בש"פ 2632/00 פלוני נ. מדינת ישראל

1.העורר הובא לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באשמת ביצוע עבירות אינוס ומעשה מגונה. העורר ביקש לקבל לידיו חומר המצוי בשני תיקי משטרה שנפתחו בעקבות תלונות קודמות של המתלוננת. מבוקשו לא ניתן לו ולפיכך פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות לתביעה להתיר לו לעיין בחומר. הפנייה נסמכה על הוראת סעיף 74(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1982- (להלן: סעיף 74).

בית המשפט המחוזי עיין בשני תיקי המשטרה ומצא כי החומר המצוי בם אינו חומר חקירה כמובנו בסעיף 74 ואינו נוגע לאישומים המיוחסים לעורר. כיוון שכך קבע כי אין התביעה חייבת בחשיפתם.

כנגד החלטה זו משיג העורר.

2.העורר מסביר כי במסגרת אחד מן התיקים שבמחלוקת, תוקן כתב האישום שהוגש, ועבירת האינוס שיוחסו בו, לנאשם באותו תיק, הומרה לעבירה של מעשים מגונים. העורר "יכול רק לשער" - כך הוא מציין בכתב הערר שהגיש - "כי הסיבות שהביא לתיקון הממשי בכתב האישום נוגעות לבעייתיות בחומר הראיות". כיוון שכך, הוא מבקש לעיין בחומר שבתיק. העורר אינו מצביע על טעם דומה, או טעם מפורש אחר, לעיון בתיק האחר, אך מסביר, באורח כללי, כי קיימת בעיניו חשיבות מכרעת לשאלת מהימנותה של המתלוננת. להשקפתו, אל לה לתביעה להפעיל שיקול דעת משלה באשר לצורך, העומד לסנגוריה, לעשות שימוש בחומר שבמחלוקת. גם במקרים בהן קיים ספק בנוגע לחיוניות החומר ויכולתו לסייע להגנת הנאשם ראוי, כך הוא טוען, להתיר לנאשם לעיין בחומר.

עוד מוסיף העורר וטוען כי לעניין התיק הראשון, נקבע כבר, בפועל, על ידי הרכב אחר של בית המשפט המחוזי כי ניתן יהא לעשות שימוש בחומר המצוי בו אם יאפשר בית המשפט, שדן במשפטו של העורר, להתיר לו לחקור בעניין זה את המתלוננת. העורר מבטל את החשש מפני פגיעה בפרטיותה של העדה המתלוננת. הוא מציין כי משניתן לו לעיין בתיק רפואי שלה ובתיק עובדת הסעד אין כל מניעה כי יעיין "במזכרים המצויים בתיק המשטרה".

3.בנסיבות העניין אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. שאלת ההיתר לעיין בחומר המצוי בשני תיקי המשטרה הוכרעה במסגרת ההחלטה ולא בהחלטת הביניים עליה סומך העורר. הצורך להשלים את בדיקת החומר, בשני התיקים, ולהכריע בבקשה לגבי שניהם כאחת, נקבע בהחלטת בית משפט זה לאחר החלטת הביניים, המסוייגת.

אין מחלוקת כי העורר קיבל לידיו את מלוא חומר החקירה שנצבר במשטרה לצורך הגשת כתב האישום בעניינו. אין גם מחלוקת כי התביעה הסכימה ליתן בידיו דוחו"ת סוציאליים שנערכו בעניינה של המתלוננת ומסמכים מתוך תיקיה הרפואיים. היא המציאה לעיונו גם חוות דעת רפואית שנמצאה באחד מתיקי המשטרה שבמחלוקת, בכך סייעה בידיו לקבל מידע אישי אודות המתלוננת. העורר לא הצביע על הצורך לספק לו את המסמכים הנוספים שהוא מעוניין בהם.

4.אכן, ככלל אין ליתן פרוש מצמצם למונח "חומר חקירה". כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע לידיעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי הינו חומר חקירה כמשמעותו בחוק (דברי השופטת ד' ביניש בבש"פ 9322/99 מאסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376). חומר החקירה כולל גם ראיות "השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124, מפי השופט ג' בך). "כל ראיה העשויה להיות רלוואנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגרסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית ניטראלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת, חייבת להיכלל ב'חומר החקירה' העומד לעיון הסנגוריה" (בג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב , פ"ד מה(3) 630).

אולם אין די בתקווה בלבד כי בתיק מסויים ימצא חומר שעשוי להועיל לסנגוריה, כדי להביא את אותו התיק בגדר "חומר חקירה" (בש"פ 9322/99 ובג"ץ 233/85 הנ"ל). "סקרנות לשמה, רצון להשיג חומר לתכליות זרות ל'הגנת הנאשם' ונכונות לצאת ל'מסעי ציד' שמא ימצא דבר שיסייע להגנה" - אין בהם די (השופט י' קדמי בבש"פ 1327/96 ח"כ הרב דרעי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

העובדה שחומר מסויים אינו מצוי כלל בידי הגורמים החוקרים בתיק נשוא האישום ובידי רשויות התביעה המכינות את כתב האישום, מצביעה, בדרך כלל, על כך שאין מדובר בחומר חקירה כמשמעותו בחוק. הוא הדין בחומר שהגיע לידי התביעה שלא בעת הכנת האישום כי אם אך ורק בעקבות בקשתו של העורר לקבל לידיו את החומר. הנחת היסוד היא כי התביעה ממלאת את המוטל עליה במיומנות ובהגינות וכי ניתן לסמוך על כך שהחומר שלא מצאה בו עניין לצורך החקירה אינו בא בגדרו של "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 (בש"פ 9322/99 הנ"ל).

5.במקרה שלפנינו נוגעים תיקי החקירה שבמחלוקת לעבירות מין שבוצעו בעבר במתלוננת על ידי בן משפחתה ואין בהם דבר הנוגע לחקירה נשוא האישום כאן. בית המשפט המחוזי עיין בשני התיקים ומצא כי אין בחומר הזה כדי להשליך אף על מהימנות תלונותיה. באחד מאותם מקרים הודה הנאשם בעובדות שיוחסו לו והורשע על פי הודאתו ובאחר הגיעו הצדדים לכלל עסקת טעון על פיה הודה הנאשם בביצוע מעשים מגונים לאחר שכתב האישום תוקן. בנסיבות העניין לא ניתן להצביע על פגם שנפל במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי לא נמצאה, בשני התיקים שבמחלוקת, כל ראייה העשויה להיות רלוונטית לשאלות העומדות להכרעה במשפטו של העורר.

אמנם אין מניעה כי, חרף העובדה שאין מדובר בחומר רלוונטי, יזום הנאשם הצגתו בבית המשפט כראיה, אם יסבור כי תצמח לו תועלת מכך אלא שבמקרה שכזה, הדרך בה עליו לילך היא אחרת.

עמדה על כך השופטת ד' ביניש בבש"פ 9322/99 הנ"ל:

"הדרך להשגת חומר שאינו נמצא ברשות המשטרה או בשליטתה כיוון שאינו חלק מחומר החקירה היא בהליך נפרד. כשהחומר נועד לקעקע את גרסת עדי התביעה או לפגוע במהימנותה, הדרך פתוחה בפני הסנגוריה להביא ראיות מטעמה וביוזמתה. בין היתר, ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 108 לחוק, ולבקש מבית המשפט כי יצווה על הזמנת עד כדי שיביא את התיק או את החומר המצויים בידיו".

התוצאה היא שדין הערר להידחות.