בשג"ץ 3320/11 דר' צבי אורי מעוז נ. הנהלת בתי המשפט

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (בג"ץ 2888/11) מיום 17.4.2011 לפיה נדחתה בקשתו של המערער לפטור מאגרה.

המערער הגיש עתירה לבית משפט זה שעניינה בבקשתו "שהמשיב יגלה באלו תנאים כספיים (הכנסות,רכוש) אני יכול להיות מועמד ריאלי לפטור מאגרת בית המשפט/בית הדין". במסגרת עתירה זו הוא הגיש בקשה לפטור מאגרה. כאמור, ביום17.4.2011, דחה הרשם את בקשתו בקובעו כי ראשית, הבקשה אינה כוללת פירוט מספק ואינה נתמכת ולו במסמך אחד (כגון דפי חשבון בנק ואסמכתאות לגבי גובה הכנסתו של המערער). שנית, המערער הגיש לאחרונה עתירה לבית משפט זה, ובאותו הליך שילם אגרה, משמע היו בידיו המקורות לכך.

המערער טוען כי שגה כבוד הרשם בהחלטתו. בערעורו מפרט המערער את גישתו בדבר הדרך הנכונה לפרשנות הוראות הדין העוסקות בפטור מאגרה, ולגופם של דברים הוא טוען כי אין הוא מחויב לתמוך את תצהירו במסמכים כלשהם, וכי העובדה ששילם אגרה בעתירתו הקודמת אינה קשורה כלל לבקשתו זו. עוד הוא מדגיש כי הכנסתו היא מתחת למשכורת הממוצעת במשק ורכושו מצומצם, וללא כל לוח משווה הכנסות והבניית שיקול דעת בנושא, אזי כל החלטה לדחיית בקשתו הינה שרירותית ופוגעת בצדק בטבעי.

לא ראיתי ממש בטענות המערער ועל כן יש לדחות את ערעורו. נראה כי במקרה דנן חשוב לחזור ולהדגיש מושכלות יסוד של מערכת המשפט. הליכים משפטיים עולים כסף. ניהול ההליך המשפטי מטיל עלויות הן על בעל הדין שפתח את ההליך והן על מערכת בתי המשפט, קרי, הקופה הציבורית, והצד שכנגד. "בעוד שבין בעלי-הדין ובין עצמם מהווה תוצאת ההליך בסיס לחיוב הצד המפסיד בהוצאות הצד הזוכה, הרי שהשירות הניתן על-ידי המדינה – בקיומה של מערכת בתי-משפט – כרוך באגרה שפותח ההליך צריך לשלמה. מטיבו מהווה החיוב באגרה קשר בין השירות הניתן ובין החיוב של משלם האגרה" (בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל , פ"ד נט(3) 742, 750 (2005) (להלן: פרשת צביח )). אגרת בית משפט מגלמת סכום שנדרש יוזם ההליך לשלם לידי המדינה, לא כתמחור מלא של ההתדיינות, אלא כהשתתפות שלו בחלק מן העלות של ההליך המשפטי וכנגד השירות המתקבל ממערכת המשפט (ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית , פ"ד נט(4) 721, 722 (2005); בש"א 4248/08 מקמלאן נ' מקמילן (טרם פורסם, 7.10.2008)). מלבד השתתפות בהוצאות ההליך, לתשלום האגרה ישנם תכליות רבות נוספות, בכלל זה התכליות שעניינן מניעת הליכי סרק, שמירת זכויותיו של בעל הדין שכנגד, קיום מינהל שיפוטי ראוי, ועוד שאין צורך להרחיב עליהם במסגרת ערעור זה (ראו למשל ע"א 8743/04 בר נר נ' רוט (לא פורסם 20.12.2004) לעניין שימוש לרעה בהליכי משפט והליכי סרק ראו אבישי אדר שימוש לרעה בהליכי משפט – הגנה נזיקית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות (2011)). עמדה על כך אך לאחרונה השופטת מ' נאור ברע"א 4014/10 מונדז נ' בירן (טרם פורסם, 21.9.2010) (להלן: פרשת מונדז ):

"ראש ובראשונה מגלם תשלום אגרת בית המשפט השתתפות חלקית בעלות ההליך המשפטי כנגד השירות המתקבל ממערכת המשפט ... כמו כן, עם תשלום האגרה מתאפשר למעשה קיומם של הליכים משפטיים והקצאת זמן שיפוטי גם עבור בעלי-דין אחרים ... נוסף לכך תשלום האגרה, במתכונתו הקיימת בישראל, מהווה כמסננת להליכי סרק ולהגשתן של תביעות בסכום מופרז מבלי שיש ביסוס לכך" (ראו גם רע"א 10498/06 מגדלי ישי חברה לבניין בע"מ פירוק נ' עיריית תל אביב יפו (לא פורסם, 30.1.2007)).

