בש"א 1795/10 צדיק עדיקה נ. ניסים עדיקה

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג ) מיום 18.1.2010. בהחלטתו הורה כב' השופט סולברג על ביטול צו מניעה זמני בנימוק כי: "...די בעצם מכירת הדירות בבני עיי"ש, לאור חשיבותן בהחלטה נשוא הבקשה, כדי להצדיק את ביטול צו המניעה הזמני שניתן על-ידי כב' השופט דרורי ביום 6.11.07". ברקע הדברים יובהר כי החלטה זו ניתנה במסגרת תיק עיקרי המתנהל בבית המשפט המחוזי לבירור תביעה שהגישו המבקשים – ארבעת האחים עדיקה, כנגד המשיב 1 – אחיהם הבכור (להלן גם: האחים ). מהות התביעה הוגדרה כפירוק שותפות נטענת במספר רב של נכסים וכן תביעה כספית בסך 5 מיליון ₪. חלק מהנכסים נשוא המחלוקת בין האחים, הן מספר דירות בפרויקט ביישוב בני עיש. בשעתו, נתן כב' השופט דרורי לבקשת המבקשים צווי מניעה זמניים למניעת מכירה או ביצוע עיסקה בנכסים נשוא המחלוקת. נראה כי החלטתו של כב' השופט סולברג לביטול צו המניעה הזמני, נובעת ממכירתן של ארבע דירות ביישוב בני עיש על-ידי המבקשים.

2.

אין חולק לפניי כי החלטת בית-המשפט המחוזי בדבר ביטול צו המניעה הזמני, התקבלה במשרדו של בא-כוח המבקשים ביום 19.1.2010. אף אין חולק כי מועד 30 הימים הקבוע בדין להגשת בקשת רשות הערעור, היה עד יום 18.2.2010 . בקשת האורכה שלפניי הוגשה על-ידי המבקשים ביום 4.3.2010 . יוער כי בד בבד עם הגשת הבקשה להארכת מועד, הגישו המבקשים לבית-משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 1792/10). עוד באותו היום (4.3.2010) נתנה כב' השופטת נאור החלטה לפיה ניתן צו ארעי שבארעי לעיכוב ביצוע החלטת כב' השופט סולברג מיום 18.1.2010 "כדי שעד שתוכרע הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 1795/10 – הוא ההליך שבכותרת, ד.כ.ל) לא ייעשו צעדים בלתי הפיכים. הצו הארעי שבארעי יעמוד בעינו, בכפוף לאמור להלן, עד למתן החלטה אחרת, לאחר שכבוד הרשמת תיתן החלטה ב- בש"א 1795/10". בהמשך החלטתה, התנתה כב' השופטת נאור את צו עיכוב הביצוע הארעי במתן ערובה כמפורט בהחלטתה, ואף קצבה מועד להגשת תגובת המשיבים לבקשה להארכת מועד.

3.

בבקשתם טוענים המבקשים כי מתקיימים "טעמים מיוחדים" למתן האורכה המבוקשת. ראשית , נטען כי מיד עם קבלת החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר ביטול צו המניעה הזמני, הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בתחילה, קבע כב' השופט סולברג כי התגובה לבקשה לעיכוב ביצוע תוגש תוך 10 ימים, וכי "בשלב זה יעוכב הביצוע עד למתן החלטה אחרת". תגובת המשיבים אמנם הוגשה במועדה. ביום 25.1.2010 נתן כב' הרשם מינץ בבית-המשפט המחוזי החלטה לפיה הוא "מעכב את ביצוע ההחלטה מיום 18.1.2010 עיכוב

