בש"פ 3919/08 מדינת ישראל נ. סולימאן אלולו

בפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים החל מיום 10.5.2008 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 3111/07 בעניינם, בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.

ביום 19.8.2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום מתוקן כנגד המשיבים (פ"ח 3111/07), המייחס להם עבירה של חבלה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ולמשיב 2 עבירה נוספת של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיב 2, יחד עם מספר אנשים נוספים, ארבו לאדם שחייב למשיב 1 כספים (להלן: המתלונן ) בחניון בירושלים. כשהגיעו המתלונן ובנו לחניון תקפה אותו החבורה באמצעות מוטות ברזל, אלות וסכינים, כאשר המשיב 2 דוקר אותו באמצעות סכין בגבו ובכתפו, ותוקף את בנו במוט ברזל. בשלב מסוים נמלט המתלונן מהחבורה אך נתקל במשיב 1 בפתח החניון. המשיב 1 הכה בגופו במוט ברזל והורה לאדם אחר לדקור אותו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' סובל ) קיבל את הבקשה בדחותו את טענת המשיבים לפיה המתלונן הוא זה שתקף אותם ואילו הם פעלו להדוף אותו מעליהם ולהוציא מידיו את כלי התקיפה. בית המשפט קבע כי כנגד המשיבים ישנן ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם, בדמות הודעותיהם של המתלונן ובנו, ובהודעותיהם של עדי ראיה נוספים. בהתאם קבע בית המשפט כי קיימת כנגד המשיבים עילת מעצר סטטוטורית, על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שכן מיוחסת להם עבירה שבוצעה באלימות רבה, באכזריות ותוך שימוש בנשק קר. לאור נסיבות המקרה קבע גם בית המשפט כי לא קיימת בנמצא חלופה ראויה שיש בה כדי להפיג את מסוכנותם של המשיבים.

משעברו תשעה חודשים ומשפטם של המשיבים טרם נסתיים, פנתה המבקשת לבית משפט זה בבקשה להארכת מעצרם בתשעים ימים, היא הבקשה שבפניי.

יש לציין כי תחילת משפטם של המשיבים נדחה במשך זמן רב, לאור בקשות דחייה מרובות של הצדדים, בין היתר לשם מיצוי המגעים ביניהם. במסגרת זאת הצהיר בא כוח המשיב 1 דאז, כי בשל בקשות הדחייה הרבות מצד המשיבים, לא תהיה להם בבוא העת התנגדות להארכת המעצר בתשעים ימים, מעבר לתשעה חודשים. ביום 28.2.2008 נעשה חילוף בייצוגם של המשיבים, וביום 20.3.2008 ניתנה תשובת המשיבים לכתב האישום, במסגרתה כפרו במיוחס להם. עד כה התקיימו שלושה דיוני הוכחות בעניינם של המשיבים, ונקבע דיון נוסף ליום 4.6.2008.

לטענת בא כוח המבקשת, מסוכנותם הרבה של המשיבים, הנגזרת מחומרת המעשים המיוחסים להם, מונעת את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר. כן טוענת המבקשת כי קיים חשש לשיבוש הליכי המשפט, לנוכח איומים אותם השמיע המשיב 1 באוזני שוטר, כנגד המתלונן. עוד מוסיפה המבקשת כי למשיבים תרומה מכרעת להתמשכות משפטם, לנוכח הבקשות הרבות שהגישו לדחיית הדיונים.

מנגד, מתנגד בא כוח המשיבים לבקשה, בטענה כי התמשכות משפטם של המשיבים מצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אמנם הלכה ידועה היא, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.32006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)). כפי שציין בית משפט זה בבש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002), חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר.

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם שומה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, מפעם לפעם. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ( ראו גם בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007) ).

במקרה שבפני, שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה ולהאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, וזאת לנוכח חומרתן היתרה של העבירות המיוחסות להם, הכוללות נטילת חלק בתקיפה חמורה ואכזרית ביותר, באמצעות שימוש בכלי נשק קרים. יתרה מכך, הסיבה המרכזית להתמשכות משפטם של המשיבים נעוצה בניסיונם של המשיבים להגיע להסדר טיעון עם המבקשת, ואין בהתחלפות באי כוחם ובשינוי קו ההגנה כדי לאפשר למשיבים ליהנות מן ההפקר. יש לציין אף כי החל ממועד מתן תגובתם של המשיבים לכתב האישום התנהל משפטם בקצב משביע רצון, ויש מקום להאמין כי במועד שקבוע ליום 4.6.2008 תסתיימנה הן פרשת התביעה והן פרשת ההגנה, כך שהדיון בעניינם קרוב לסיומו.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 10.5.2008 או עד למתן פסק דין בתיק ת.פ.ח. 3111/07 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם מבין המועדים.