בש"פ 3344/13 מדינת ישראל נ. שלב שי

פתח דבר

1.

לפניי בקשה (שנייה) להארכת מעצרו של המשיב, בתשעים ימים נוספים, החל מיום 22.5.2013, או עד למתן פסק דין בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בתפ"ח 39094-05-12, לפי המוקדם מביניהם. זאת, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

2.

ביום 19.5.2013, נערך לפניי דיון בבקשה להארכת מעצרו של המשיב, אשר בסופו נעניתי לבקשה והוריתי על הארכת המעצר בתשעים ימים נוספים, החל מיום 22.5.2013. להלן יפורטו הנימוקים להחלטתי זו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המשיב

3.

ביום 21.5.2012, הוגש נגד המשיב ונגד שני נאשמים נוספים, כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של רצח, לפי ס' 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין ); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין; ועבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) וסעיף 144(ב), בקשר עם סעיף 29 לחוק העונשין.

4.

מעובדות כתב האישום עולה, כי בין הנאשמים, והמשיב בתוכם, לבין אופיר אלאזר (להלן: המנוח ) נתגלע סכסוך, שמקורו, בין היתר, בחוב כספי אותו חב, לכאורה, המנוח לנאשמים. סכסוך זה, כך נטען בכתב האישום, לווה בעימותים הדדיים בעלי אופי אלים, אשר בעקבותיהם עבר הנאשם 1, ביחד עם בני משפחתו, בשלהי חודש מרץ 2012 או בסמוך לכך, להתגורר בביתו של הנאשם 2, והצטרף למשיב, שגם הוא התגורר באותה העת בביתו של הלה. בהמשך, התקינו הנאשמים מספר מצלמות אבטחה בבית, שחוברו לממיר אשר הוצב בסלון הבית. ביום 3.4.2012 בשעות הערב, הגיעו הנאשמים לאזור בו התגוררה משפחתו של המנוח, ותצפתו על האזור, בעודם מדווחים האחד לשני על הגעת בני המשפחה אל המקום, ועל אפשרות הגעתם של כוחות משטרה. בשלב מסוים באותו הערב, התפתח בין הצדדים עימות, שבעקבותיו קשרו הנאשמים קשר לרצוח את המנוח ביריות.

במסגרת הקשר ולשם קידומו, כך נטען בכתב האישום, הצטיידו הנאשמים, עוד באותו הערב, בשני אקדחים ובתחמושת מתאימה, אותם הם החזיקו ונשאו בלא רשות על פי דין, והמתינו בסלון הבית. לאחר מכן, התקשר המשיב (הנאשם 3 בכתב האישום), מספר פעמים, לאנשים שונים העוסקים במחשבים ובמצלמות, וקיבל מהם הנחיות מפורטות כיצד להפסיק את פעולת ההקלטה של המצלמות שהוצבו ברחבי הבית, ובכך למנוע את תיעוד הרצח. עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשם 1 הזמין מונית לביתו, וכשזו הגיעה, הוא התקשר לנהג וביקש ממנו כי ימתין באזור, וזאת על-מנת להיעזר במונית כרכב מילוט לאחר ביצוע הרצח.

עוד עולה מכתב האישום, כי בהמשך אותו ערב, בשעה 00:35 או בסמוך לה, בעת שישבו הנאשמים בסלון הבית בעודם ערוכים להגעת המנוח, הם הבחינו בשתי דמויות מתקרבות לאזור הבית, ובהן המנוח. בשלב זה, התקשר הנאשם 1 לנהג המונית וביקש כי הלה יוודא שאין משטרה באזור, וכך אכן עשה הנהג. בסמוך לכך, כדי למנוע את תיעוד המעשים, ניתקו הנאשמים את חיבור הממיר מהמצלמות. הנאשמים יצאו מהבית, כאשר הם מצוידים באקדחים, והחלו לירות מספר רב של יריות לעבר המנוח ואדם נוסף שהיה עימו, וכל זאת מתוך כוונה להמית את שניהם, ולאחר שהחליטו להמיתם. הנאשמים ירו במנוח שש יריות, אשר פגעו בבטנו, בגבו, בעינו ובשתי רקותיו. הירי לעבר ראשו של המנוח בוצע מטווח של פחות ממטר אחד. כתוצאה מהירי נפגע המנוח פגיעות קשות בריאות, בכבד ובמוח, אשר הובילו למותו. לאחר הירי, בעוד המנוח היה שרוע על הכביש, ערך הנאשם 1 חיפוש על גופו, ומצא סכין.

