בע"מ 2699/17 בע"מ 2699/17

1.

ההליך המשפטי הנדון הוא פועל יוצא של מחלוקת בין הצדדים, בני זוג לשעבר, לגבי מקום המגורים של שני ילדיהם הקטינים. לאחר שנפרדו בני הזוג, עברה המשיבה יחד עם הילדים להתגורר בסמוך לבית הוריה, מרחק של כ- 70 ק"מ ממקום מגוריהם המשותף של בני הזוג, שנותר מקום מגוריו של המבקש. בתחילה נעשה המעבר בהסכמת המבקש, אך מעט לאחר מכן חזר בו המבקש מהסכמתו. המבקש עתר לכך שהילדים ישובו להתגורר בסמוך אליו.

2.

בבית המשפט לענייני משפחה התנהל ההליך פרק זמן ארוך. במהלכו, הוגשו לבית המשפט תסקיר ותסקיר משלים אשר המליצו על קרבה גיאוגרפית בין המבקש, המשיבה והילדים, וכן נחקרה העובדת הסוציאלית שערכה את התסקירים. ביום 10.7.2016 נתן בית המשפט את פסק דינו, אשר בו הורה למשיבה להעתיק את מקום המגורים שלה ושל הילדים למקום המגורים הקודם או למקום סמוך אליו.

3.

ערעור שהגישה המשיבה התקבל. בית המשפט המחוזי קבע, כי בניגוד להתרשמותו של בית המשפט לענייני משפחה ובהתאם לתסקיר עדכני שנערך בחודש דצמבר 2016 בהוראת בית המשפט המחוזי, אין מקום לחייב את המשיבה והילדים לעבור למקום סמוך למקום מגוריו של האב. בענין זה נקבע כי למבקש אין עדיפות על פני המשיבה בענין מקום מגורי הילדים, וכי הטעמים שמנה המבקש לקשיים הנגרמים לו בשמירת הקשר עם הילדים לנוכח המרחק הגיאוגרפי הם ברובם בשליטתו (בין היתר ענין של סדרי עדיפויות). עוד נקבע, כי אין גם לקבל את טענת המבקש לפיה מעבר הקטינים היה שלא לטובתם. נקבע כי המבקש הסכים למעבר משום שחשב שהמעבר טומן בחובו הטבה כלכלית משמעותית (אי תשלום שכר דירה מצד המשיבה), ולאחר שנוכח כי מדובר בשכר דירה מופחת בלבד, חזר בו. בהקשר זה נקבע כי לא ניתן לקבל את חזרתו של המבקש מהסכמתו, והוטעם כי המעבר למקום מגורים חדש היה כרוך גם בקושי נפשי ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור בנקל. מעבר לכך נקבע כי בניגוד לקביעת בית המשפט לענייני משפחה, המשיבה אכן נהנית מיתרון כלכלי משמעותי במקום מגוריה הנוכחי. כן צוין כי התסקירים שעליהם סמך בית המשפט לענייני משפחה את קביעותיו היו לא עדכניים ביחס למועד מתן פסק הדין.

4.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשה, אשר נטען כי היא מעוררת שאלה עקרונית, נטען ללחצים פסולים שהופעלו מצד המשיבה על עורכי התסקירים וכן למניפולציות שונות שהופנו כלפי רופאים שחיוו דעתם ביחס לילדה הגדולה של בני הזוג. בנוסף נטען כי בית המשפט שגה במסקנתו לנוכח כך שמעבר המשיבה והילדים לקרבת מקום מגוריו של המבקש טומן בחובו הטבה כלכלית ועזרה משמעותית בטיפול בילדים. הוטעם כי הריחוק הגיאוגרפי של הילדים מן המבקש נותן כבר את אותותיו ביחסים ביניהם. כן נטען כנגד התערבות בית המשפט המחוזי בזמני השהייה של הילדים עם המבקש (במסגרת החלטת ביניים).

5.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. חרף הנטען בבקשה, איני סבור כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית כלשהי. נהפוך הוא; הטענות המועלות בבקשה, רובן ככולן, נטועות עמוק במערכת הנסיבות הקונקרטית של הצדדים להליך ולפיכך הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בהתאם לאמות המידה הנהוגות בפסיקה. בנוסף, לא התרשמתי כי בית המשפט המחוזי התערב בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לאחר דיון פשטני בלבד, כפי שנטען בבקשה, ולפיכך כי נגרם למבקש עיוות דין חמור.

6.

אשר לסוגיית זמני השהייה אציין, כי מטבע הדברים מדובר במצב דינאמי והקביעות לגביו אינן סופיות ונתונות לשינוי בהתאם לשינוי נסיבות. כעולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי המבקש הוא שסירב להרחבת זמני השהייה, וממילא כל שנקבע בפסק הדין הוא שזמני השהייה יהיו כפי שייקבע - לשון עתיד - על ידי פקידת הסעד; וזאת משום שהמבקש הוא שלא מעוניין בהרחבת המפגשים.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.