נוסף עד לחזרתו של כב' השופט סולברג לבית המשפט

באמצע החודש הבא . או אז התקיים דיום (כך במקור) במעמד שני הצדדים לפניו..." (ההדגשה במקור – ד.כ.ל). לטענת המבקשים, נוכח החלטתו האמורה של כב' הרשם מינץ, הם סברו כי הדיון בפני כב' השופט סולברג בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע ייקבע במהלך 30 הימים להגשת בקשת רשות הערעור, וקיוו כי במהלך הדיון ישנה כב' השופט סולברג את החלטתו מיום 18.1.2010 באופן שייתר את הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. משום כך – כך נטען – נמנעו המבקשים מהגשת בקשת רשות הערעור במועדה. בהמשך לדברים אלה יוער כי בבקשה שלפניי נטען כי ה"שגגה ובלבול" וכן "הפרשנות השגויה" בנוגע להחלטת כב' הרשם מינץ, מקורם ב"עורכת דין צעירה" במשרדו של בא-כוח המבקשים בעת שהלה שהה בחו"ל. שנית , נטען כי המשיבים לא פיתחו צפייה לסופיות ההליך, שכן במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי עוד ביום 20.1.2010, ציינו המבקשים כי בכוונתם להגיש לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור. לבסוף , נטען כי סיכויי ההליך טובים שכן ללא הותרת צו המניעה הזמני על כנו, עשויים המבקשים למצוא עצמם בסוף ההליך העיקרי בבית-המשפט המחוזי, עם פסק-דין הצהרתי שלא ניתן יהיה לממשו שכן המשיב 1 עלול למכור את הנכסים השייכים לפי הנטען לכלל האחים. המשיבים מתנגדים לבקשה, בין היתר, בטענה כי לא הוכח "טעם מיוחד" להארכת מועד.

4.

לאחר שעיינתי במכלול החומר שהובא לעיוני ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיבים בהליך שלפניי.

המדובר בהליך שהוגש באיחור של כשבועיים. ייאמר מיד כי לאיחור ניכר זה לא ניתן הסבר משכנע העולה כדי "טעם מיוחד" כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). ראשית , כפי שצוין לעיל, טענתם העיקרית של המבקשים היתה כי הם איחרו בהגשת ההליך שכן פירשו באופן מוטעה את החלטת כב' הרשם מינץ בדבר קיום דיון במעמד הצדדים, וקיוו כי במהלך הדיון האמור ישנה כב' השופט סולברג את החלטתו מיום 18.1.2010 באופן שייתר את הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור. טענה זו מעוררת קושי רב. הדיון במעמד הצדדים אליו התייחס כב' הרשם מינץ בהחלטתו נסוב על בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע החלטתו של כב' השופט סולברג נשוא ההליך שלפניי. בפתח הבקשה לעיכוב הביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 20.1.2010, ציינו המבקשים כי עיכוב הביצוע מתבקש "עד לתום הדיון בבר"ע שתוגש לבית המשפט העליון ע"י המבקשים 1-4 תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה בהתאם לתקנה 399 לתקנות סד"א". בהתחשב במהותה של בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בהליך ערעורי בהתאם לתקנה 467 לתקנות; ובהתחשב בכך שלא הוגשה על-ידי המבקשים בקשה לעיון חוזר על החלטת כב' השופט סולברג מיום 18.1.2010; לא ברור כיצד טעו המבקשים לחשוב כי במהלך הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע, עשוי כב' השופט סולברג לשנות מהחלטתו בדבר ביטול צו המניעה הזמני. מכל מקום, אין המדובר בטעות סבירה שיש בה כדי להצדיק את האיחור הניכר בהגשת ההליך. זאת ועוד; אין בטעות הנטענת כדי להסביר מדוע נמנעו המבקשים מלהגיש בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע לכך בדין, בהתחשב בטענה כי ביקשו להמתין לבירור הבקשה לעיכוב ביצוע בפני בית-המשפט המחוזי. יוער כי טענת המבקשים לפיה ה"בלבול ושגגה" מקורם בעורכת-דין חדשה במשרדו של בא-כוח המבקשים בעת שהלה שהה בחו"ל - נטענה בשפה רפה, וללא התייחסות לכך בתצהיר שצורף לבקשה להארכת מועד. לפיכך, לא ראיתי ליתן משקל לטענה האחרונה.

