בש"א 4592/13 אורי סייג נ. עו"ד איתן ארז

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.5.2012 אשר ניתנה במסגרת הליכי פשיטת הרגל המתנהלים כנגד בת זוגו של המבקש, הגב' רחל סופר (להלן: החייבת ). בהחלטה זו התקבלה בקשה למתן הוראות אשר הגיש המשיב 1, הנאמן לנכסי החייבת, למימוש נחלה במושב גיתית אשר בבעלות המבקש והחייבת (להלן: הנחלה ). עוד יצוין כי בפסיקתה מיום 16.5.2012 אשר ניתנה מכוח ההחלטה הנזכרת הוסמך המשיב 1 לתפוס ולממש את הנחלה, כאשר מחצית מן התמורה (בניכוי הוצאות המכירה) תועבר אל המבקש ומחצית לקופת פשיטת הרגל.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 26.6.2013, למעלה משנה לאחר מתן ההחלטה, ומכאן כי הוגשה זמן רב לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. הטעם המרכזי אותה העלה המבקש כהצדקה לאיחור זה הוא העובדה שלטענתו לא צורף כבעל דין לאותו ההליך ודבר הגשת הבקשות נודע לו מפי החייבת, אשתו, ועוד ציין כי ההחלטה מעולם לא הומצאה לידיו או לידי בא-כוחו. על טענה זו שב המבקש בתשובה שהגיש לתגובות המשיבים. לטענת המבקש בנסיבות העניין בחר לפעול לשינוי ההחלטה לאחר שנודע לו עליה בדרך של הגשת בקשה לביטולה ולביטול הפסיקתה (בקשה 154), אך בקשתו זו נדחתה וכך נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהגיש בעניין (רע"א 1734/13), וזאת לאחר שהמשיב 1 הטעה את בית המשפט.

המשיבים מתנגדים לבקשה, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי מצאתי כי הדין עימם.

2.

כאמור המבקש הגיש בקשה לביטול החלטת בית המשפט קמא ומשזו נדחתה ביום 31.1.2013 הגיש בקשת רשות ערעור על אותה ההחלטה, ואף זו נדחתה ביום 9.6.2013 (החלטת כב' השופט י' עמית). בהחלטה האחרונה נקבע בקשר עם ההחלטה נשוא הליך זה כך:

"כפי שקבע בית משפט קמא, המבקש לא טרח לערער על ההחלטה מיום 13.5.2012, אשר הפכה מכבר לחלוטה ולא ניתן עוד לערער עליה . בקשה 154 נשוא בקשה זו, אינה אלא ערעור על ההחלטה תחת כותרת של בקשה לשינוי החלטה, בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת.

טענתו של המבקש, כאילו לא נודע לו על הליכי המימוש ולא ניתן לו יומו בבית המשפט אין לה על מה שתסמוך . קשה להלום כי ההליך בו נקט הנאמן נחת על ראשו של המבקש כרעם ביום בהיר, הא-ראיה כי ביום 2.4.2012 הגיש המבקש תגובתו לבקשה, במקביל להליכים שהתנהלו בעניין חלוקת דמי השכירות, ואשר אליהם צורף כמשיב. ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה מספר שבועות לאחר ההחלטה בבקשה 101 בעניין חלוקת דמי השכירות, אך המבקש בחר שלא לערער על ההחלטה . בנסיבות אלה, דומה כי הבקשה דנן, אף נגועה בחוסר תום לב ובשימוש לרעה בהליכי משפט".

הנה כי כן, טענות המבקש לפיהן לא ידע על ההחלטה נשוא ההליך דנן נדחו מפורשות על ידי בית משפט זה, ונקבע כי אין לקבלן וכי בהעלאתן יש אף משום חוסר תום לב, ואין מקום לשוב ולהידרש אליהן, וכך גם אין מקום לדון שנית בטענות המועלות בבקשה כנגד החלטת בית המשפט קמא מיום 31.1.2013.

