בש"א 5222/11 עזבון המנוח מחמוד אלעוביד ז"ל נ. עזבון המנוחה זכיה אלפאהום ז

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל) מיום 1.2.2011. בפסק-הדין נדחתה תביעת המבקש לסעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים החוקי של חלקות-מקרקעין בכפר נין. פסק-הדין הנ"ל הומצא לבא-כוח המבקש ביום 16.2.2011. בהתחשב בכך, תקופת 45 הימים להגשת ערעור הסתיימה ביום 3.4.2011 . הבקשה להארכת מועד שבכותרת הוגשה ביום 12.7.2011 , קרי - באיחור של למעלה משלושה חודשים. לטענת בא-כוח המבקש, האיחור בהגשת ההליך נבע ממצבו הרפואי הקשה של מרשו שלפי הנטען היה מרותק למיטתו. עוד נטען כי העיכוב בהגשת הערעור נבע מכך משלא עלה בידי המבקש "להשיג את אגרת הערעור" – כך לשון הבקשה – נוכח הכנסתו המוגבלת של המבקש. בא-כוח המבקש הוסיף וטען כי סיכויי הערעור גבוהים, ואף משום כך קיימת הצדקה למתן האורכה המבוקשת. המשיבים 4, 6, 12, 13 וכן המשיבים 16-17 מתנגדים לבקשה. תגובתם של יתר המשיבים לא צורפה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא לפניי באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בנסיבות המקרה דנן, חלפו למעלה משלושה חודשים מאז תום התקופה הקבועה בדין להגשת הערעור ועד להגשת ההליך שבכותרת. בהתחשב בזמן הרב שחלף, היו המשיבים זכאים לצפות כי הדיון בעניינם בא אל קיצו. לא שוכנעתי כי המבקש עמד בנטל להוכיח "טעם מיוחד" שבכוחו להצדיק את האיחור הניכר בהגשת ההליך, תוך פגיעה בצפייתם הלגיטימית של המשיבים לסופיות הדיון.

כאמור, המבקש טען כי היה מרותק למיטתו ומטעם זה לא הגיש את ההליך במועדו. על דרך הכלל, סיבות בריאותיות יכולות בנסיבות מתאימות להוות "טעם מיוחד" למתן האורכה, כאשר קיים תיעוד הולם למצב הרפואי, וכאשר הוּכחה זיקה בין המצב הרפואי הנטען לבין העדר היכולת להגיש את ההליך במועדו (ראו: בש"א 5124/98 זרפשן נ' חמיר (לא פורסם, 7.12.1998);

בש"א 5758/02 והדי נ' קקולי (לא פורסם, 28.7.2002)). בעניין שלפניי, לא הציג המבקש תיעוד ממשי לטענתו בדבר מצב בריאותי קשה. כל שצירף המבקש היא הפנייה רפואית מיום 21.4.2011 בה נרשם כי המבקש "היה מרותק לביתו למשך שבועיים, לדבריו " (ההדגשה הוספה – ד.כ.ל). בהמשך, נכתב כי המבקש ב"מצב כללי טוב, חיוני וערני". הנה כי כן, אין בהפניה הרפואית שצורפה לבקשה, כדי לתמוך באופן ממשי בטענת המבקש בדבר מצבו הרפואי. מכל מקום, אף אם אניח כטענת המבקש כי הוא היה מרותק לביתו למשך שבועיים כפי שסיפר לרופאו, לא יהיה בכך כדי לסייע לו. ראשית , ההפניה הרפואית היא מיום 21.4.2011. המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 3.4.2011. מכאן שתקופת המחלה הנטענת של המבקש אירעה לאחר חלוף התקופה להגשת הערעור. אין בכך כדי להסביר כדבעי מדוע לא הוגש הערעור במועדו. שנית , בהתחשב בכך שהמבקש מיוצג, לא ברור מדוע העדר יכולתו של המבקש לצאת מן הבית עקב גילו ומצבו הרפואי הנטען, מנעוּ מבא-כוחו להגיש הודעת ערעור, או למצער בקשת אורכה, בתוך המועד הקבוע לכך בדין.

אף בטענת המבקש לפיה התקשה לגייס את כספי האגרה ולפיכך התעכב בהגשת הערעור - אין כדי לשנות מן המסקנה אליה באתי. ראשית , הטענה בדבר קשייו הכלכליים של המבקש הועלתה באופן סתמי, ללא כל תיעוד. שנית , טענה בדבר קושי כלכלי בתשלום אגרה מקומה להתברר במסגרת בקשה מתאימה לפטור מאגרה, ואין בה כדי להצדיק עיכוב בהגשת ההליך מלכתחילה.

לבסוף אעיר כי עיינתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ובהודעת הערעור שצורפה לבקשה להארכת מועד. על-פני הדברים, סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם מרשימים, ואין בהם כשלעצמם כדי להטות את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

אשר על כן, ונוכח משקלם המצטבר של מכלול השיקולים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית.