בש"א 9953/02 יעקב שאוליאן נ. רוחולה אפרמיאן

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

בין המבקש לבין המשיב 1 התנהלה בוררות, בנוגע לנכס מקרקעין שהיה בבעלותם המשותפת, בה שימשו המשיבים 2 ו-3 כבוררים. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה להורות על ביטול פסק הבוררות וכן על ביטול כל הפעולות שנבעו ממנו, ובכלל זה הסכם מכר המקרקעין ופסקי דין והחלטות של בתי משפט שונים בהליכים שננקטו בעקבותיו, וזאת בשל מעשי מרמה שביצעו לטענתו המשיבים בהליכי הבוררות ובהליכים שננקטו בעקבותיהם.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה נגד המשיבים 1 ו-2, וקיבל בחלקה את התביעה נגד המשיב 3. התביעה לביטול פסק הבוררות נדחתה בשל האיחור בהגשתה. התביעה נגד המשיב 1 נדחתה מחמת מעשה בית-דין, הואיל ובית המשפט קבע כי פסק בוררות נוסף שניתן על ידי השופט בדימוס, ד"ר רובין ז"ל, מהווה סוף פסוק במחלוקת שבין המבקש למשיב 1. בית המשפט דחה אף את התביעה נגד המשיב 2, בקובעו כי לא הוכח, ברמת ההוכחה הדרושה, כי בזמן ניהול הבוררות או בסמוך לאחריה נתן המשיב 2 את ידו למעשי התרמית הנטענים. התביעה נגד המשיב 3 התקבלה בחלקה, באופן שבית המשפט הצהיר כי בתפקידו כבורר היה המשיב 3 שותף למעשי התרמית ורכש בהסתר חלק מזכויות המבקש בנכס המקרקעין נשוא הליך הבוררות, כאשר מחיר השוק שנקבע על ידי הבוררים כמחיר הנכס היה נמוך ממחיר השוק באופן משמעותי. כן ניתן למבקש צו המאפשר לו לפצל את סעדיו כך שיוכל לתבוע מהמשיב 3 את נזקיו, אם היו כאלה. עם זאת, הסעד העיקרי לו עתר המבקש, לפיו יושב המצב לקדמותו, לא ניתן לו, נוכח קביעתו של בית המשפט כי פסק הבוררות אינו ניתן לביטול.

המבקש הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק הדין (ע"א 9800/01). המשיבים 1 ו-2 הגישו, כל אחד, ערעור שכנגד, ואילו המשיב 3 הגיש ערעור נפרד על פסק הדין (ע"א 836/02). בשלב הגשת הסיכומים העלה המשיב 1 טענה כי בכל הנוגע לדחיית הבקשה לביטול פסק הבוררות, היה על המבקש לפנות בבקשת רשות ערעור, ומשלא עשה כן דין הערעור להידחות.

בעקבות טענת המשיב 1, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המבקש סבור כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי כולו נתון לערעור בזכות, מאחר שהתביעה בבית המשפט המחוזי היתה תביעה מקיפה שעסקה בעילות רבות וכי הסעד של ביטול פסק הבוררות שנתבקש בתביעה הוא טפל למעשי המרמה שנדונו בה ולמכלול הסעדים שנתבקשו. לשיטתו, מקום בו פסק הדין ניתן בחלקו לערעור בזכות ובחלקו לערעור ברשות, יש לקבוע כי פסק הדין כולו ניתן לערעור בזכות. עם זאת, מבקש הוא , למען הזהירות, כי תינתן לו ארכה להגשת בקשת רשות ערעור, באם יימצא כי המשיב 1 צודק בטענתו. את הטעם המיוחד למתן הארכה מוצא המבקש בעובדה שבין הצדדים מתנהל הליך של ערעור בעניין נשוא בקשת רשות הערעור אותה הוא מבקש להגיש.

המשיבים 1 ו-2 מתנגדים למתן הארכה. המשיב 1 טוען כי המבקש אינו יכול לאחוז את החבל משני קצותיו. לדבריו, אם המבקש צריך לרשות לערער, יודה בכך ויבקש הארכת מועד. אם המבקש סבור שאין צורך אמיתי בבקשה, הרי שיש לדחותה. המשיב 2 טוען כי טעותו של המבקש אינה מהווה צידוק לאיחור בן שנה שלמה. כך גם קיומו של ערעור על פסק הדין אינו מצדיק היעתרות לבקשה, נוכח העובדה שערעור זה הוגש שלא כדין. המשיב 3 סבור אף הוא כי היה על המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט שלא לבטל את פסק הבוררות, אך לדבריו אין "לתפוס" את המבקש בטעות פרוצדורלית, וכי יש להיעתר לבקשה בכפוף לפסיקת הוצאות הולמות.

אין מחלוקת כי החלטה בבקשה לביטול פסק בוררות נתונה לערעור ברשות, בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. דומה, כי גם המבקש אינו חולק על כך, אלא שלשיטתו אם חלקים אחרים בפסק הדין ניתנים לערעור בזכות, הרי שפסק הדין כולו ניתן לערעור בזכות.

