בש"מ 8144/14 דוד מזרחי נ. מועצה אזורית שומרון

לפניי שני ערעורים: ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי

מיום 27.11.2014 בבר"מ 7174/14 במסגרתה נדחתה בקשת המערער לפטור מעירבון; וערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי מיום 7.12.2014 בבר"מ 7602/14 במסגרתה נדחתה בקשת המערער לפטור מעירבון.

1.

המערער הגיש בקשה "לצירוף הליך בעליון בר"מ 7602/14 להליך שנפתח בש"מ 8144/14". ביום 11.12.2014 קבע הרשם ג' שני כי לא ניתן להיעתר לבקשה מאחר שמדובר בשתי החלטות נפרדות של הרשם ג' לובינסקי , בשני הליכים שנפתחו בבית משפט זה. הרשם ציין כי אין בכך כדי לשלול את האפשרות להגיש בקשה כי שני הליכי הערעור יידונו יחד, וכך עשה המערער בכתבים שהוגשו לבית משפט זה. אני מוצא לנכון לדון בשני הערעורים יחד בשל זהות הטענות הכמעט מוחלטת.

בש"מ 8144/14

2.

ביום 9.11.2014 הגיש המערער בקשה לפטור מעירבון. ביום 13.11.2014 ניתנה החלטה על-ידי הרשם ג' לובינסקי , לפיה היה קיים חוסר בהירות בבקשת המבקש. הרשם קבע כי הבקשה אינה כוללת את המסמכים הנדרשים, לרבות תצהיר, אך בשל היות המערער בלתי מיוצג – נתן לו הזדמנות להגיש את המסמכים תוך עשרה ימים מעת המצאת החלטתו.

3.

השלמת המסמכים בוצעה, וביום 27.11.2014 קבע הרשם ג' לובינסקי כי אף זו עדיין חסרה. הרשם ציין כי המערער לא צירף תצהיר מטעמו והוא נמנע מליתן פירוט בעניין רכושו ובעניין אפשרותו להסתייע בסביבתו הקרובה. כן ציין הרשם, כי אף מעיון בתדפיסים שהוגשו, לא ניכר שהמערער נעדר יכולת כלכלית. עוד קבע הרשם, כי לא נעלמו מעיניו הטענות הנוספות שהעלה המערער, הנוגעות לעצם החובה להפקיד עירבון בגדרו של הליך מסוג זה, אך הוא לא מצא בהן ממש. זאת ועוד, קבע הרשם כי אין מקום להיעתר לבקשה בעניין מתן ערובה אחרת, מאחר שהחלופה שהוצעה אינה שוות ערך להפקדת עירבון במזומן או על דרך ערבות בנקאית. על אף כל האמור, הפחית הרשם את סכום העירבון לסך של 10,000 ש"ח. זאת בשל היקפו המצומצם של ההליך; פערי הכוחות בין הצדדים; ואי פסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית.

בש"מ 8659/14

4.

הן בהליך זה הגיש המערער בקשה לפטור מעירבון. ביום 7.12.2014 קבע הרשם

ג' לובינסקי כי דין הבקשה להידחות. הרשם ציין כי הנימוקים שהועלו בבקשה זו דומים עד מאד לאלה שהועלו בבקשת הפטור שהוגשה בבר"מ 7174/14. משכך, הפנה הרשם אל האמור בהחלטתו מיום 27.11.2014. כן קבע הרשם, כי על אף האמור, סכום העירבון יופחת ויועמד על סך של 10,000 ש"ח.

1.

בערעורים שלפניי חוזר המערער על טענתו בעניין החובה השגויה, לשיטתו, להפקיד עירבון בגדרו של הליך מסוג זה, כשהוא מסתמך על החלטות קודמות של רשמים מהערכאות הנמוכות ומלין על כך שהרשם ג' לובינסקי לא נתן התייחסות מספקת לטענה זו. כן חוזר המערער על טענתו בדבר חלופה להפקדת עירבון, כפי שזו הועלתה בבקשות שהועמדו לפני הרשם. עוד טוען המערער, כי ההוראה לצרף מסמכים רבים בעניין מצבו הכלכלי פוגעת בזכויותיו לפרטיות ולקניין ומהווה מכשול בזכותו לגישה לערכאות. באשר לדרישת התצהיר בפרט, מציין המערער כי הוא מודע לכך שאם דבריו ימצאו כשקר, הוא יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק. לשיטתו, די בכך שמעורבות רשויות בהוצאת המסמכים הנדרשים כדי להוות אישור שהוא בבחינת תצהיר. המערער מציין כי אם בית המשפט ימצא שאין די בכך, הוא יוכל להגיש תצהיר בהתאם לדרישתו.

