בש"מ 2070/15 המרכז לאקונמיה בישראל . נ. עירית רחובות - מנהל הארנונה

1.

ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי מיום 18.3.2015 בבר"מ 1751/15, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון, ונקבע כי סכום העירבון יועמד על סך של 9,000 ש"ח.

2.

המערערת הגישה בקשה לפטור מתשלום האגרה ומהפקדת העירבון, וביום 18.3.2015 קבע הרשם ג' לובינסקי כי בניגוד לטענת המערערת, חובת הפקדת העירבון אינה קשורה כלל ועיקר לסוגיית זכאותה של רשות מקומית לנקוט הליכי גבייה בהתאם לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: אכרזת המסים ). כן קבע הרשם, כי אף אם מצבה הכלכלי של המערערת אינו מן המשופרים, הוא לא שוכנע בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ולהפקיד את העירבון. שכן, המערערת הפקידה עירבון בסך של 10,000 ש"ח בהליך הערעור בבית המשפט המחוזי מבלי להבהיר את מקור הסכום. כמו כן, המערערת לא הציגה תשתית כלכלית מספקת, לרבות תדפיס תנועות חשבון בנק של החודשים האחרונים. על כן, דחה הרשם את בקשת המערערת וקבע את סכום העירבון כאמור לעיל.

3.

בערעור שלפניי מציינת המערערת כי המחלוקת היסודית בפרשה סבה בשאלת זכאות הקדש ציבורי לפטור מארנונה. המערערת טוענת כי על פי סעיפים 336 ו-337 לפקודת העיריות [נוסח חדש], התשכ"ד-1964 (להלן: פקודת העיריות ), תשלומים הנגבים מכוח פקודת העיריות ייגבו בדרך שקנסות ודמי ענושים נגבים על פי כל דין, וישולמו לקופת העירייה בשבילה. משכך סבורה המערערת, כי החוק אוסר על עירייה, או כל מי שפועל מטעמה, לנקוט בהליכי גביה לגבי סכום השנוי במחלוקת, כל עוד לא ניתן פסק דין סופי בדרישת תשלום שמצויה במחלוקת, כך לפי סעיף 2 לאכרזת המסים. על כן מבקשת המערערת, כי תבוטל דרישת הפקדת העירבון, ויורה על החזרת העירבון שהופקד בבית המשפט המחוזי תוך קיזוז מלא של אגרת המשפט הנדרשת בהליך בקשת הערעור. לעמדת המערערת, קיימת דואליות נורמטיבית בשל חובת הפקדת העירבון הקבועה בתקנות סדרי הדין האזרחי, אך יש לפרש את הפער בין החוקים באופן הפוגע פחות בזכויות המוגנות בחוקי יסוד. המערערת מוסיפה כי דרישת הפקדת העירבון כתנאי סף לביצוע הליכים נגד רשות מקומית היא בלתי מידתית.

1.

טענה נוספת למערערת, והיא כי הליך שנרשם לדחייה או למחיקה – ראוי שיתברר קודם בדיון במעמד הצדדים. המערערת סבורה כי יש לתת משקל רב לזכות הגישה לערכאות. לבסוף, בסיכום הסעדים המבוקשים, מבקשת המערערת כי אורה על עיכוב ביצוע החלטת הרשם ופסיקת בית המשפט המחוזי, ואחייב את המשיב 1 בתשלום הוצאות.

2.

ביום 21.4.2015 הגיש המשיב 1 את תגובתו, בה הוא מזכיר כי השופטת נ' אהד קבעה בעמ"נ 30461-02-14 כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. כן מציין המשיב 1, כי במקרה הנוכחי המערערת טרם שילמה את ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת על אף שבקשתה לעיכוב ביצוע נדחתה. לפיכך סבור המשיב 1, כי יש מקום אף להגדיל את סכום העירבון שעל המערערת להפקיד בהליך זה. עוד מציין המשיב 1, כי המערערת גוררת אותו במשך שבע שנים בהליכים רבים, ופועלת בחוסר תום לב כאשר היא אינה משלמת את הארנונה. המשיב 1 מתייחס גם לבקשת המערערת לעיכוב ביצוע, ומציין כי על פי תקנה 42 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט ), אין בבקשת רשות ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא ההליך. המשיב 1 מפנה גם לתקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), אשר קובעת בדומה כי בהגשת ערעור אין כדי לעכב את ביצועה של ההחלטה עליה מערערים. המשיב 1 מבהיר כי על מנת לזכות בעיכוב ביצוע על המבקש לעמוד בשני תנאים מצטברים והם קיומו של נזק בלתי הפיך וסיכויי ערעור טובים. המשיב 1 מפנה למספר פסקי דין המחדדים סוגיה זו, ומציין כי המערערת לא עומדת בתנאים אלה. כן הוא מוסיף, כי כאשר מדובר בחיוב כספי – עיכוב הביצוע יינתן רק במקרים חריגים. לבסוף, אשר לסוגיית הפקדת העירבון, גורס המשיב 1 כי הסעיפים המדוברים בפקודת העיריות אינם רלוונטיים לעניין חילוט ערבון ותשלום הוצאות שנפסקו על ידי בית משפט. שכן, מדובר בהוראות העוסקות בתשלומים וקנסות שהעירייה מטילה על נישום מכוח פקודת העיריות ו/או חוקי העזר שלה. המשיב 1 מבקש לחייב את המערערת בהוצאות.