מובן הוא שאת התכליות החשובות שעומדות בבסיס החיוב באגרה, יש לאזן בצורה מידתית אל מול זכותו של הפרט לגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד בסיסית בשיטת המשפט הישראלית (ראו למשל ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות , פ"ד נא(3) 577, 629 (1997), וכן פרשת מונדז

והאסמכתאות המובאת שם. ראו גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 870-871 (מהדורה עשירית, 2009); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 45-46 (מהדורה שנייה, 2008)) . איזון זה קיים גם בשיטות משפט אחרות. כך לדוגמא בית המשפט האירופאי לזכויות אדם בפרשת App. 39199/98 Podbielski and PPU Polpure v. Poland (26.7.2005)

קבע:

“ The ‘right to a court’ is not absolute. It may be subject to limitations permitted by implication because the right of access by its very nature calls for regulation by the State… However, such limitations must pursue a legitimate aim and there must be a reasonable relationship of proportionality between the means employed and the legitimate aim sought to be achieved… The requirement to pay fees to civil courts in connection with claims, or appeals, they are asked to determine cannot be regarded as a restriction on the right of access to a court that is incompatible per se ...

However, the amount of the fees assessed in the light of the particular circumstances of a given case , including the applicant’s ability to pay them, and the phase of the proceedings at which that restriction has been imposed are factors which are material in determining whether or not a person enjoyed his right of access and had ‘a ... hearing by [a] t ribunal’”.

בקשה לפטור מאגרה בהתאם לתקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 הינה אתר של איזון במשפט הישראלי בין האינטרסים הנוגדים בסוגיה זו. "נקודת האיזון הראויה מחייבת קיומו של מנגנון שבכוחו להבטיח כי מחד שעריו של בית המשפט לא ינעלו בפניו של בעל דין שאין בידו לשאת בתשלום האגרה. ומאידך מקום בו אין בחיוב האמור כדי להוות חסם בדרכו של בעל דין אל עבר בית המשפט – יינתן משקל לתכליות שביסוד תשלום האגרה" ( פרשת מונדז , פס' 9). אשר על כן, אם ראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה. עוד חשוב להדגיש את סמכותו הרחבה של הרשם בהתאם לסעיף 90 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הקובע כי "רשם רשאי לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשות בכל ענין הנוגע לניהולו של הליך ... מתן רשות לתבוע בחזקת עני, דחיית תשלומן של אגרות ופטור מהן". מכאן שלבית המשפט או לרשם הדן בבקשת פטור ישנו מרחב שיקול דעת שיפוטי לאזן בין האינטרסים השונים ולמצוא את הפתרון המידתי המתאים לכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו הייחודיות.

עוד חשוב להדגיש בצורה ברורה כי מי אשר מבקש שהציבור יממן באופן מלא את ההליך המשפטי בו הוא רוצה לנקוט, עליו נטל ההוכחה לקיומן של התנאים הקבועים בתקנות. המבקש שהקופה הציבורית תישא לבדה בהליכי משפטו צריך לפרוש בפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ביותר ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי בהתאם לדרישת התקנות (ראו פרשת מונדז , פס' 9). כאמור במקרה דנן המערער לא עמד בנטל זה, ואפילו לא הביא ראשית ראיה בדבר מצבו הכלכלי הנטען בתצהירו, כפי שנקבע בצדק על ידי הרשם. על כן, במצב דברים זה באיזון בין כלל השיקולים הנוגדים נראה כי יש לתת בכורה לתכליות שביסוד תשלום האגרה, ומכאן שהחלטתו של הרשם נכונה וצודקת בנסיבות העניין ואין כל בסיס להתערב בה.

סוף דבר, הערעור נדחה. על המערער לשלם את האגרה, כפי שנקבע על ידי הרשם, תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו, שאם לא כן יימחק ההליך ללא התראה נוספת.