בש"מ 1256/17 בן מוחה אורטל ו-182 מבקשים נוספים נ. עירית נשר

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, אשר דחה עתירה שהגישו המבקשים ביחס לחיוב בארנונה.

בהתאם להוראות תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ) במועד הרלבנטי נתונים היו למבקשים שלושים ימים להגשת ערעור על פסק הדין (תיקון תשע"ז לתקנות האמורות, אשר לפיו נתונים ארבעים וחמישה ימים להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית, טרם נכנס לתוקף באותו מועד).

מן הטענות שפרשו הצדדים לפניי עולה כי בא-כוח המבקשים צפה בפסק הדין במועד הינתנו, אולם מדובר היה בצפיה יזומה ועל פי הצהרתו פסק הדין לא נתקבל בידיו בדואר אלקטרוני ואף לא הומצא לו בדרך אחרת. לפי הנטען בא-כוח המבקשים המתין להמצאה כדין של פסק הדין לידיו, ובמקביל נערך להכנת הערעור (מה שארך זמן, בפרט נוכח מספרם הגדול של המבקשים). לבסוף פנה בא-כוח המבקשים להגשת הערעור כחודש וחצי לאחר מועד הידיעה על פסק הדין, ובהנחיית מזכירות בית המשפט הוסיף והגיש לצידו בקשת ארכה.

2.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה המועד להגשת הערעור חלף שכן יש למנות את הימים להגשת הערעור ממועד מתן פסק הדין, ובכל מקרה פסק הדין הומצא למבקשים כדין. לחלופין נטען כי יש למנות את הימים להגשת הערעור ממועד הידיעה על פסק הדין והצפייה בו באתר "נט המשפט". עוד נטען כי לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה, וכי למעשה משחלף המועד בית המשפט כלל אינו יכול להאריכו.

3.

לאחר שעיינתי בכל החומר שלפניי ושקלתי בדבר החלטתי להורות על קבלת הערעור לרישום.

ראשית , בניגוד לטענת המשיבה על יסוד החומר שלפניי אין מקום לקבוע כי פסק הדין הומצא לבא-כוח המבקשים כדין.

בא-כוח המבקשים הגיש תצהיר בו הצהיר מפורשות כי לא התקבלה בידיו הודעת דואר אלקטרוני ובה עותק של פסק הדין או הכוללת קישור לצפייה בפסק הדין

(והוא שב על כך גם בתשובתו לתגובה). לפיכך, ובהתאם להוראות תקנה 497ג לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) לא ניתן לקבוע כי נערכה המצאה כדין של פסק הדין לידי בא-כוח המבקשים באמצעות דואר אלקטרוני. אשר לצפיה היזומה באתר "נט המשפט", הרי שצפיה יזומה כאמור אינה בבחינת המצאה כדין, וזאת נוכח התנאים הקבועים בהוראת התקנה הנזכרת (ראו: ע"א 3072/17

מי הוד השרון בע"מ נ' החברה המרכזית למשקאות קלים בע"מ (29.5.2017); בש"מ 2129/17 עיריית רחובות נ' שולץ (10.8.2017), פסקה 3 והאסמכתאות המובאות שם)).

שנית , לטענת המשיבה גם אם לא נערכה המצאה כדין, יש למנות בענייננו את הימים להגשת הערעור ממועד מתן פסק הדין.

תחילה טוענת המשיבה כי בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים כלל לא נקבע כי המועד להגשת הערעור נמנה ממועד המצאת פסק הדין, ומכאן, כך היא טוענת, כי יש למנותו ממועד מתן פסק הדין. ואולם, וכפי שציינו המבקשים בתשובתם, יש להחיל בענייננו את ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, לפיו מניין הימים להגשת ערעור על החלטה שניתנה בהיעדר הצדדים מתחיל במועד ההמצאה (ראו הוראת תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים; הוראת תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי).

עוד טוענת המשיבה כי היות ובא-כוח המבקשים צפה בפסק הדין באתר "נט המשפט" במועד הינתנו ידע הוא עליו באותו מועד, ויש למנות את הימים להגשת הערעור ממועד הידיעה. המשיבה עצמה ציינה כי מניית הימים למן מועד הידיעה נעשית במקרים בהם עמידתו של בעל דין על מועד ההמצאה נעשית בחוסר תום לב, ויש להוסיף ולהדגיש כי על פי הפסיקה הנוהגת "חריג הידיעה" מוחל רק במצבים "חריגים וקיצוניים" (ראו ע"א 1016/14 עיריית טירה נ' מ ג ע ר מרכז גבייה ממוחשבת בע"מ , פסקה 2 (15.5.2014)) ועוד יוזכר כי גם מקום בו לא נערכה המצאה כדין של פסק דין אין מקום להחיל באופן אוטומטי את חריג הידיעה, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו בע"מ 2699/17 פלוני נ' פלונית , פסקה 3 (26.6.2017) (להלן: עניין פלוני )). בענייננו לא מצאתי בטיעוני המשיבה בסיס וטעם המצדיק לקבוע כי במקרה הנוכחי המבקשים התנהלו בחוסר תום לב באופן המצדיק את החלתו של "חריג הידיעה". בין היתר אציין כי אין בפי המשיבה טענה כי המבקשים נקטו בהליכים שונים על בסיס פסק הדין לאחר מועד הידיעה, ובנוסף המבקשים לא ישבו "בחיבוק ידיים" לאחר מועד ידיעתם על פסק הדין, והגישו את הערעור בפועל כחודש וחצי לאחר מועד הידיעה (השוו עניין פלוני , פסקה 3). אעיר בהקשר זה כי לטעמי העובדה שהמבקשים נפגשו עם בא-כוחם לאחר מועד הידיעה והחלו לפעול להכנת הערעור אינה צריכה להיזקף לחובתם (כטענת המשיבה בסעיף 27 לתגובה), אלא דווקא מלמדת כי לא ביקשו להיבנות מהעדר ההמצאה כדין לפרק זמן בלתי סביר.

המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי אין מקום לקבוע כי חל איחור בהגשת ההליך, ומשכך יש להורות על קבלתו לרישום.

נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בשאלה האם לוּ היה חל איחור בהגשת ההליך הוכחו בענייננו "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה. אעיר בעניין זה כי בניגוד לעמדת המשיבה לבית המשפט סמכות ליתן ארכה להגשת הליך ערעורי גם לאחר שהמועד להגשת ההליך חלף, והדבר נעשה לא אחת, אולם כאמור ההכרעה בשאלה האם היה מקום להורות כן במקרה הנוכחי אינה נדרשת בענייננו.

בקשתם של המבקשים להורות על קבלה לרישום של הערעור מתקבלת אפוא, והמזכירות מתבקשת לפתוח תיק מתאים.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.