3.

ביום 11.5.2015 הגיש המשיב 2 את תגובתו, בה הוא טוען כי בעניין הבקשה לפטור מאגרה – דין הערעור להידחות בהיעדר עילה להתערב בהחלטתו של הרשם. אשר לבקשה לפטור מהפקדת עירבון – סבור המשיב 2 כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשם אשר קבע כי אין קשר בין חובת הפקדת העירבון לבין אכרזת המסים.

4.

דין הערעור להידחות. כידוע, שיקול דעתו של הרשם רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 5814/12

ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012); בשג"ץ 8760/12 ואן קול נ' גנות (5.5.2013)) .

נקבע מפורשות בהחלטת הרשם כי אין ממש בטענה העקרונית של המערערת לפיה אין היא חייבת להפקיד עירבון בהליך זה, וכי אין קשר בין חובה זו לבין סוגיית זכאותה של רשות מקומית לנקוט הליכי גבייה בהתאם לאכרזת המסים.

5.

אכן כך הדבר. הפקדת עירבון היא דרישה הקבועה בחוק באופן מפורש בתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 427 מסדירה את חובת הפקדת העירבון בהליך אזרחי; תקנה 34 לתקנות בתי משפט, על פיה חלות על ערעור הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, מסדירה את חובת הפקדת העירבון בהליך מנהלי; ותקנה 404(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה את חובת הפקדת העירבון בהליכי בקשות רשות ערעור בתחום האזרחי והמנהלי. תכלית חובה זו היא להבטיח הגנה על האינטרס הפרטני של בעל הדין שכנגד, כך שככל שתפסקנה הוצאות – הן תשולמנה. יהיה בכך כדי לחסוך לצד שכנגד חיסרון כיס, הטרדה, אובדן זמן וניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות (ראו: בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (17.10.2007)). תפיסה זו מבוססת על ההנחה כי פסק הדין או ההחלטה שניתנו הם נכונים.

6.

עמדת המערערת כי אכרזת המסים פוטרת אותה מהפקדת העירבון – אינה סבירה היא. ראשית, לא קיים קשר בין סעיפים 336 ו-337 לפקודת העיריות לבין הדרישה להפקדת עירבון. הוראות אלה עוסקות ביחסים שבין עירייה ונישום, ואין להם כל נפקות לענייננו. שנית, טענה זו ממוטטת את הקרקע שבבסיס הפקדת העירבון, כמשמשת בטוחה לצד שכנגד. לא יעלה על הדעת כי זו הייתה תכליתה של פקודת העיריות, ואין מקום להעניק לה פרשנות שכזו. המקרה שלפניי משמש דוגמה יפה לסוגיה זו. המערערת טרם שילמה את ההוצאות שהוטלו עליה בבית המשפט המחוזי, ובאותה נשימה היא מבקשת לקבל פטור מהפקדת העירבון בהליך זה. דומה כי היענות לבקשתה תהיה כחותמת לכך שהמשיב 1 לא יזכה ליהנות מזכותו לשיפוי. אמת, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד במשפט, אך לצד זאת יש לזכור כי ניהול הליך משפטי כרוך בעלויות המוטלות הן על בעל הדין שכנגד והן על הקופה הציבורית (ראו: בשג"ץ 3320/11 מעוז נ' הנהלת בתי המשפט (11.5.2011) והאסמכתאות שם). לפיכך, פטור מתשלום אגרה ועירבון יינתן רק לאחר שבעל הדין המבקש את הפטור הוכיח כי הוא עומד בתנאים אשר הותוו בדין , תנאים אשר המערערת לא הוכיחה כי היא עומדת בהם.

7.

אשר לטענה הנוספת של המערערת, כי בית המשפט לא רשאי להורות על מחיקת הליך או רישומו לדחייה מבלי לקיים דיון בנוכחות בעלי הדין, הרי שאין כל בסיס לטענה זו, והיא נדחית בזה.

8.

בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שהמערערת לא הציגה תשתית עובדתית חדשה בעניין מצבה הכלכלי ולא העלתה שינוי מהותי המצדיק סטייה מהחלטתו של הרשם, הערעור נדחה, ללא צו להוצאות. בהתאם, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה החוזרת של המערערת לעכב את ביצוע האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערת תשלם את האגרה וכן תפקיד את העירבון בסכומים שקבע הרשם, בתוך 10 ימים מיום המצאת פסק דין זה לידיה. לא תעשה כן, יימחק ההליך או יירשם לדחייה, לפי העניין, ללא כל הודעה נוספת.