בש"מ 1181/15 מחמוד יוסף דהוד זועבי נ. יוסף זועבי

1.

לפניי

ערעור על החלטת הרשמת ל' בנמלך

(בש"מ 282/15-א') מיום 3.2.2015, בגדרה התקבלה בקשתם של המשיבים להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (השופט הבכיר ז' הווארי ) ב תיק עת"מ 35967-05-12

מיום 10.12.2014, במסגרתו נדחתה עתירה מטעם המשיבים אשר כוונה כנגד תכנית בניין עיר בכפר טמרה שבעמק יזרעאל.

1.

המשיבים הגישו בקשה להארכת מועד להגשת הערעור ביום 13.01.2015, על אף שהתאריך האחרון להגשת הערעור היה ביום 11.1.2015. המשיבים טענו בבקשתם כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות המהוות "טעם מיוחד" להיעתר לבקשה, וביניהן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ממנו ניתן היה להבין כי את הערעור יש להגיש ביום 12.1.2015 ולא ביום 11.1.2015. כמו כן, טענו המשיבים כי השליח אשר אמור היה להגיש את הערעור ביום 12.1.2015 , החליק עם אופנועו ולכן לבסוף לא הגיש את הערעור באותו היום אלא רק למחרת, ביום 13.1.2015.

2.

הרשמת החליטה להיעתר לבקשתם של המשיבים ולאפשר את קבלת ערעורם לרישום בכפוף לתשלום הוצאות המערערים בסך 1000 ש"ח לכל מערער. הרשמת נסמכה בהחלטתה על משקלם המצטבר של מספר טעמים: ראשית ,

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים אכן עלול היה ליצור אי בהירות מסוימת לגבי המועד הנכון להגשת בקשת הערעור. שנית , מהתנהגותם של המשיבים ומהודעה שמסרו לבית המשפט לעניינים מנהליים ביום 10.12.2014 עלה בבירור שבכוונתם לערער על פסק דינו. שלישית , על פסק הדין הוגש ערעור נוסף בידי המדינה (עע"ם 229/11) כך שממילא אין מדובר בשלב זה בפסק דין סופי וחלוט. רביעית , יש להעניק משקל לכך שמדובר במקרה דנן בהליך של ערעור בזכות.

3.

מכאן הערעור שלפניי. לגישת המערערים, לא הייתה הצדקה מספקת להעניק למשיבים ארכה להגשת הערעור. המערערים מבססים את עמדתם על מספר נימוקים: ראשית , הם שבים ומדגישים את הפגיעה הקשה באינטרס ההסתמכות שנגרמה להם, לדידם. שנית , הם חולקים על קביעתה של הרשמת לפיה פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים עלול היה ליצור חוסר בהירות לגבי המועד להגשת הערעור. לשיטתם, בית המשפט קמא ממילא אינו הגורם המוסמך לקביעת מועד הגשת הערעור, ומועד זה קבוע בתקנות, הנגישות לעיני כל. שלישית , המערערים טוענים כי המשיבים פעלו בחוסר תום לב, עת הגישו את הבקשה להארכת מועד הגשת הערעור מבלי שביקשו סעד זמני להפסקת פעולות הבנייה מצד המערערים. רביעית , המערערים חולקים על החלטתה של הרשמת לפיה פסק הדין ממילא אינו חלוט וסופי מכיוון שהמדינה הגישה עליו ערעור. לשיטתם, טענות המדינה בערעור שהוגש מטעמה והסעדים להם עתרה, שונים מטענות המשיבים ומהסעדים להם הם עותרים. חמישית , המערערים סבורים כי אין לסווג את ערעור המשיבים כ"ערעור בזכות" אלא כגלגול שני של הליך ערעור. לעמדתם, המחלוקת נידונה כבר בבית המשפט העליון כערכאת ערעור בתיק עע"מ 7208/12 והוחזרה לבית המשפט לעניינים מנהליים אך ורק בגלל שינויים שהתחוללו בעמדת המדינה ונידונו לראשונה בערכאת הערעור. משכך, הם סבורים כי לא ניתן לראות בערעור הנוכחי כערעור בזכות, וכי סיכוייו קלושים ממילא.

4.

