בש"א 2760/12 זהרה חלה נ. יוסף כהן

זו היא בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה גרסטל) אשר ניתן במעמד צד אחד בהעדר התייצבות המבקשים. האורכה להגשת ערעור על פסק-הדין הנ"ל מתבקשת עד לאחר מתן הכרעה בבקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית-משפט זה, כנגד החלטה מאוחרת יותר של בית-המשפט המחוזי במסגרתה נדחתה בקשתם לביטול פסק-הדין מן הטעם שניתן במעמד צד אחד. המשיבים מתנגדים לבקשה. לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל. להלן טעמיי לכך.

1.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת ניתן ביום 27.6.2011. בקשת המבקשים להורות על ביטולו מן הטעם שניתן בהעדרם, הוגשה לבית-המשפט קמא ביום 27.7.2011, קרי- 30 ימים לאחר מכן. החלטתו המאוחרת יותר של בית-המשפט המחוזי שדחתה את הבקשה לביטול פסק-הדין, ניתנה ביום 21.2.2012 בהעדר הצדדים. בהתאם לאישור מסירה של הדואר הסרוק במערכת נט-המשפט, ההחלטה הומצאה לבא-כוח המבקשים ביום 27.2.2012. כנגד ההחלטה המאוחרת הנ"ל של בית-המשפט המחוזי לדחיית בקשת הביטול, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (רע"א 1957/12). אשר לערעור על פסק-הדין עצמו - בהתאם לתקנה 398א בשילוב עם תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות ), תקופת 45 הימים להגשת הערעור נספרת מיום המצאת החלטתו המאוחרת יותר של בית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק-הדין. בהתאם לכך, המועד האחרון לפי דין להגשת הערעור היה ביום 22.4.2012

(בשים לב לימי פגרת הפסח). הבקשה שלפניי הוגשה ביום 3.4.2012 , קרי- בתוך המועד הקבוע לכך בדין.

2.

בבקשתם להארכת מועד וכן בתגובתם המשלימה מיום 29.4.2012, עותרים המבקשים לכך שהמועד להגשת ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, יידחה עד 30 ימים לאחר מתן הכרעה של בית-משפט זה בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשתם לביטול פסק-הדין (רע"א 1957/12). המשיבים 1 ו- 2 מתנגדים לבקשה בטענה כי המבקשים לא הציגו "טעם מיוחד" המצדיק את האורכה המבוקשת. עוד נטען כי תקנה 398א קובעת הארכת מועד סטטוטורית, אולם זו אינה נמשכת גם לתקופת ההמתנה עד לבירור ההליך הערעורי המתייחס להחלטה בבקשת הביטול. לגישת המשיבים, הדבר מצביע על כך שמחוקק-המישנה סבר כי אין מקום לאורכה מן הסוג המבוקש. המשיבים הוסיפו וביססו את התנגדותם לבקשת האורכה על החלטתו של כב' הרשם שני בבש"א 5829/10 כונס הנכסים לנכסיה בישראל של חברת רוזלינדה אינטרנשיונל נ' טיזאבי (לא פורסם, 8.8.2010)).

3.

בהתייחס לטענתם האחרונה של המשיבים, ייאמר מיד כי החלטתו של כב' הרשם שני בבש"א 5829/10 הנ"ל, עומדת בבהירות על אמות-המידה העקרוניות החלות על העניין, בלא שיש בה בהכרח כדי לסתום את הגולל על בקשת האורכה שלפניי. וכך קבע כב' הרשם שני בהחלטה האמורה:

"לפי תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), המועד להגשת הליך ערעורי על החלטה במעמד צד אחד שהוגשה לגביה בקשת-ביטול לפי תקנה 201 יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטול. הנה כי כן, תקנה 398א קובעת הארכת מועד סטטוטורית אולם זו אינה נמשכת מניה וביה גם לתקופת ההמתנה עד לבירור ההליך הערעורי המתייחס להחלטה בבקשה לביטול. משמע, עצם הגשתה של בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול אינה מצדיקה היענות לבקשה להארכת מועד באופן אוטומטי. הארכת המועד טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות). בהקשר הנדון, שאלת קיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד נבחנת על פי אמות המידה שגובשו לעניין "הליך תלוי ועומד". כלומר, יש לבחון, בין היתר, את סוג ההליך התלוי ועומד, את הקשר שבינו לבין הערעור שיש להגישו, את סיכויי ההליך התלוי ועומד וכן את מסגרת הזמן שבה הוא צפוי להיות מוכרע (ראו בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל

(לא פורסם, 20.10.2004))".