עוד יצוין כי בבקשה שבפניי לא ציין המבקש באיזה תאריך נודע לו אודות ההחלטה, וכל שציין הוא כי בדצמבר 2012 נודע לו באקראי על ניסיונותיו של המשיב 1 לממש את הנחלה, ובעקבות כך הגיש ביום 17.1.2013 בקשה לביטול ההחלטה. דהיינו, גם לשיטתו של המבקש לכל המאוחר ידע אודות ההחלטה במחצית חודש ינואר 2013. למרות זאת טוען המבקש כי "כל הטיעון כאילו מדובר בפסק דין חלוט, הינו טיעון חסר בסיס" שכן ההחלטה לא הומצאה לידיו או לידי בא-כוחו.

3.

אכן, ככלל "כלל ההמצאה כדין" הוא הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית (ראו בש"א 1788/06

קלינגר נ' זקס , פסקה 6 (13.11.2007)). ואולם, גם אם ההחלטה אכן לא הומצא לידי המבקש, סבורני כי בנסיבות ענייננו ראוי להחיל את "חריג הידיעה" אשר על פיו "חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק" ( שם , פסקה 7; רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ , פסקה 14 (8.7.2007)). בהקשר זה יש ליתן משקל לעובדה שכאמור המבקש לא ציין באיזה מועד ידע אודות ההחלטה (ולא ניתן להתעלם מן האמור בהחלטה ברע"א 1734/13 לעניין זה), וכי גם לשיטתו של המבקש עצמו לכל המאוחר ידע אודותיה במחצית חודש ינואר 2013. ואולם גם באותו המועד בחר המבקש שלא להגיש ערעור על ההחלטה (או בקשה למתן ארכה להגשת ערעור) ורק כחמישה חודשים לאחר מכן - לאחר שבקשתו לביטול ההחלטה וכן בקשת רשות הערעור שהגיש בעניין נדחו - הגיש את בקשת הארכה שבפניי. משהגיש המבקש הליכים ביחס להחלטה נשוא ההליך דנן וודאי שאין הוא יכול להישמע בטענה כי טרם חלף המועד להגשת הערעור נוכח אי המצאתה כדין לידיו.

יצוין בהקשר זה כי קיים קושי בהתנהלותו הדיונית של המבקש אשר תחילה צעד בנתיב של בקשה לביטול ההחלטה מיום 13.5.2013 והגיש בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה הדוחה בקשתו, ורק לאחר שנקבע כי מדובר למעשה בניסיון להגיש ערעור על החלטה חלוטה עליה לא ניתן עוד לערער, מבקש הוא "לתקן" את טעותו ולאפשר לו לערער על אותה החלטה, בציינו מפורשות כי החליט שלא להגיש בקשה לביטול החלטת בית המשפט ברע"א 1734/13 "הואיל והסתבר למבקש כי היה עליו להגיש ערעור על החלטת כב' בית המשפט [המחוזי]". סבורני כי בניגוד לנטען אין מדובר בהקשר זה בטעות בעל דין המצדיקה מתן ארכה, ויוזכר כי אין בפי המבקש טענה לטעות בהבנת הדין (לכללים המנחים בעניין זה ראו בש"מ 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פסקה 8 (10.1.2012)), כי אם בבחירה של בעל דין מיוצג לנקוט בצעד דיוני מסוים, על כל השלכותיו.

עוד יצוין כי טענת המבקש לפיה לא הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שכן ראוי היה תחילה לבקש את ביטולה משזו ניתנה במעמד צד אחד מוקשית אף היא, בשים לב לעובדה שהמבקש עצמו צירף לבקשה תגובה אשר הוגשה מטעמו ביום 2.4.2012 במסגרת הבקשה למתן הוראות (בקשה 102) והדברים עולים גם מן ההחלטה ברע"א 1734/13. גם בטענת המבקש לפיה המשיבים "ידעו ו/או היה עליהם לדעת" כי אינו מסכים עם החלטת בית המשפט קמא אין בנסיבות העניין כדי לפגום בסופיותה של ההחלטה, בפרט נוכח טענת המשיב 1 לפיה הליך מכירת הנחלה "יצא לדרך".

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל הבקשה להארכת מועד נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיב 1 בסך של 2,000 ש"ח.