דין הערעור להידחות. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור משקפת את המתח בין אינטרס המבקש לברר את עניינו בבית המשפט ובין זכות המשיב להסתמך על סופיות פסק הדין. כאיזון בין דברים אלו, ניצב הכלל שלפיו הפונה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי נדרש להוכיח "טעם מיוחד" שיצדיק לקבל את בקשתו באיחור. עם השנים הוכרו נסיבות מסוימות כמהוות "טעם מיוחד", אך אין מדובר ברשימה סגורה וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו, בהתאם לאיזון הראוי בין השיקולים העומדים על הפרק (ראו בר"ם 6094/13

מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)). המערערים ניסו לטעון כי אף לא אחת מן הנסיבות אותן מנתה הרשמת בהחלטתה יכולה להיחשב כטעם מיוחד על פי המקובל בפסיקה. דינה של טענה זו להידחות. כאמור, רשימת הטעמים המיוחדים אינה רשימה סגורה וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. כידוע, לרשם בית המשפט מסור שיקול דעת נרחב בקביעתו אילו נסיבות יהוו טעם מיוחד המצדיק ארכה מעין זו, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו בש"מ 8144/14 מזרחי נ' מועצה אזורית שומרון 28.12.2014)). לאחר עיון בהחלטת הרשמת, אני סבור כי לא נפל כל דופי בהחלטתה ובאופן שבו איזנה בין כלל השיקולים שעמדו על הפרק בעניין זה.

5.

למעלה מן הדרוש, אציין כי טענת המערערים ביחס למידת הסתמכותם על אי- הגשת הערעור בזמן, איננה יכולה לעמוד. המערערים נתלים בכך שהוציאו כספים רבים עקב הסתמכותם על כך שלא הוגש ערעור עד למועד האחרון הקבוע בחוק (11.1.2015). אולם, כפי שציינה גם הרשמת, המשיבים הגישו את ערעורם יחד עם הבקשה להארכת המועד יומיים בלבד לאחר המועד האחרון. בנסיבות אלו קשה ליחס משקל רב לטענת המערערים לפיה אינטרס ההסתמכות שלהם נפגע באופן חמור. בנוסף, טענותיהם של המערערים לגבי הוצאות הבניה ביומיים בהם "הסתמכו" על כך שלא הוגש הערעור, נטענו בצורה כללית, ללא פירוט הסכומים שהוציאו ומבלי לצרף מסמכים התומכים בעובדות אלו. זאת ועוד, ובהתאם לקביעתה של הרשמת, טענת ההסתמכות של המערערים נחלשת אף יותר לאור העובדה שכבר מהודעת המשיבים לבית המשפט לעניינים מנהליים ביום 10.12.2014 עלה כי בכוונתם להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

6.

אינני יכול לקבל אף את טענת המערערים לפיה ערעור המדינה על פסק הדין איננו מעלה או מוריד לעניין סיווגו של פסק הדין כחלוט וסופי. המערערים טענו כי ערעור המדינה איננו עולה בקנה אחד עם טענותיהם של המבקשים וכי ערעור זה ממילא איננו יכול להועיל להם. גם טענה זו של המערערים נטענה בעלמא וללא הסבר מניח את הדעת מדוע טענות המדינה והסעדים אותם היא דורשת חסרי כל השפעה וזיקה לטענות המשיבים והסעדים שדרשו. בנוסף, מסכים אני לקביעת הרשמת לפיה יש להעניק משקל לכך שמדובר בענייננו בהליך של ערעור בזכות

(ראו: בש"ם 6229/11

דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה , פסקאו ת 12-10 (10.1.2012) . אני רואה לנכון לדחות גם את טענת המערערים לפיה אין לראות בערעור המשיבים "ערעור בזכות" אלא "גלגול שני של הליך ערעור". מרגע שקבע בית משפט זה כי השינוי בעמדת המדינה מחייב בירור מחודש של השאלות העובדתיות והמשפטיות בבית המשפט קמא עומדת לשני הצדדים המתדיינים הזכות להגשת ערעור על הכרעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים. על כל האמור לעיל, אין בידי לקבל את הערעור.

סוף דבר, הערעור נדחה, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.