העותרת למתן צווי ביניים.