בשלב זה, נמלטו הנאשמים 1 ו-2 מהמקום, ואילו המשיב נותר בביתו של הנאשם 2, על מנת להעלים, עוד באותו הלילה, ראיות, לרבות העלמת הממיר והשמדת כרטיסי סים של המכשירים הסלולאריים.

בהמשך אותו הלילה, נעצר המשיב בביתו של הנאשם 2, בעוד שאת הנאשמים 1 ו-2 עצרה המשטרה לאחר כשבועיים של חיפושים קדחתניים.

על-יסוד האמור לעיל, הואשמו הנאשמים, כי קשרו קשר לרצוח את המנוח, ולאחר שערכו הכנות לכך, הביאו, בצוותא חדא, למותו, בכוונה תחילה. זאת, מבלי שקדמה, בסמוך למעשיהם האמורים, כל התגרות מצידו של המנוח. בנסיבות אלה, כך נטען, החזיקו ונשאו הנאשמים, בצוותא חדא, נשק ותחמושת בלא רשות על פי דין.

תמצית ההליכים הקודמים

5.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה לעצור את הנאשמים, לרבות את המשיב, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם (מ"ת 39115-05-12). בבקשה טענה המבקשת, כי יש בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים, ובכלל זה גרסאותיהם של העדים השונים; גרסתו של הנאשם 2; מוצגים שנתפסו בזירת האירוע; וחווֹת-דעת מהמעבדות השונות.

המבקשת הוסיפה וטענה בבקשתה, כי העבירות המיוחסות למשיב וליתר הנאשמים, ובעיקר עבירת הרצח, אשר דינה מאסר עולם, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, הן מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(1) והן מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. בנוסף נטען, כי בנסיבות העניין, קמה עילת מעצר גם מכוח סעיף 21(1)(א) לחוק המעצרים, וזאת בשל החשש הממשי מפני שיבוש מהלכי משפט והימלטות מאימת הדין, הנלמדים מהימלטותם של הנאשמים 1 ו-2 מזירת האירוע, ומניסיונותיו של המשיב להעלים ראיות מהזירה.

בהמשך, ולשם חיזוק הדברים, עמדה המבקשת על עברם הפלילי של הנאשמים לרבות עברו של המשיב, הכולל הרשעות בעבירות של חבלה במזיד ברכב; מעשה מגונה בקטין עד גיל 16; פריצה לבניין וגניבה; ניסיון תקיפה סתם; שימוש ברכב ללא רשות; ועבירות היזק לרכוש במזיד.

בנסיבות אלה, טענה המבקשת, כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה פחותה בחירותו של המשיב (ושל יתר הנאשמים). לפיכך, התבקש בית-משפט קמא להורות על מעצרו של המשיב (ושל יתר הנאשמים) עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם.

6.

ביום 21.5.2012, התקיים בבית-משפט קמא דיון ראשון בבקשה להארכת מעצרם של הנאשמים במהלכה ביקשו פרקליטיהם של הנאשם 1 ושל המשיב, לדחות את המשך הדיון לשם לימוד חומרי החקירה. בית-המשפט נעתר לבקשה, והורה על המשך מעצרם של הנאשמים עד להחלטה אחרת. זאת לאחר שקבע, כי די בראיות שהובאו בפניו באותו שלב, לרבות הודעותיהם של הנאשמים עצמם, כדי לבסס תשתית ראייתית מספיקה לצורך המשך מעצרם הארעי של הנאשמים. ביום 30.5.2013, הודיעה באת-כוח המשיב, דאז, עו"ד מיכל דוידי, לבית-משפט קמא, כי לא תמשיך לייצג את המשיב. הודעה דומה נמסרה גם על-ידי בא-כוחו של הנאשם 1, עו"ד יהלי שפרלינג, ביום 9.6.2012. בהתאם לכך, הורה בית-משפט קמא למנות למשיב סנגור ציבורי, ובאשר לנאשם 1 נקבע, כי שאלת ייצוגו תיקבע לאחר שיבהיר האם רצונו בייצוג פרטי – אם לאו.

