פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ 4736/14
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לגילוי ראיה חסויה –
ת"פ 55653-10-13 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע
בשם המבקש:
עו"ד אבי חימי
בשם המשיבה:
עו"ד יעל שרף
החלטה
עתירה לגילוי ראיה ולהסרת חסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.
1.
כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין קשירת קשר לפשע, התחזות בכוונה להונות וניסיון ליבוא סם מסוכן שלא לצריכה עצמית – עבירות לפי סעיפים 499(א)(1) ו-441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.
2.
העובדות הצריכות לעניין והאמור בכתב האישום, פורטו בהחלטתו של השופט דנציגר מיום 5.12.2013 בערר על ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים (בש"פ 8048/13), ועל כן אקצר בדברים.
בתמצית, במהלך שנת 2013 המבקש ייבא מספר פעמים פחם ממצריים דרך מסוף ניצנה. מאחר שהמבקש היה לקוח מוגבל בחשבונות הבנק שלו, הייבוא נעשה תחת שמו של בנו. סמוך לפני סוף חודש ספטמבר 2013 המבקש תיאם עם אחרים במצריים כי ישלחו לו אישורים על הזמנת שני משלוחי פחם לישראל, למרות שידע כי רק משלוח אחד מיועד עבורו. במקביל היה אמור להגיע משלוח פחם ממצריים לאדם בשם נעים חרופה, תושב הגדה המערבית, אף הוא סוחר ומייבא פחם. אלא שחרופה לא השיג אישור יבוא לפחם במועד בו אמור היה המשלוח שיועד עבורו להגיע למסוף ניצנה. מי מהמצרים השותפים לקשר פנו לחרופה ולשותפו לעסקים, אחמד אלקראעין (להלן: אחמד ), והציעו להם לקבל את אחד המשלוחים שהמתינו תחת שמו של המבקש, וכנגד זאת, להעביר את המשלוח המיועד להם אל המבקש. באופן זה המבקש היה אמור לקבל משלוח פחם ממצריים דרך מסוף ניצנה על שמו של חרופה. חרופה ואחמד הסכימו להצעה זו.
ביום 29.9.2013 עברו שני מטעני הפחם במסוף ניצנה, אחד מהם הועבר למבקש והשני לחרופה, למרות ששניהם היו רשומים על שמו של המבקש. סמוך לאחר מכן התקבל האישור להכנסת משלוח הפחם על שמו של חרופה לישראל. ואכן, ביום 2.10.2013 הגיע משלוח פחם על שמו של חרופה, שהיה מיועד בפועל למבקש, ואשר הכיל בתוכו כ- 300 ק"ג חשיש, ארוזים בחבילות.
3.
המאשימה הוציאה תעודות חיסיון כלהלן:
1.
שמם, תפקידם ותיאור תפקידם, תמונתם וכל פרט אחר שיש בו כדי לגלות זהותם של אנשי קהילת המודיעין.
2.
יעדים מודיעיניים, משימות קהילת המודיעין ונושאי עניין ומחקר של קהילת המודיעין וכל מידע שיש בו כדי לגלותם.
3.
מידע מודיעיני שנאסף ע"י קהילת המודיעין ודיווחים ודו"חות מודיעיניים שהוכנו על ידי קהילת המודיעין.
4.
אמצעי איסוף, אמצעים טכניים, דרכי פעולה לאיסוף מידע, מקורות מידע מודיעיניים, שיטות להפעלת מקורות מודיעיניים, נהלי עבודה, יכולות בתחום המודיעין ותוכן מידע שיש בו כדי לחשפם.
5.
החיסיון חל על רשימת החומר והמידע החוסים תחת תעודה זו, לרבות כל פרט מזהה לגביהם ו/או אשר יש בו כדי להעיר על מהותו, היקפו וכמותו של החומר החסוי.
קו ההגנה המרכזי של המבקש הוא, כי חרופה או אחמד או שניהם יחדיו, הם אלו שניסו לייבא את הסם לישראל. כפי שציין השופט דנציגר בהחלטתו הנ"ל, "המחלוקת העיקרית נסבה סביב השאלה האם המשלוח שהגיע למעבר ניצנה ביום 2.10.2013 על שם חרופה היה מיועד למעשה עבור העורר בעקבות אותה החלפה, אם לאו ". לטענת המבקש, ייתכן כי בחומר החסוי יש כדי לאשש את קו הגנתו. למיצער, ביקש המבקש כי תינתן לו פרפראזה על החומר לגביו הוצאה תעודת החיסיון.
