בש"פ 371/01 חסונה אסמעיל נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 5.10.00 הוגש נגד העורר ונאשם נוסף כתב אישום בת.פ. 40308/00, המייחס להם עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז1977-). על פי המתואר בכתב האישום ביום 3.10.00 בשעה 22:00, או בסמוך לכך, יצאו העורר ואיברהים בן אבו ריאש (להלן: " איברהים" ) לכביש מס' 40 בין צומת אחיסמך לצומת רמלה-לוד, במטרה ליידות אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש. השניים התקרבו לשפת הכביש ויידו אבנים גדולות לעבר מכוניות שהתקרבו לכיוונם. האבנים שיידו פגעו בשש מכוניות וגרמו לכל אחת מהן נזק רכוש.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר ואיברהים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (ב"ש 92316/00). ביום 30.10.00 נעתר בית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו לבקשה, מפי השופטת ר' לבהר שרון. באי-כוחם של העורר ואיברהים הסכימו כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה, וכי מתקיימת עילת מעצר, אך טענו כי יש להורות על חלופת מעצר. בית המשפט קבע כי לאור חומרת המעשים והמצב הבטחוני הכללי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בעניין זה אמר בית המשפט את הדברים הבאים:

אומנם [העורר ואיברהים] עצורים מזה כחודש ימים, אך לצערי, המציאות העכורה מלמדת כי ההתפרעויות טרם חלפו לחלוטין, מה גם שהמעשים במקרה זה הם מן החמורים. אין כל חלופה ראויה שניתן לשקול אותה בנסיבות העניין.

גם העובדה [שהעורר ואיברהים] הם העצורים הראשונים שנעצרו, אינה מעלה ואינה מורידה. חומרת המעשים כפי שעולה מכתב האישום, היא המלמדת על מסוכנותם. ...

מחובתו של ביהמ"ש לעשות כל אשר ביכולתו על מנת למנוע הישנות מקרים חמורים כאלה. ככל שמדובר במעשים חמורים יותר, כך תיטה הכף למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים, ולא יהיה מקום לאבחן בין יהודים לערבים.

רק מעצר מאחורי סורג ובריח יכול למנוע את המשך הסכנה הממשית שמהווים [העורר ואיברהים] לציבור, וזאת "עד יעבור זעם", כפי שקבע זאת כב' השופט חשין בבש"פ 7103/00.

3.ביום 12.12.00 הגישו העורר ואיברהים בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי (ב"ש 92845/00). באי-כוחם טענו, כי יש לשחרר את השניים לחלופת מעצר לאור העובדה שהמדובר בבחורים צעירים, ללא עבר פלילי, אשר נגררו אחרי הסתה של אחרים. עוד נטען, כי חלפו כחודשיים מאז פרוץ המהומות ומאז שוררת רגיעה בארץ. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, השופטת ר' לבהר שרון, החליט ביום 9.1.01 לדחות את הבקשה, וזאת לאחר שהורה על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בית המשפט קבע, כי על אף חלוף הזמן טרם ניתן לומר כי יש רגיעה בארץ, ועל-כן לא ניתן לומר כי מסוכנותם של העורר ושל איברהים לציבור חלפה. בית המשפט אמר דברים אלה:

המציאות המלווה אותנו יום יום מלמדת כי ההתפרעויות טרם חלפו לחלוטין, מה גם שהמעשים האלה הם מן החמורים. המשיבים גרמו לנזקי רכוש כבדים ביותר, כאשר במזל לא קופחו חיי אדם. די לראות את הנזק הרב שגרמו המשיבים כדי ללמוד על מסוכנותם. אומנם, חלק מהנאשמים שהתפרעו במהומות שוחררו, אך יש לבדוק ולבחון כל מקרה לגופו. העבירות שביצעו [העורר ואיברהים] הם חמורות בכל קנה מידה, בין אם מדובר בתקופת רגיעה ובין אם מדובר בתקופה בה היו התפרעויות. אין כל חלופה ראויה שניתן לשקול אותה בנסיבות העניין. מחובתו של בית המשפט לעשות כל אשר ביכולתו כדי למנוע הישנות מקרים כה חמורים גם בעתיד. ככל שהמעשים חמורים יותר, כך לא ייעתר ביהמ"ש לבקשה להורות על חלופת מעצר.