אכן, תביעתו של המבקש בבית המשפט המחוזי כללה מספר עילות, ובהן גם עילות עצמאיות שאינן קשורות או נובעות מהסעד של ביטול פסק הבוררות. אין מחלוקת בין הצדדים כי על אותם חלקים מפסק דין, שאינם קשורים לסעד של ביטול פסק הבוררות ואינם נובעים ממנו, נתונה למבקש זכות ערעור. מצויים אנו אפוא במצב, בו חלק מהמרכיבים בפסק דין נתונים לערעור בזכות וחלקם האחר טעון קבלת רשות. האם יש בעובדה זו כדי להקנות למבקש ערעור בזכות על פסק הדין כולו? דומני, כי בנסיבות העניין יש להשיב על כך בשלילה. הסעד של ביטול פסק הבוררות נשלט על ידי הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, ובכלל זה הוראת סעיף 38, הקובעת את הצורך בקבלת רשות לשם ערעור על ההחלטה בבקשת הביטול. המטרה התחיקתית העומדת ביסוד סעיף זה הינה לצמצם את התערבות בתי המשפט בענייני בוררות (ע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי , פ"ד מה(1) 868). אין לעקוף מטרה זו באמצעות צירוף עילות נוספות לכתב התביעה, אשר אינן נשלטות על ידי חוק הבוררות. מסקנתי היא, אם כן, כי העובדה שחלקים מסוימים בפסק הדין נתונים לערעור אינה משחררת את בעלי הדין מתחולת הוראות סעיף 38 לחוק הבוררות לעניין תקיפת הרכיב של פסק הדין שעניינו בבקשה לביטול פסק הבוררות (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי

(ירושלים, ד"ר ש' לוין עורך, מהדורה שביעית) 781). תוצאה זו מתחייבת במקרה זה, הואיל וביטול פסק הבורר היה העילה העיקרית שעמדה ביסוד התובענה, והסעדים הנוספים היו רק פועל יוצא שלה. הוספתם של סעדים אלה אינה יכולה להעצים את יכולת ההתקפה על פסק הדין.

יוצא אפוא, כי יש טעם בטענת המשיב 1, כי דחיית הבקשה לביטול פסק הבוררות טעונה קבלת רשות. ואולם עניין זה אינו עומד להכרעה בפני, בהיותו תלוי ועומד כבר בפני בית המשפט, כחלק מנימוקי הערעור. לפיכך, חוזרים אנו לשאלה האם ראוי להיעתר לבקשה להארכת מועד?

בענייננו, טעות של המבקש בהבנת המצב המשפטי היא שהביאה לכך שלא הוגשה בקשת רשות ערעור על אותו חלק בפסק הדין שעניינם דחיית הבקשה לביטול פסק הבוררות. סוגית הטעות שבדין כטעם מיוחד להארכת מועד עוררה דיונים שונים ולא היתה נקייה מספקות. הכלל השולל הכרה בטעות שבדין בנוגע למניין הימים, אשר חזר ונשנה בהחלטות בית המשפט, מקורו עוד בתקופה בה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה, בינתיים, בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שמשה מנוף לשחרורו של בעל הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. הקלה מסוימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34 כ של חוק העונשין, תשל"ז-1977, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר, יכולה לשמש הגנה לנאשם. האופרטיביות של הטעות אינה מכתיבה בהכרח את התוצאה של גלגול המראות לאחור, ושחרור הטועה מתוצאות טעותו. תמיד יש לבחון את האינטרס הנגדי, לרוב אינטרס ההסתמכות של בעל הדין האחר. אך הטעות שבדין, כמו כל טעות אחרת, מחייבת בדיקה (ראו: בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון , פד"י נד(4) 702; ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח' (לא פורסם)).

על רקע הדברים האמורים, התגבשה ההלכה, כי גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, יוכר כטעם מיוחד להארכת מועד, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה - טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. עם זאת, הכרה בטעות שבדין כטעם מיוחד להארכת מועד כפופה תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין. אחד המקרים בהם ניתן להכיר בטעות שבדין כטעם מיוחד הוא מקרה בו לא נפגעה הציפיה הלגיטימית של בעלי הדין ביחס לסופיות ההליכים (בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ , (לא פורסם); בש"א 5925/01 נסימי נ' הודיה מושב להתיישבות שיתופית בע"מ (לא פורסם)).

כאמור, המבקש סבר כי משחלק ממרכיביו של פסק הדין נתונים לערעור בזכות, פסק הדין כולו נתון לערעור בזכות. לא ניתן לומר כי סברתו של המבקש היתה משוללת יסוד. המצב המשפטי בעניין זה אינו חד וברור, באופן שבדיקה שגרתית היתה מונעת את הטעות. בנסיבות אלו, טעותו של המבקש היא טעות אופרטיבית. טעות זו היא טעות בתום לב, אשר לא לוותה ברצון להתחכם או לפגוע באינטרס של יתר בעלי הדין. מאידך, בחינת אינטרס המשיבים מובילה למסקנה כי לא נפגעה ציפייתם הלגיטימית ביחס לסופיות ההליכים, זאת נוכח העובדה כי בין הצדדים תלוי ועומד הליך של ערעור על פסק הדין. קיומו של הליך תלוי ועומד הוכר כטעם מיוחד להארכת מועד (י' זוסמן,

סדרי הדין האזרחי ((ירו', ד"ר ש' לוין עורך, מהדורה שביעית, 1995) 892). אמנם מדובר בהליך תלוי ועומד אשר אין בו פגם, שכן הליך שהוגש שלא כראוי אין בו כדי לפגום בצפיית בעל הדין האחר לסופיות ההליך ולא ניתן לפתוח את ההליך מחדש על ידי צעדים מלאכותיים. עם זאת, בענייננו, העובדה שחלק מהערעור הוגש כדין בהצטרף לכך שהמשיב 1 הגיש ערעור שכנגד על פסק הדין, תומכים במסקנה כי לא נשללה ציפיתו של המשיב 1 להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים.

התוצאה היא שניתנת ארכה כמבוקש להגשת בקשת רשות הערעור. המבקש יגיש בקשת רשות ערעור על כל צרופותיה, תוך 3 ימים. עם הפקדת הערבון, תועבר הבקשה לשופט. שימת הלב תופנה לדיון הקבוע ביום 26.2.03.