4.
אקדים ואזכיר את "תורת השלבים" בבקשה להסרת חיסיון:
"כידוע, השלב הראשון בדיון בבקשה להסרת חיסיון עוסק בשאלה האם החומר שגילויו מתבקש אכן חוסה תחת תעודת החסיון (בש"פ 8037/09 ג'אסן נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (18.10.2009) (להלן: עניין ג'אסן ); בש"פ 8426/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (24.12.2012)). באם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, יש להמשיך ולברר האם החומר חיוני להגנת המבקשים ובאם משתכנע בית המשפט כי אכן החומר חיוני - עליו להורות על הסרת החיסיון. ואולם, אם השתכנע בית המשפט כי הראיה החסויה אמנם אינה חיונית אך יש בה חשיבות כלשהי עבור ההגנה, עליו לאזן בין חשיבות זו לבין האינטרס החסיוני, ורק אם השיקול בדבר הגנת הנאשם גובר - להורות על הסרת החסיון. בתוך כך יש לבחון האם ניתן לבודד מן החומר החסוי מרכיבים מסוימים לגביהם גובר השיקול בדבר הגנת הנאשם ולהורות על חשיפתם במישרין או בדרך של פרפראזה [עניין ג'אסן , פסקה 14; בש"פ 4055/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (27.7.2009)" (החלטת השופט דנציגר בבש"פ 3490/14 לנדסברג נ' מדינת ישראל (19.6.2014); וכן ראו החלטת השופט דנציגר בבש"פ 3416/14 יוסף אלעמרני נ' מדינת ישראל
(11.6.2014)).
על מנת להורות על חשיפת הראיה החסויה, הראיה צריכה להיות מהותיות וחיונית להגנתו של הנאשם:
"מכאן, שכאשר הראיה החסויה עלולה להביא להרשעתו של חף מפשע או למנוע ספק סביר שיכול ויעמוד לזכותו, תיטה הכף להעדפת עניינו של הנאשם על פני חיסיון הראיה (ראו: ע"פ 459/95 אבו רמאדן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3), 775 781 (1996) והאסמכתאות שם). המבחן לחיוניותה של ראיה להגנתו של נאשם הוא אם יש בה 'פוטנציאל מזכה', קרי, אם הראייה עשויה לעורר ספק סביר באשמתו (ראו: ע"פ 889/96 מזאריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 433, 443 (1997); דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ' דרוויש חמדאן (לא פורסם, 23.4.2001); ע"פ 5114/97 סלימאני נ' מדינת
ישראל , פ"ד נה(2) 721 (1997)). זאת, בהיקש מהופך ל'פוטנציאל ההרשעה' הנדרש לרף של ראיות לכאורה בהליכי מעצר עד תום ההליכים. כאשר בית המשפט מורה על חשיפת ראיה חסויה בשל היותה חיונית להגנתו של הנאשם, על התביעה לבחור בין חשיפת הראיה או ביטול ההליך הפלילי כדי להימנע מחשיפתה של ראייה שגילויה עלול לפגוע באינטרס חיוני למדינה (ראו, לדוגמה: ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' דרויש , פ"ד נה(2) 823, 828 (2001); בש"פ 3671/05 קהמוז נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)" (החלטתי בבש"פ 120/10 פלוני נ' מדינת ישראל (24.2.2010)).
5.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ושמעתי את הסברי נציגי המשיבה בדיון לפני, ולאחר שעיינתי בחומר החסוי על רקע החומר הגלוי שאף הוא הומצא לעיוני, מצאתי כי החומר החסוי נופל בגדרי תעודת החסיון. על אף שהחומר רלבנטי לפרשיה, הוא אינו חיוני להגנת המבקש, באשר אין בו דברים שאינם עולים מהחומר הגלוי וחשיפתו עלולה לגרום לפגיעה של ממש בביטחון המדינה. אף אם יש בחומר כדי להצמיח תועלת מסוימת להגנתו של המבקש – ואיני סבור כך על רקע החומר הגלוי – הרי שחשיפתו אינה שקולה כנגד הפגיעה האפשרית בביטחון המדינה, ואינה מגעת כדי העדפת עניינו של המבקש על פני חסיון הראיה.
6.
אשר על כן, העתירה לגילוי הראיה החסויה נדחית.
ניתנה היום, כ"ג בתמוז התשע"ד (21.7.2014).
ש ו פ ט