שנית , עיון בחומר שהובא לפניי הביאני למסקנה כי הבקשה דנן נגועה בהתנהלות דיונית בלתי ראויה מצד המבקשים. כאמור, המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי עוד ביום 20.1.2010 בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת, ובמסגרתה ציינו כי הם עתידים להגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה תוך 30 הימים הקבועים לכך בדין. אף-על-פי-כן, הם נמנעו מלהגיש את בקשת רשות הערעור במועדה, ואף נמנעו מלהגיש בקשת אורכה להגשת ההליך בתוך המועד הקבוע לכך בדין. הבקשה שלפניי הוגשה רק ביום 4.3.2010 לאחר שביום 3.3.2010 ביטל בית-המשפט המחוזי (כב' השופט סולברג) את צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן על-ידו. ביטול צו עיכוב הביצוע הארעי נבע מכך שבחקירה נגדית של המשיב 1 בפני בית המשפט המחוזי נתגלה לפתע כי לא הוגשה לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור, בניגוד לאמור בבקשה לעיכוב ביצוע. לפיכך, קבע בית-המשפט המחוזי כי "אין עוד מקום לעיכוב הביצוע" וכי "לגבי ההוצאות ניתן יהיה לטעון בסיכומים". רק אז, הגישו המבקשים לבית משפט זה את הבקשה להארכת מועד שלפניי, בד בבד עם הגשת "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע" (בש"א 1792/10). התנהלות דיונית זו מעוררת קושי ניכר. דומה כי המבקשים ניסו להחזיק במקל משני קצותיו – מחד גיסא, המבקשים קיבלו לפי בקשתם צו עיכוב ביצוע ארעי בבית-המשפט המחוזי, על-בסיס טענתם כי הם מתכוונים להגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון במועד הקבוע לכך בדין. מאידך-גיסא, המבקשים השתהו בהגשת ההליך לבית-משפט זה כל עוד החזיקו בידם החלטה של בית-המשפט המחוזי בדבר עיכוב ביצוע ארעי. הם פנו לבית-משפט זה בבקשת אורכה רק לאחר ביטולו של צו עיכוב הביצוע הארעי כאמור לעיל. אף אם אניח לטובת המבקשים כי התנהלותם האמורה לא נעשתה בזדון, אין המדובר בהתנהלות סבירה ההולמת את חובותיו של בעל דין כלפי הצדדים האחרים להליך וכלפי בית המשפט.

5.

שקלתי האם אין מקום לדחות את הבקשה שלפניי נוכח מכלול הטעמים עליהם עמדתי, ובמיוחד נוכח התנהלותם הדיונית הבעייתית של המבקשים בכל הנוגע להגשת ההליך שבכותרת. בסופה של שקילה ראיתי להיעתר לבקשה להארכת מועד, משני טעמים מצטברים: ראשית , ראיתי להביא בחשבון כי בנסיבות העניין לא נוצרה אצל המשיבים צפייה לסופיות הדיון שכן אין חולק כי הם ידעו על כוונת המבקשים להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.1.2010, זמן קצר לאחר מתן ההחלטה. שנית , אינני רואה לקבוע מסמרות בדבר סיכוייו של ההליך נשוא הבקשה שלפניי. אומר רק כי בנסיבות העניין, לא מצאתי לחסום כליל את גישתם של המבקשים לבית-משפט זה, לצורך בירור טענתם בדבר נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם להם עקב ביטול צו המניעה הזמני.

בנסיבות העניין, נראה לי כי הסעד המידתי בגין התנהלותם הדיונית של המבקשים בכל הנוגע להליך שלפניי הוא פסיקת הוצאות בשיעור מתאים לטובת המשיבים, והתנאת קבלתה לרישום של בקשת רשות הערעור בתשלומן של הוצאות אלה. (למידתיות הסעד בגין התנהלות דיונית בלתי ראויה של בעל-דין, ראו והשוו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (לא פורסם, 15.1.2007); להתנאת קבלתה לרישום של בקשת רשות ערעור בתשלום הוצאות הצד שכנגד, ראו: בש"א 10046/09 בוטח נ' ובר (לא פורסם, 21.12.2009)).

6.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד מתקבלת. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני מתנה את מתן האורכה בכך שהמבקשים ישלמו שכר-טרחת באי-כוחם של המשיב 1 והמשיבים 2-5, בסך של 4,000 ₪ כל אחד (8,000 ₪ בסך הכל בצירוף מע"מ כחוק), וזאת תוך 10 ימים מהמצאת החלטה זו. בתוך פרק זמן זה רשאים המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 18.1.2010. קבלת הבקשה לרשות ערעור לרישום, מותנית בהמצאת אישור על-ידי המבקשים על ביצוע התשלום כאמור. החלטה זו תתויק בתיק הבר"ע, לכשיפתח. כן תתויק ההחלטה בתיק בש"א 1792/10 ותובא על-ידי המזכירות באופן מיידי לעיונה של כב' השופטת נאור.