4.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בעררו בכתב ובדיון לפניי, חזר בא-כוח העורר על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. בא-כוח העורר שב וטען כי בשל חלוף הזמן, ובשל הלקח שלמד העורר, הלה אינו מסוכן לציבור, וניתן לשחררו לחלופת מעצר. בא-כוח העורר הדגיש כי המדובר באירוע בודד של זריקת אבנים באזור רמלה, אזור שאין לדמותו בהכרח לאזורים בצפון המדינה.

5.לעומתו טענה באת-כוח המשיבה כי המצב הבטחוני במדינה לא השתנה, וכי לא ניתן לומר שחלפה הסכנה מפני זריקת אבנים. כן טענה, כי בשל חומרת המעשים, שהיוו חלק מגל האלימות בארץ ובוצעו מרצונם החופשי של העורר ואיברהים, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

6.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי יש מקום להתערב בהחלטתו בית המשפט המחוזי ולשחרר את העורר לחלופת מעצר. העורר מצוי במעצר למעלה מארבעה חודשים. למעשה, משפטו של העורר טרם החל: התקיימה הקראה בלבד והישיבה הראשונה קבועה ליום 18.2.01. הישיבה שלאחריה קבועה ליום 25.3.01. מצב דברים זה אינו מתקבל על דעתי. המעצר עד תום ההליכים אינו צריך לההפך לכעין ריצוי עונש של נאשם וזאת לפני שנקבעה אשמתו וטרם נגזר דינו.

7.חברי השופט מ' חשין קבע אמנם בשורת החלטות כי המצב הבטחוני בארץ מחייב מעצרם עד תום ההליכים של נאשמים אשר זרקו אבנים על מכוניות או שוטרים, עם זאת קבע, כי תנאי לכך הוא כי ניהול המשפט בעניינם של נאשמים אלו ייעשה במהירות האפשרית. בעניין זה אמר חברי השופט מ' חשין את הדברים הבאים:

העורר נאשם בעבירה שנמנית היא עם עבירות שניתן לכנותן "עבירות דיומא". עבירות אלו, שלא כעבירות פליליות אחרות, הינן עבירות שהזמן גרמן; יום יבוא - נקווה כולנו כי לא ירחק היום - והארץ תשקוט. עד בוא היום, כאמור, יש להגן על הציבור בקפידה מפני מעשים כמעשי העורר, ובבוא היום אפשר יהיה להקל עם נאשמים כעורר, המצויים במעצר. ואולם בין כך ובין כך, ובתיתנו דעתנו לטיבה של העבירה ולגילם של הנאשמים, שומה עליהם על בתי-המשפט להכריע בדין במהירות יתרה, להכריע בדין ולגזור עונש. לא יהא זה מן המידה כי נאשמים כעורר ישבו בבתי המעצר שבועות ארוכים - אולי חודשים ארוכים - משל היו נאשמים בעבירות פליליות "מן המניין".

בש"פ 7554/00 וואיל הירבאוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

ראה ברוח זו גם את דברי חברי השופט מ' חשין בבש"פ 7627/00 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 7620/00 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם); בש"פ 7727/00, 7728/00 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם); בש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 7705 מדינת ישראל נ' פלוני

( טרם פורסם).

8.המשפט בעניינו של העורר לפניי אינו מתנהל בקצב הראוי "לעבירות דיומא" האמורות, ואף אינו מתנהל בקצב הראוי לעבירות "רגילות". חלוף הזמן - למעלה מארבעה חודשים - שבו נמצא העורר במעצר מאז ביצוע המעשה המיוחס לעורר, משליך על מסוכנותו לציבור. יש בחלוף הזמן משום נסיבה חדשה המשנה את האיזון בין המסוכנות לבין החירות, שינוי המצדיק בקשה לעיון חוזר. יתרה מזו, תסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט המחוזי על ידי קצין המבחן למבוגרים הוא חיובי ביותר ויש בו המלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. עם חלוף הזמן יש לתסקיר זה משקל נוסף. מסקנתי היא כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אני מורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו אשר ישחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים שישיגו את מטרות המעצר.

אי לכך הערר מתקבל, והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. העורר יישאר במעצר עד להחלטת בית המשפט המחוזי לשחרורו בחלופת מעצר מתאימה. כמתבקש מנסיבות המקרה ידון בית המשפט המחוזי בתנאי השחרור כאמור בהקדם האפשרי.