בש"פ 5693/09 פלוני נ. פרקליטות מחוז תל אביב

עתירה לגילוי ראיות חסויות, על-פי סעיף 44(א)

לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, במסגרת משפט פלילי המתנהל כנגד העותרות בבית המשפט השלום לנוער בתל אביב (ת.פ. 1062/09).

רקע עובדתי

1.

נגד העותרות, שתי קטינות ילידות השנים 1991 ו-1992, וכנגד קטינות

נוספות, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לנוער בתל אביב בו מיוחס להן ביצוע עבירות של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מהומה במקום ציבורי, לפי סעיף 194 לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; והשחתת פני מקרקעין, לפי סעיף 196 לחוק העונשין. לעותרת 1 בלבד מיוחסת גם עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. העבירות קשורות כולן לפעולות מחאה שנערכו באזור ביתו של תת-אלוף נועם תיבון, מפקד אוגדת יהודה ושומרון בצה"ל (להלן: הקצין ), אשר פיקד על הוצאתם לפועל של צווי הריסה ופינוי של מבנים שהיו בחזקת אביהן של העותרות, וכן פיקד על הוצאתה לפועל של ההחלטה בעניין פינוי "בית המריבה" בחברון.

2.

על-פי הנטען באישום הראשון, בערב יום 13.12.08 הגיעו העותרות, יחד עם אחרים למקום הסמוך מאוד לביתו של הקצין, והחלו להפיץ מנשרים שבהן כונה הקצין "מפלצת" ו"אדם חסר לב", אשר היו בגדר העלבה של עובד ציבור בנוגע למילוי תפקידו. בנוסף, שרקו העותרות והאחרים בחוזקה במשרוקיות, ללא סיבה סבירה ובאופן העלול להפריע, ובכך הקימו מהומה במקום ציבורי, והטרידו ופגעו בפרטיות הקצין ובני משפחתו. בהמשך, סרבו העותרות לדרישת אנשי המשטרה להזדהות, וזאת בכוונה להפריע לשוטרים למלא את תפקידם כחוק. כך נהגו גם כאשר עוכבו בתחנת המשטרה, וסרבו להזדהות.

3.

על-פי האישום השני, בבוקר יום 4.2.09 הגיעו עותרת 1 ונאשמת 5 ושני בגירים אל מול ביתו של הקצין. שני האחרים יצאו מהרכב ונעמדו מול ביתו של הקצין, כשהם נושאים שלט עליו נכתב "מי שמגרש יהודים – לא ראוי לשרת בה"ל". כשיצא הקצין מביתו, קראו לעברו האחרים: "נועם, למה אתה משאיר את אשתך לבד בבית? ככה אתה עושה, משאיר את אשתך לבד?".

השניים עוכבו בידי שוטרים, ואז יצאה העותרת 1 עם נאשמת 5 מהרכב לכיוון ביתו של הקצין, כשבידיהן שלט שבו נכתב: "מי שמגרש יהודים – לא ראוי לשרת בצה"ל". הן צלצלו במערכת האינטרקום של בית הקצין

וצעקו: "נועם תיבון בוגד" ו"נועם תיבון רשע". כשהתבקשו על ידי שוטר לעזוב את המתחם, עברו למדרכה שמנגד, והמשיכו לצעוק "נועם תיבון בוגד" ו"נועם תיבון רשע".

4.

על-פי האישום השלישי, בעקבות האירוע המתואר באישום השני, אסר בית משפט השלום לנוער בתל אביב על העותרת 1 ונאשמת 5 להימצא בשכונת מגוריו של הקצין למשך 90 יום. חרף זאת, בערב יום 12.2.09 הגיעו העותרות ונאשמות 3 ו-4 לשכונת מגורים זו, כשהן נושאות מיכלי תרסיסי צבע, תרסיס גז פלפל, חומר להבערת אש, מצית וגפרורים. כל אחת מן העותרות ריססה על תחנת אוטובוס שונה בשכונה כתובת בה נאמר "נועם תיבון רשע", והעותרת 1 ריססה כתובת זו גם על ארון חשמל באותה סביבת מגורים. בהמשך, ברחו העותרות מפני שוטרים שקראו להן לעצור, בכוונה להימלט מהם, ולהפריע להם במילוי תפקידם. הן התנגדו לנסיונות השוטרים למנוע מהן לברוח, גדפו אותם, וסרבו להזדהות. על פי כתב האישום, עבירות אלה בוצעו תוך שהעותרת 1 מפרה את צו ההרחקה שהוצא נגדה על ידי בית משפט השלום, אשר אסר עליה להימצא בשכונת מגוריו של הקצין.

