בש"מ 3963/15 יוסי בן שמעון נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד מיום 10.5.2015, בו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר.

המדובר באיחור של 13 ימים, אשר נגרם מחמת טעות של בא-כוחו של המבקש, אשר ציין כי לא ידע כי נתונים היו לו 15 ימים להגשת ההליך הערעורי, וסבר בשגגה כי עמד לו לכך פרק זמן של 45 ימים.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וסבורני כי הצדק עימה, שכן המבקש לא הוכיח קיומם של טעמים המצדיקים מתן ארכה, וזאת גם בהתחשב באמת המידה הנוהגת בענייננו ("טעם סביר המניח את הדעת", ראו בשג"ץ 7871/12 דאלי נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (19.11.2012)).

לא אחת הודגש בפסיקה כי גם בהליכים כגון דא יש להקפיד על קיום המועדים הקבועים בדין ומתן ארכה אינו נעשה כדבר שבשגרה (ראו למשל בשג"ץ 5817/12 ניהאד נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.8.2012)). במקרה דנן בא-כוחו של המבקש, אשר ייצג אותו גם בערכאה קמא, העלה באופן לקוני טענה בדבר שגגה. בהחלטה מיום 8.6.2015 אפשרתי לבא-כוח המבקש לפרט טענתו זו ולצרף תצהיר מטעמו בעניין. למרות הזדמנות זו שניתנה לו לא כוללת ההשלמה שהוגשה כל פירוט שהוא. כך לא הבהיר בא-כוח המבקש כיצד זה אירעה שגגתו ביחס לדין ידוע ומוכר, אילו מאמצים ומתי עשה לברר מה סד הזמנים הנתון להגשת ההליך הערעורי, וכיוצ"ב. כמו כן ההשלמה נתמכת בתצהיר מטעם המבקש עצמו ולא בתצהיר של בא-כוחו, למרות האמור בהחלטתי ולמרות שהעובדות הרלבנטיות לעניין מצויות בידיעת בא-כוחו. על כן לא הונחה תשתית המאפשרת לקבוע כי קיים טעם סביר המניח את הדעת לאיחור בהגשת ההליך, המצדיק

מתן ארכה.

די באמור כדי לדחות את הבקשה אף מבלי להידרש לסיכויי ההליך, אך למעלה מן הצורך אציין כי גם בהקשר זה המשוכה הניצבת בפניי המבקש גבוהה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.