בש"מ 2129/17 עיריית רחובות נ. דינה שולץ

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד אשר קיבל עתירה שהגישה המשיבה, בה ביקשה להורות למבקשת להנפיק אישור ביחס להיטל השבחה, אישור הנדרש לשם רישום והעברת זכויות המשיבה במקרקעין לצד שלישי-מכון ויצמן למדע.

בהתאם להוראות תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 במועד הרלבנטי נתונים היו למבקשת שלושים ימים להגשת ערעור על פסק הדין (תיקון תשע"ז לתקנות האמורות, אשר לפיו נתונים ארבעים וחמישה ימים להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית, טרם נכנס לתוקף באותו מועד).

בפועל פנתה המבקשת להגשת הערעור שלושים וארבעה ימים לאחר מועד מתן פסק הדין, והמזכירות סירבה לקבל את הערעור לרישום בשל איחור בהגשתו. למחרת הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי, בה טוענת היא כי מתקיימות נסיבות המצדיקות לקבל את הערעור לרישום. בין היתר נטען כי בא-כוח המבקשת שגה בתום לב בסוברו כי נתונים למבקשת ארבעים וחמישה ימים להגשת הערעור, כי האיחור קל, וכי מדובר בפסק דין שהשלכותיו משמעותיות ורחבות היקף. כטענה חלופית נטען כי למעשה המועד להגשת הערעור טרם חלף כיוון שפסק הדין לא הומצא למבקשת כדין.

2.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה טעות במניין הימים אינה "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה, ועוד נטען כי המבקשת לא השיבה לפנייתה מיום מתן פסק הדין ועל כן סברה היא כי אין בכוונתה להשיג עליו. עוד נטען כי סיכויי הערעור שהגשתו מתבקשת קלושים, וכי התנהלותה של המבקשת נגועה בחוסר תום לב קיצוני המצדיק את דחיית הבקשה. לבסוף נטען כי אין מקום לקבל את הטענה החלופית בדבר העדר המצאה כדין.

3.

לאחר שעיינתי בכל החומר שלפניי ואיזנתי בין כל השיקולים הרלבנטיים הגעתי לכלל מסקנה כי הכף נוטה לעבר היעתרות לבקשה (תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה).

אתחיל מן הטענה החלופית הנוגעת למועד האחרון להגשת הערעור. לטעמי הגם שהטענה הועלתה כחלופית בלבד נראה כי די היה בה כדי להוביל לקבלת הבקשה.

המבקשת טוענת כי פסק הדין לא הומצא לידיה כדין. בין היתר נטען, והטענה נתמכת בתצהיר שהגיש בא-כוח המבקשת, כי לא התקבלה בידי בא-כוח המבקשת הודעת דואר אלקטרוני הכוללת קישור לפסק הדין, וכי הצפיה באתר "נט המשפט" - צפיה שנערכה ביום מתן פסק הדין - היתה צפיה יזומה. עוד עולה מטיעוני שני הצדדים כי בא-כוח המשיבה שלח עותק של פסק הדין למבקשת באמצעות הפקסימיליה במועד הינתנו.

הן הצפיה היזומה באתר "נט המשפט" והן המשלוח בפקסימיליה מעורך דין אחד למשנהו אינם עולים כדי המצאה כדין של פסק הדין (לעניין צפיה יזומה באתר "נט המשפט" ראו: בע"מ 2699/17 פלוני נ' פלונית (26.6.2017) והאסמכתאות המובאות שם (להלן: עניין פלוני ); בש"א 4623/16 ויטוריו נ' חב' חלונית בע"מ , פסקה 8 (30.8.2016); בש"א 5158/17 אלוני נ' נפתלי ס.פ טורס בע"מ , פסקה 5 (26.7.2017) (וניתן להפנות גם לאסמכתא שצירופה התבקש על ידי המבקשת, בקשה המתקבלת בנסיבות העניין). לעניין המשלוח בפקסימיליה ראו: ע"א 1016/14 עיריית טירה נ' מ ג ע ר מרכז גבייה ממוחשבת בע"מ (15.5.2014) (להלן: עניין עיריית טירה ); בש"א 4166/13 גלגביסר נ' גלגביסר (18.6.213)).