בדיונים, אשר נערכו בבית-משפט קמא ביום 11.6.2012 וביום 19.6.2012, הודיעו בא-כוחו של הנאשם 2, עו"ד אבי אמר, ובאת-כוחו של המשיב, עו"ד רפאלה שפריר, בהתאמה, כי הם מסכימים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למרשיהם, כמו גם לקיומן של עילות מעצר נגדם. לנוכח זאת, הסכימו הנאשם 2 והמשיב למעצרם, ולאור זאת, הורה בית-משפט קמא על מעצרם של השניים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם.

להשלמת התמונה יצוין, כי רק בדיון שנערך ביום 6.8.2012, הודיעו באי-כוחו של הנאשם 1, אשר מונו על-ידו אך מספר ימים קודם לכן, כי גם הם מסכימים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של מרשם, ופנו לבית-המשפט בבקשה לעריכת תסקיר מעצר לשם בחינתה של חלופת מעצר בעניינו של הנאשם 1. ביום 12.8.2012, קבע בית-משפט קמא, כי בנסיבות העניין אין כלל מקום לשקול את שחרורו של הנאשם 1 לחלופת מעצר. בהקשר זה הדגיש בית-המשפט, בין היתר, את אופיין וחומרתן של העבירות המיוחסות לנאשם 1; את עברו הפלילי המכביד; ואת החשש מפני שיבוש מהלכי משפט, והימלטותו מאימת הדין, כפי שעולה, כך נקבע, מחומר החקירה אשר הוצג בפני בית-המשפט. לפיכך, הורה בית-משפט קמא גם על מעצרו של הנאשם 1 עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

7.

משלא הסתיימו ההליכים המשפטיים בעניינם של הנאשמים, בתום תשעה חודשים ממועד מעצרם, הגישה המבקשת, ביום 11.2.2013, לבית משפט זה, בקשה להארכת מעצרם של הנאשמים, לרבות המשיב, בתשעים ימים נוספים, החל מיום 11.2.2013, בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים. עוד טרם שנערך דיון בבקשה, הביעו הנאשם 1 והנאשם 2 את הסכמתם לבקשה להארכת מעצרם כאמור. לאור זאת, הורה השופט י' דנציגר , על הארכת מעצרם של נאשמים אלה בתשעים ימים נוספים (בש"פ 1149/13 מדינת ישראל נ' בן חיים (13.2.2013); בש"פ 1149/13 מדינת ישראל נ' שלב (14.2.2013)).

בהמשך, לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, הורה השופט דנציגר, גם על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים (בש"פ 1149/13 מדינת ישראל נ' קארוט (18.2.2013)). בהחלטתו, נתן השופט דנציגר את דעתו לחומרתן של העבירות המיוחסות למשיב, תוך שהדגיש, את הלכתו של בית-משפט זה, לפיה, ככלל, לא ישוחרר נאשם בביצוע רצח לחלופת מעצר, אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות. דברים אלה, כך נקבע, מקבלים משנה תוקף לנוכח נסיבותיו של המקרה הנדון, כפי שעולה מכתב האישום, נסיבות המעידות על חומרתם הרבה של המעשים המיוחסים למשיב, כמו גם על המסוכנות הגבוהה הנשקפת הימנו. כך, בין היתר, הדגיש השופט דנציגר את ההכנות ואת התכנון המוקדם לקראת ביצוע הרצח; את אופן ביצועו; ואת ניסיונותיו של המשיב להעלים, מיד לאחר ביצוע המעשים הנטענים בכתב האישום, ראיות מזירת האירוע. על יסוד דברים אלה, קבע השופט דנציגר, כי בנסיבות העניין גובר האינטרס בהגנה על שלום הציבור על פני זכותו של המשיב לחירות. משכך, נקבע, כי קיימת הצדקה להורות על המשך מעצרו של המשיב, כמבוקש על-ידי המאשימה.

הבקשה להארכת מעצר בתשעים ימים נוספים

8.

בבקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, החל מיום 22.5.2013, עמדה המבקשת על נסיבות ביצוע המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום, המלמדות, כך נטען, על המסוכנות הגבוהה הנשקפת הימנו. זאת, בפרט לנוכח ביצוע המעשים בצוותא חדא; ההכנות שבוצעו לשם הוצאת התוכנית העבריינית אל הפועל; העובדה שהירי בוצע בליבה של שכונת מגורים; והעובדה שהירי אל עבר ראשו של המנוח בוצע מטווח קצר ביותר. כל אלה, כך נטען, מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב ומיתר הנאשמים

" במידה כזו שאין חלופה אשר תוכל לאיין את מסוכנותם ולהבטיח את מטרות המעצר ".

בהמשך, עמדה המבקשת על עברו הפלילי המכביד של המשיב, כמפורט לעיל, ועל העובדה שהנסיבות המתוארות בכתב האישום מלמדות, כאמור, על חשש קונקרטי מפני שיבוש מהלכי המשפט ופגיעה בתשתית הראייתית. בין היתר, ציינה המבקשת את העובדה כי הנאשמים לא נרתעו מלהפעיל מספר לא מבוטל של אנשים לשם הוצאת תוכניתם העבריינית אל הפועל, וזאת, בין השאר, לצורך נטרול מצלמות האבטחה ועל-מנת שאלה ידווחו על נוכחות משטרתית בסביבות הבית, טרם ביצוע המעשים.

להשלמת התמונה, יצוין, כי המבקשת ביקשה להאריך את מעצרם של כל הנאשמים בכתב האישום, מעבר לתשעה חודשים. ביום 9.5.2013 וביום 16.5.2013, הביעו הנאשם 2 והנאשם 1, בהתאמה, את הסכמתם להמשך מעצרם, כמבוקש. לאור זאת הוריתי על המשך מעצרם של השניים בתשעים ימים נוספים, החל מיום 22.5.2013 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 39094-05-12, לפי המוקדם.

9.

בבקשתה התייחסה המבקשת לקצב התקדמות ההליכים בתיק העיקרי, בציינה, כי מתחילת שלב ההוכחות בחודש ספטמבר 2012 ועד למועד הדיון שנערך לפניי (ביום 19.5.2013), התקיימו 18 דיוני הוכחות, אשר במהלכם נשמעו עדויותיהם של 90 עדי תביעה, ונותרו, כך לטענת המשיבה, 32 עדי תביעה אשר טרם העידו. נכון למועד הדיון בבקשה, נקבעו שני דיוני הוכחות נוספים למועדים קרובים.

עוד הובהר בבקשה, כי ביום 16.5.2013, התבקש בית-משפט קמא להוסיף מועדי הוכחות נוספים, אשר לטעמה של המבקשת יביאו לסיום פרשת התביעה בתיק.

טענות המשיב

10.

בדיון שנערך לפניי ביקש המשיב, באמצעות באת-כוחו, עו"ד רפאלה שפריר, לדחות את הבקשה להארכת מעצרו, וטען כי הגיעה העת לשקול את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. נטען, במשתמע, כי בניגוד לעמדת המבקשת, אין נשקפת סכנה כי המשיב ימלט עצמו מאימת הדין, ואת זאת ניתן ללמוד מעצם העובדה, שבניגוד לשותפיו לכתב האישום, הוא לא ברח מזירת האירוע, לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בנוסף, טענה באת-כוח המשיב, כי בניגוד לעמדת המשיבה, הדיונים בתיק עתידים להימשך עוד זמן רב, כך שלגישתה " [אין] ספק שנצטרך הארכה רביעית וחמישית ". נטען, כי במצב דברים זה, ומשאין ניתן לצפות לסיום מהיר של המשפט, יש להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

11.

ראשית, עוד טרם שאדון בגופן של טענות מן הראוי להזכיר, כי בדיון שנערך לפניי הסכימה באת-כוח המשיב כי בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לפיכך, גדר המחלוקת בענייננו נעוץ בשאלה האם השתנתה נקודת האיזון, ככל שהדבר נוגע לעילות המעצר, באופן המצדיק בחינת האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

12.