5.

ביום 06.04.09 חתם שר הביטחון על תעודת חסיון לפי סעיף 44 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] , התשל"א-1971

(להלן - פקודת הראיות) , בה הביע דעתו כי מסירת ראיות ופרטי מידע המפורטים להלן, הנוגעים לעותרות ולנאשמות הנוספות בפרשה זו, עלולה לפגוע בביטחון המדינה, ולפיכך יש להטיל עליהם חסיון:

"1. מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי, וכל פרט, לרבות תוכן המידע אשר יש בו כדי לחושפם.

2.שיטות ודרכי פעולה, נהלי עבודה, אמצעים טכניים ודרכי איסוף מידע של שב"כ באיסוף מידע ובחקירה, לרבות תוכן המידע שיש בו כדי לחושפם.

3.תפקידים, משימות וכינויים של יחידות בשב"כ וכל פרט שיש בו כדי לחושפם, וכן שמם וכל פרט אחר שיש בו כדי לחשוף את זהותם של אנשי שב"כ.

חסיון הראיות על-פי תעודה זו הוא נשוא העתירה שלפנינו.

טענות הצדדים

6.

העותרות טוענות כי ביסוד הוצאת תעודת החסיון עומדת כוונה ליצור רושם בפני בית המשפט בו מתנהל ההליך נגדן כי מ דובר

בתיק בעל אופי רציני, המצריך התערבות חסויה של שירות הביטחון הכללי, אף שלאמיתו של דבר, המדובר הוא בתיק פשוט הנוגע לעבירות הנעות סביב חופש הביטוי.

לעצם העניין טוענות העותרות כי, ככל הנראה, תעודת החסיון הוצאה בעיקר בשל האישום השלישי בכתב האישום, ויש לבחון האם הדברים הכלולים בחומר החסוי אכן מצדיקים את החסיון שהוטל עליהם. כן התבקש בית המשפט להסיר את החסיון מעל ראיות העשויות לסייע לעותרות בהגנתן.

7.

הדיון לפני התקיים בארבעה שלבים: בשלב הראשון, אשר התקיים בדלתיים פתוחות ובמעמד הצדדים, הועלו טענות כלליות מפי אביהן של העותרות, אשר מייצג אותן בהליך זה,

וכן דבריו של בא-כוח המדינה.

בדיון זה, חזר נציגן של העותרות על הטענה כי אין הצדקה לחסיון, וכי, מכל מקום, יש להסירו ביחס לכל מידע העשוי להועיל לעותרות. המדינה מצידה טענה כי החומר החסוי מחייב את החסיון על פי טיבו, וכי הוא נבחן לפרטיו ולא נמצא בו חומר העשוי לשמש את הגנתן של העותרות. השלב השני של הדיון התקיים בדלתיים סגורות, במעמד בא-כוח המדינה ונציגי גורמי הביטחון בלבד. במסגרתו, נשאלו שאלות ביחס לחומר החסוי, וניתנו הבהרות לרקע ולמהות החומר ולצורך בחסיונו. לבסוף, נשמעו טיעונים נוספים במעמד שני הצדדים.

בסופו של דיון, נמסר לעיוני כל החומר החסוי החוסה תחת תעודת החסיון, כדי שאעיין בפרטיו בלשכתי.

דיון

8.

תעודת החסיון בענייננו הוצאה מכוח סעיף 44(א) לפקודת הראיות , הקובע:

"44. חסיון לטובת המדינה

(א) אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראייה, אם ראש הממשלה או שר הביטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראייה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".

9.

