בג"ץ 8405/02 SYSTEMATE NUMAFA B.V נ. רשם האגודות השיתופיות

השופטת א' פרוקצ'יה :

1.זוהי עתירה לביטול החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 19.5.02, לפיה נדחתה בקשת העותרות להורות למפרק המשיבה 2 (להלן: " המפרק " )

למסור לעותרות את החזקה והבעלות בציוד אותו מכרה העותרת 1 (להלן: " העותרת ") למשיבה 2, ולחלופין להורות למפרק לשלם לעותרות את מלוא תמורת הציוד. כן נתבקש צו ביניים האוסר על משיבים 2 ו-3 לעשות כל פעולה לגבי הציוד האמור עד להכרעה בעתירה.

2.העותרת, חברה העוסקת, בין היתר, בייצור ומכירת מכונות וציוד למשחטות, מכְרה ציוד לשחיטה למשיבה 2 שהיא אגודה שיתופית העוסקת בהפעלת משחטת עופות (להלן – "המשיבה"). החזקה בציוד הועברה לידי המשיבה. המשיבה התחייבה לשלם לעותרת את תמורת הציוד באמצעות 3 שטרי חוב. שטר חוב ראשון נפרע על ידה ואילו שני שטרי החוב הנותרים חוללו באי פרעון. בין לבין, נכנסה המשיבה להליך פירוק ומונה לה מפרק המפעיל אותה על דרך של הבראה ושיקום במגמה למוכרה כעסק חי.

העותרת פנתה למפרק בדרישה כי ישלם לה את יתרת מחירו של הציוד שלא נפרע ובקשתה נדחתה בנימוק כי לאור צו הפירוק עליה להגיש הוכחת חוב בתורת נושה רגיל. נוכח החלטה זו, פנתה העותרת למשיב 1, הוא רשם האגודות השיתופיות, בבקשה כי יורה לעותרת להחזיר את הציוד אליה או לשלם לה את תמורתו שטרם נפרעה. בעקבות דיון בפני הרשם שבו לקחו חלק העותרת והמפרק, החליט הרשם לדחות את הבקשה.

3.טענתה המרכזית של העותרת בפני הרשם היתה כי במערכת היחסים בינה לבין המשיבה נותרה היא הבעלים של הציוד, והמשיבה רכשה אך את זכות השימוש בו עד לתשלום מלוא תמורתו. משלא שולם החלק הארי של התמורה, זכאית העותרת להוציא את הציוד שנותר בבעלותה מידי המשיבה, או לקבל את שוויו הכספי.

4.בפתח החלטתו קבע הרשם כי אף שהיה על העותרת לפנות ראשית למפרק על מנת שיתן את החלטתו בנושא זה, הרי משפנתה אליו, ומקום שהמפרק היה מעורב בדיון ונקט עמדה לגופם של דברים, נקנתה סמכותו לדון בענין בבחינת ערעור לרשם על החלטת המפרק. לגופו של ענין מצא כי על הסוגיה הנדונה חל סעיף 33 לחוק המכר הקובע כי הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות. במישור העובדתי נקבע כי לא הוכחה הסכמת הצדדים לסייג את הכלל האמור בסעיף 33 לפיו הבעלות עוברת לקונה במסירת הנכס. עם זאת, קבע הרשם כי ניתן לראות את העסקה במהותה הפנימית כעסקת "משכון מוסווה" אשר במסגרתה העבירה העותרת את הנכס למשיבה כאשר הוא מהווה בטוחה בידי המוכרת עד לתשלום מלוא המחיר; על פי סעיף 4 לחוק המשכון וסעיף 28 לפקודת האגודות השיתופיות היה צורך ברישום המשכון כדי שיוקנה לו תוקף משפטי כלפי צדדים שלישיים ומשלא נרשם כדין הרי הוא בטל ואינו מקנה מעמד עדיף לעותרת על פני נושיה הרגילים של האגודה שבפירוק. יוצא, אפוא, כי לא הוכח תנאי שימור הבעלות על הנכס בידי העותרת, וגם אם ניתן לראות את מהות העסקה "כמשכון מוסווה", אין למשכון זה תוקף משפטי משלא נרשם כדין. הערעור בפני הרשם נדחה, איפוא, ולעותרת נותר להגיש הוכחת חוב בפני המפרק כנושה רגילה.

5.בעתירתה טוענת העותרת כי טעה הרשם בקביעותיו העובדתיות ובדרך החלתו את הדין, ועל בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו ולשנותה. לדבריה, הקביעה הנכונה על פי ההסכם בין הצדדים היא כי הבעלות בציוד נותרת בידיה כל עוד לא שולם מלוא מחירו ולכן היא זכאית לקבלו לידיה משמלוא תמורתו לא שולמה. בנסיבות אלה לא היה גם מקום להניח כי נוצרה עיסקת "משכון מוסווה" על התוצאות המתבקשות מאי-רישומו.