בית-משפט זה פסק, לא אחת, כי ההכרעה בבקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, הינה פרי איזון בין הזכות לחירות, העומדת לנאשם, שטרם הורשע בדין ונהנה מחזקת החפות, לבין החובה להגן על שלום הציבור ועל בטחונו, ולהבטיח את תקינות ההליך השיפוטי (ראו, מני רבים אחרים, בש"פ 3224/12 מדינת ישראל נ' ניאמצ'יק (8.5.2013); בש"פ 7876/12 מדינת ישראל נ' בראנס (29.11.2012) (להלן: בש"פ 7876/12 ) ). מחד גיסא, על בית-המשפט לשקול את המסוכנות הנשקפת מהנאשם, כפי שזו נלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען; את עברו הפלילי; ואת החשש מפני שיבוש הליכי משפט והחשש להימלטותו מאימת הדין. מאידך גיסא, יש לשקול את הפגיעה בחירותו של הנאשם, הנגזרת, בעיקר, מחלוף הזמן, מאז שהושם הנאשם במעצר, ומקצב התקדמות ההליכים המשפטיים בעניינו. נקבע, כי ככל שקצב התנהלות ההליך המשפטי מתארך, כך נעה המטוטלת אל עבר זכותו של הנאשם לחירות, ותגבר הנטייה לשחררו לחלופת מעצר (בש"פ 5936/12 מדינת ישראל נ' בן שטרית (9.8.2012); בש"פ 5661/12 מדינת ישראל נ' טאהא

(31.7.2012)) . עם זאת, עצם התמשכות ההליכים המשפטיים, אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה מספקת לשחרורו של נאשם ממעצרו, ו על בית-המשפט ליתן דעתו לסיבות שבעטיין התמשכו ההליכים המשפטיים, כמו גם לצפי בדבר מועד סיומם של ההליכים (ראו, בין היתר, בש"פ 7876/12 , פסקה 14).

13.

לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניינו של המשיב, הגעתי למסקנה, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 19.5.2013, כי טרם בשלה העת להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, וזאת חרף התמשכותם של ההליכים המשפטיים בעניינו. למשיב מיוחסת, בין היתר, עבירת רצח בכוונה תחילה, שהיא מהעבירות החמורות בספר החוקים, ואליה מצטרפים, כאמור, גם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות בנשק. עבירות אלה מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, כפי שהורנו המחוקק בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לנוכח הלכתו של בית-משפט זה, לפיה שחרורם של נאשמים בעבירת רצח לחלופת מעצר, ייעשה אך ורק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות.

בנוסף, אל לנו לשכוח את עברו הפלילי המכביד של המשיב, הכולל, בין היתר, הרשעות בביצוע עבירות מין בקטינה; עבירות רכוש; ועבירות אלימות. כמו כן, גם אין להתעלם מנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות למשיב, כפי שמשתקף מכתב האישום, המצביעות על קור רוח, תכנון, אכזריות ותחכום רב, דבר המעיד על המסוכנות הרבה הנשקפת הימנו (כמו גם מיתר שותפיו לכתב האישום). זאת ועוד, המעשים המיוחסים למשיב מיד לאחר ביצוע הרצח מלמדים, כשלעצמם, על החשש הממשי לשיבוש הליכי המשפט, כפי שהדבר משתקף מכיבוי מצלמות האבטחה, ניתוק הממיר, ומהניסיון להשמיד את כרטיסי הסים.

אשר להתמשכות ההליכים המשפטיים בעניינו של המשיב, סבורני כי קצב התנהלות ההליכים המשפטיים משביע רצון, ונראה כי בית-המשפט עושה רבות על-מנת לזרז את ההליכים ולהביא לכלל סיום את שלב ההוכחות. עם זאת, אכיר תודה לבית-המשפט אם ניתן יהיה לקבוע ישיבות נוספות בתיק זה על-מנת להשלים, בהקדם האפשרי, את שמיעת הראיות בתיק.

סיכומם של דברים, לנוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב והחשש הכבד מפני שיבוש מהלכי המשפט, דומה, כי נקודת האיזון טרם השתנתה, ועדיין לא בשלה העת לשקול את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

13.

אשר על כן, דין הבקשה להתקבל ומעצרו של המשיב מוארך בזאת בתשעים ימים נוספים, החל מיום 22.5.2013, כאמור בהחלטתי מיום 19.5.2013.