בש"פ 3800/97 הלפרין גיא נ. מדינת ישראל

על פי מהותה וחומרתה של העבירה, שבגינה הובא העורר לדין, אכן מוצדק היה להורות, מלכתחילה, על מעצרו. כן מקובלת עלי קביעת השופט המלומד כי חרף נכותו הניכרת של העורר, אין יסוד לקבוע שהוא איננו מסוגל להימצא במעצר. עם זאת, אני סבור, כי בנסיבות העניין שגה השופט המלומד בהורותו על מעצרו של העורר. הטעם לכך הוא שעל פי הנתונים שוחרר העורר ממעצרו, סמוך לאחר תחילת החקירה, ומאז הוא משוחרר בערובה ובתנאים מגבילים. כנגד ההחלטה לשחררו לא הוגש בשעתו ערר מטעם המדינה. הדיון בבקשת המעצר שנתלוותה לכתב האישום התארך מאוד: שמיעת הטענות בבקשה התקיימה ביום 13.5.97; ואילו החלטת בית המשפט המחוזי, בה הורה על המעצר, ניתנה רק ביום 18.6.97, היינו יותר מחודש ימים לאחר סיום הדיון בבקשה וכמעט שלושה חודשים לאחר המועד שבו שוחרר העורר ממעצרו בשלב החקירה. הכלל הוא שבהעדר טעמים מיוחדים וכבדי משקל, אין זה מן המידה להחזיר אדם למעצר זמן ניכר לאחר שבית משפט החליט לשחררו מן המעצר על פי אותה עילה. במקרה שלפני לא התקיימו טעמים המצדיקים סטייה מן הכלל הזה. מזה כשלושה חדשים משוחרר העורר בערובה ובתנאים מגבילים, ואיש אינו טוען כי הוא הפר את התנאים שנקבעו לשחרורו. אם דרושה ראיה לסתירת חזקת המסוכנות הנלמדת ממהות העבירה שבה הואשם, דומני שבעצם הניסיון המצטבר מאז שחרורו ועד היום, יש כדי להעמיד ראיה מספקת כזאת.

מטעם זה בלבד הנני מחליט לקבל את הערר ולבטל את הצו למעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט. הערובה שבה שוחרר העורר ביום 27.3.97 בבית משפט השלום בחיפה תעמוד בתוקפה כערובה גם לשחרורו מכאן ואילך. כן מתחדש התנאי על פיו מוטל על העורר להימצא בביתו בקרית ביאליק, בתנאים של "מעצר-בית" מלא. הוא אינו רשאי לצאת מפתח הבית אלא לצורך התייצבות בבית המשפט במועדים שבהם יוזמן להתייצב, או לפגישות עם סניגורו במועדים שיתואמו לכך מראש בין הסניגור לבין התביעה. כן יש לוודא חידוש תוקפו של הצו לעיכוב יציאתו של העורר מן הארץ ועל העורר להפקיד את דרכונו בבית המשפט המחוזי בחיפה לא יאוחר ממחר שעה 9:00.