בהעדר עוגן של המצאה כדין השאלה אותה יש לבחון היא האם קמה הצדקה להחיל בענייננו את "חריג הידיעה". יוזכר בהקשר זה כי על פי הפסיקה הנוהגת "חריג הידיעה" מוחל רק במצבים "חריגים וקיצוניים" (ראו עניין עיריית טירה , פסקה 2) ועוד יוזכר כי גם מקום בו לא נערכת המצאה כדין של פסק דין אין מקום להחיל באופן אוטומטי את חריג הידיעה, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו עניין פלוני , פסקה 3). בענייננו אינני סבורה כי המשיבה הצביעה בטענותיה על נסיבות המצדיקות להחיל במקרה דנן את חריג הידיעה. בין היתר אציין כי פרק הזמן שחלף מן המועד בו היה על המבקשת להגיש את ההליך לו היינו מונים את הימים להגשתו ממועד הידיעה לבין מועד ההגשה בפועל קצר ביותר (ארבעה ימים), ואף אין בנמצא טעם אחר אשר יש בו להצביע על כך שהמבקשת התנהלה בחוסר תום לב קיצוני בפרק הזמן הרלבנטי (ואעיר כי טענות המשיבה בדבר חוסר תום לב לפני ובמסגרת ההליך שהתנהל בערכאה קמא אינן נוגעות לפרק הזמן הרלבנטי לענייננו).

בנסיבות אלו סבורה אני כי על יסוד החומר שהונח לפניי אין מקום לקבוע שבמועד בו פנתה המבקשת להגשת ההליך לבית משפט זה חלף המועד להגשתו.

4.

לכל האמור אוסיף כי לטעמי גם אם בניגוד למסקנתי המבקשת אכן פנתה להגשת הערעור באיחור, יש מקום ליתן לה ארכה להגשתו.

אמנם השגגה ביחס למועד האחרון להגשת הערעור היא טעות שראוי היה להימנע ממנה, שהרי פרק הזמן שהיה נתון להגשת ערעור על פסק דין בעתירה מנהלית, כפי שהיה במועד הרלבנטי, נקבע בדין מפורש ומושרש. בפרט יש לתמוה על הטעות בהתחשב בכך שהמבקשת היא רשות ציבורית.

עם זאת ההתרשמות הברורה העולה מן הבקשה ומן התצהיר היא כי מדובר בטעות בתום לב של בא-כוח המבקשת. עוד יש ליתן משקל בענייננו לכך שככל שחל איחור בהגשת ההליך מדובר באיחור קל (כאמור של ארבעה ימים), וכן לכך שנתונה למבקשת זכות ערעור על פסק הדין, כמו גם למשמעות פסק הדין עבור המבקשת; ולאחר עיון בחומר שצורף ובפסק הדין (ומבלי להביע עמדה לעניין סיכויי הערעור לגופם), סבורה אני כי איזון בין כל השיקולים הרלבנטיים מוביל למסקנה כי אין מקום לחסום את המבקשת מהעלאת טענותיה בבית משפט זה, וכי הכף נוטה אפוא להיעתרות לבקשה.

מטעמים אלו בקשתה של המבקשת להורות על קבלה לרישום של הערעור מתקבלת, והמזכירות מתבקשת לפתוח תיק מתאים.

יחד עם זאת, בנסיבות העניין סבורה אני כי ראוי לחייב את המבקשת בהוצאות המשיבה. אציין בעניין זה כי המבקשת העלתה את הטענה לפיה לא חל איחור בהגשת ההליך כטעם חלופי וכסעד עיקרי ביקשה שתינתן לה ארכה להגשת הערעור, מה שאילץ את המשיבה להתייחס באריכות למבוקשה זה. בנסיבות העניין תישא המבקשת בהוצאות המשיבה בסך של 3,500 ש"ח.

בנסיבות העניין ונוכח מהות ההליך, לאחר ובכפוף לתשלום האגרה והפקדת העירבון, יקבע יומן בית המשפט את הערעור לשמיעה בתוך פרק זמן של עד שישה חודשים.