6.לאור נימוקי העתירה, ולאחר שעיינו בתגובות המשיבים לבקשה לצו ביניים, דעתנו היא כי דין העתירה להידחות על הסף.

חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (תוספת שניה, סעיף 1) העביר לסמכות בית המשפט

לעניינים מינהליים את סמכות הערעור על החלטות רשם האגודות השיתופיות, למעט בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות בסכסוכים, ועיקול זמני של נכסים. החלטות בענייני פירוק אגודות שיתופיות אינן נתונות לסמכות ערעורית על פי הפקודה, או מכוח חיקוק אחר, ומכאן שהן כפופות לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק, משלא נקבעה דרך השגה אחרת עליהן בדין. פירוש הדבר הוא כי בית משפט זה אינו דן בהחלטות רשם האגודות בענייני פירוק בתורת ערכאת ערעור רגילה, אלא עליו לבחון את ההחלטה על פי עילות הביקורת הנהוגות בבית המשפט הגבוה לצדק. כבר נפסק לא אחת כי תחום התערבות זה הוא מצומצם ומוגבל למצבים בהם נפלה טעות מהותית בהחלטה או כאשר שיקולי צדק מחייבים זאת. במובן זה דומים קווי התערבות של בג"צ בהחלטות הרשם לאלה הננקטים בהחלטות בית הדין לעבודה (ראה בענין זה בג"צ 3815/92 פיין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד מז(2) 424; בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 688).

7.בענין זה לא מצאנו כי נפלה טעות משפטית מהותית בהכרעת הרשם, וגם דרישות הצדק אינן תומכות בעמדת העותרת. על פניו, המדובר בהסכם מכר ציוד הנעשה דרך שגרה בין בעלי עסקים, כאשר חלק מסכום התמורה נותר לא משולם עובר לפירוק התאגיד הקונה. בנסיבות אלה, ומשהמוכר לא דאג לבטוחה קניינית או לשימור בעלותו בציוד הנעבר כפי שקבע הרשם, הופך הוא נושה רגיל לגבי חובו. איננו מוצאים כי נפלה טעות בהכרעה זו. יתר על כן, החלוקה השוויונית של נכסי האגודה בפירוק בין כלל הנושים הלא מובטחים עונה גם היא, על פניה, לדרישות הצדק, וחריגה מכלל זה תוך העדפת נושה אחד על פני האחר היא המצריכה משקל שכנוע מיוחד. לכל אלה מצטרפת העובדה כי העותרת פנתה בעתירה לבג"צ כחמישה חודשים לאחר מתן החלטת הרשם, בעוד לוח הזמנים דוחק עקב הליך פירוק האגודה. מכאן, כי טענת השיהוי הנטענת כלפיה על ידי המשיבה אינה נטולת יסוד. משקלם המצטבר של כל אלה מצביע על כך כי גם דרישות הצדק אינן תומכות בקבלת העתירה.

8.נוסיף מעבר לנדרש, כי אנו רואים קושי הטעון תיקון במצב הקיים לפיו דרך ההשגה היחידה על החלטות הרשם בענייני פירוק נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק, בהעדר הסדר חקיקתי מתאים המאפשר ערעור לבית משפט רגיל על החלטות בנושאים אלה, כדרך שהדבר מקובל לגבי חברות ותאגידים אחרים. בית משפט זה העיר בעבר על הצורך בתיקון חקיקתי אשר יסדיר קיומה של מערכת ערעורית על החלטות רשם האגודות השיתופיות, באשר הן. ( ראה בג"צ 2786/94 מנא נ' רשם האגודות השיתופיות, דינים עליון כרך ל"ו עמ' 479). צורך זה בא על פתרונו החלקי על דרך הקניית סמכות ערעור מינהלי לגבי מרבית הענינים לבית המשפט לעניינים מינהליים, אולם נותרו תחומים מסוימים, ובהם תחום הפירוק, אשר לא נכללו באותו הסדר. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי אותם עניינים נושאים אופי אזרחי והיה צורך בהעברתם לבתי המשפט האזרחיים הרגילים במסגרת תיקון חקיקתי נפרד. (השווה הצעת חוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס-1999 , 2821 עמ' 12). תיקון חקיקה כזה טרם נעשה. נמצא, כי לגבי אותם ענינים נותרה בידי בעל דין זכות השגה יחידה על החלטות רשם על דרך פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק. אנו חוזרים ומסבים את תשומת לב המחוקק לצורך בהסדרת סמכויות הערכאות האזרחיות לדון בערעורים על החלטות הרשם בכל אותם נושאים שלא מצאו את דרכם למסגרת ההסדר שעוגן בחוק בתי המשפט המינהליים.

8.לאור האמור, העתירה נדחית על הסף.

אין צו להוצאות.