2.

משעיינתי בהחלטות הרשם הקודמות, בטענות המערער ובמסמכים הרלוונטיים לכך, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות. לא מצאתי פגם המצדיק התערבות בהחלטת הרשם. כידוע, שיקול דעתו של הרשם רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 5814/12 ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012); בשג"ץ 8760/12 ואן קול נ' גנות (5.5.2013)) .

המערער לא הציג תשתית עובדתית חדשה בעניין מצבו הכלכלי ואף התעלם בשנית מהדרישה להגשת תצהיר – אף שזו הובהרה מפורשות בהחלטת הרשם מיום 13.11.2014. השימוש בטענה כי עצם מעורבות הרשויות עונה על דרישת התצהיר אינו לגיטימי. דומה כי הצעת המערער בשלב זה להגיש את התצהיר בהתאם לדרישת בית המשפט אינה אלא ניסיון להאריך את הזמן הניתן לו כבר בהחלטת הרשם.

3.

זאת ועוד, בהודעות הערעור המערער שב וחוזר על טענות שהועלו בפני הרשם, ללא כל שינוי מהותי המצדיק סטייה מהחלטתו. החלטת הרשם מנומקת דייה, תוך שמפורט בה מדוע אין המערער זכאי לפטור המבוקש . יתר על כן, גם לגופם של דברים, המערער לא הצביע על נימוקים שיצדיקו התערבות בהחלטתו של הרשם. אמת, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד במשפט, אך לצד זאת יש לזכור כי ניהול הליך משפטי כרוך בעלויות המוטלות הן על בעל הדין שכנגד והן על הקופה הציבורית (ראו: בשג"ץ 3320/11 מעוז נ' הנהלת בתי המשפט (11.5.2011) והאסמכתאות שם). לפיכך, הלכה היא כי בבקשה לפטור מעירבון נדרש להוכיח חוסר יכולת כלכלית וכי סיכויי ההליך בעלי ממשות גדולה (ראו: בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (17.10.2007)). במקרים לפניי, קבע הרשם מהטעמים המפורטים בהחלטתו מיום 27.11.2014, אשר מקובלים עליי, כי ההליך אינו מגלה עילה במידה הנדרשת לצורך מתן פטור. לכך יש להוסיף, כי סכום העירבון שקבע הרשם מופחת באופן יחסי, וטעם זה מחזק את קביעתי שאין מקום לקבל את הערעורים בסוגיה זאת.

4.

אשר לטענת המערער כי בהליך מסוג זה אין מקום לדרישה להפקדת עירבון, הרי שהסתמכות על פסיקות שיצאו מידי הערכאות הנמוכות ולכאורה תומכות בעמדתו,

אינה מחייבת בית משפט זה (ראו: סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה). כן יצוין, כי מקור הדרישה להפקדת עירבון, אף בהליך ערעור, הינו בחוק, ועל כן הליך זה – ערעור על החלטת רשם – אינו הדרך הראויה לתקוף דרישה זו. מעבר לצורך, אדרש לדבריו של השופט א' ריבלין בבש"א 10064/03 לעניין התכלית הלגיטימית בדרישה להפקדת עירבון גם בהליך של ערעור:

"הגיון הדרישה שבבסיס העירבון הוא, כאמור, בראש ובראשונה להבטיח את החזר העלויות שנגרמו למשיב בעטיו של הערעור, אם הערעור יידחה. בדרך זו פועלת הדרישה להפקדת העירבון עוד בטרם קוים הדיון כדי למנוע הטרדת שווא של המשיבים ולמנוע הליכי סרק, והיגיון זה חל במידה שווה אף על בקשת רשות לערער, הן על פסק-דין והן על החלטה אחרת" ( בש"א 4735/91

מוצרי הדר ישראליים בע"מ נ' יפיס מוצרי הדר בע"מ

בכינוס נכסים [5], בעמ' 870)".

5.

אשר על כן, איני מוצא ממש בטענה זו של המערער, ובכלל בטענותיו השונות בערעורים אלה, אשר סובלות מחוסר בהירות ומחזרה ברורה על הטענות שהועלו בפני הרשם.

6.

סוף דבר, הערעורים נדחים. המערער יפקיד את העירבון בשני ההליכים בתוך 10 ימים מיום המצאת פסק דין זה לידיו. לא יעשה כן, יימחקו ההליכים או יירשמו לדחייה, לפי העניין, ללא כל הודעה נוספת.