הנה כי כן, המשיבים צודקים בטענתם לפיה בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 398א, עצם הגשתה של בקשת רשות ערעור על ההחלטה שדחתה את הבקשה לביטול פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אינה מקנה למבקשים אורכה סטטוטורית אוטומטית להגשת ערעור על פסק-הדין הנ"ל. עם זאת, תקנה 398א אינה חוסמת את הדרך לבחון בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בנסיבות מן הסוג הנדון לפניי, בהתאם לאמות-המידה הקבועות בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. השאלה המרכזית שיש לבחון בהקשר זה הינה האם הגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטה לדחות בקשת לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, מהווה "הליך תלוי ועומד באותו עניין" באופן שמתקיים "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשת ערעור על פסק-הדין נשוא בקשת הביטול. שאלה זו חייבת להיבחן בכל מקרה לגופו על רקע מכלול נסיבות העניין.

4.

במקרה דנן, החלטתו של בית-המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשת הביטול, הינה החלטה מפורטת המתייחסת בהרחבה לכלל נסיבות הפרשה וכן לטעמים למתן פסק-הדין בהעדר התייצבות המבקשים. בנסיבות העניין, נראה כי בקשת רשות הערעור על ההחלטה האמורה הינה דרך המלך העומדת לרשות המבקשים, על-מנת להתמודד עם פסק-הדין שניתן כנגדם בהעדר התייצבות מטעמם. על רקע זה, אני סבורה כי היעילות הדיונית מצדדת בכך שהמועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שניתן שלא במעמד המבקשים, יידחה עד לאחר מתן הכרעה בבקשת רשות הערעור על ההחלטה לדחות את בקשת הביטול. אם וככל שבקשת רשות הערעור תידחה, יתכן כי יהיה בכך כדי להשליך על שאלת עצם הגשתו של ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ו/או על השאלות שיידונו במסגרת הערעור ככל שיוגש. לחלופין, אם וככל שבקשת רשות הערעור תתקבל, עשוי הדבר לייתר את הצורך בהגשת ערעור על פסק-הדין שיבוטל (ויודגש כי אינני מביעה כל עמדה לעניין סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור לגופה, אשר עותק ממנה צורף לבקשה להארכת מועד שלפניי). לכך יש להוסיף כי ההכרעה בבקשת רשות הערעור לא צפויה להיארך זמן ניכר (כעניין שבהערכה בלבד), בשים לב למהות הסוגיה שעל הפרק ולמועדים שנקבעו בהחלטותיו של כב' השופט זילברטל ברע"א 1957/12 הנ"ל להגשת תגובות המשיבים. אוסיף ואציין כי הבקשה להארכת מועד שבכותרת הוגשה בתוך המועד הקבוע לכך בדין, באופן שמנע פגיעה בצפיית המשיבים לסופיות הדיון. אף אין טענה מצד המשיבים כי עיכוב מסויים בהגשת הערעור יפגע בהם באופן מהותי.

5.

אשר על כן, ונוכח משקלם המצטבר של מכלול הטעמים האמורים, ראיתי להיעתר לבקשה להארכת מועד במובן זה שהמבקשים יהיו רשאים להגיש את הערעור מטעמם תוך 14 ימים מעת שתומצא לידיהם הכרעת בית-משפט זה ברע"א 1957/12. ככל שהערעור יוגש, יציינו המבקשים את דבר האורכה בפתח כתב הערעור מטעמם, ויצרפו עותק מהחלטתי זו אליו. אין צו להוצאות בהליך זה.