כבר נפסק, כי בהליך על-פי סעיף 44(א) לפקודת הראיות , מתמודדים שני אינטרסים נוגדים: האחד - אינטרס גילוי האמת, העומד ביסוד ההליך המשפטי. אינטרס חשיפת האמת מחייב, ככלל, את חשיפת חומר החקירה כולו, הן בפני הנאשם והן בפני בית המשפט, באופן שיש בו כדי לאפשר לנאשם להוכיח את הגנתו מפני האישום, ולפרוש בפני בית המשפט את תמונת הנתונים הרלבנטיים במלואם ( ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל ,

פ"ד לח(3) 729, 733-734 (1984) (להלן: עניין ליבני ); בש"פ 4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.7.05), פסקה 5; בש"פ 83/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 16.06.08), פסקה 16; בש"פ 7200/08 סעיד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.10.08), פסקה 7). מנגד, ניצב אינטרס ההגנה על טובת הציבור וביטחון המדינה, המחייב לעיתים את חסיונו של חומר חקירה, כדי למנוע פגיעה באינטרסים ציבוריים חיוניים שנועדו להבטיח את חיי אזרחי ישראל ובטחונם, וכן צרכים אחרים הנדרשים לקיומה של החברה. החסיון נדרש במצבים שבהם גילוי תוכן ראיות התביעה עלול לפגוע בבטחון המדינה ובאינטרסים חיוניים אחרים שבטובת הציבור (ענין ליבני , עמ' 735).

10.

במסגרת החסיון לטובת המדינה, בהתמודדות בין אינטרס הגשמת הצדק בהליך הפלילי לבין ההגנה על אינטרס ביטחון הציבור, ניתנת הבכורה לאינטרס הראשון. מקום שראייה חסויה הינה בעלת משקל מהותי להגנת הנאשם לעשיית הצדק במשפט, נדרש יהיה לגלותה גם אם גילוי כזה עלול לפגוע באינטרס הציבורי שבעטיו הוטל עליה חסיון. כלל זה חיוני להגשמת משפט צדק, פן יורשע אדם בדין כאשר מצויה ראייה העשויה להצביע על חפותו, אפילו מקום שטעמים שבטובת הציבור מצדיקים את חסיונה. אולם, כאשר גילוי הראיות החסויות אינו הכרחי לצורך הגנת הנאשם, יש להותירן בחסיונן, כאשר החסיון מקדם אינטרס ציבורי כללי חשוב בלא שהוא פוגע בהליך השיפוטי התקין של הנאשם.

11.

יש, אפוא, לגלות ראיה חסויה מקום שהיא חיונית להגנת הנאשם. ראייה הינה חיונית כאמור, כאשר היא עשויה לעורר ספק סביר באשמת הנאשם, בין באופן ישיר, על-ידי ביסוס טענות ההגנה, ובין באופן עקיף, על-ידי כרסום משקלן של ראיות התביעה ( ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' דרוויש , פ"ד נה(2) 823, 828; דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ' דרוויש (לא פורסם, 23.4.01), פסקה 5; ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 433, 443 (1997); בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(4) 766, 770-771 (1993); בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 176, 179 (1997)).

במקום בו הראיה הינה חיונית להגנת הנאשם, חשיבותה מבחינה זו גוברת על כל שיקול אחר, לרבות שיקולי האינטרס הציבורי המצדיקים את חסיונה. במקרה כזה יש מקום למסור את הראיה לידי הנאשם גם במחיר פגיעה באינטרס הציבורי. לעומת זאת, אם מ דובר בראייה שאיננה חיונית כאמור, אך יש לה משמעות ראייתית מסוימת בהשתלבותה בכלל הראיות, כי אז יש לבחון את מידת התועלת הצפויה להגנת הנאשם מגילוייה, ולהשוותה למידת הפגיעה בביטחון המדינה או באינטרס ציבורי חשוב אחר, הצפויה כתוצאה מן הגילוי (ענין ליבני , עמ' 738; ע"פ 5114/97 סלימאני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 721, 725 (2001)). אם התועלת לנאשם מגילוי הראייה עולה על מידת הפגיעה הצפויה באינטרס הציבורי, כי אז יש לצוות על גילוי הראייה.

12.

משניתן צו ההופך ראיה פלונית לחסויה, על בית המשפט להעביר במבחן הביקורת את הראייה האמורה על רקע המבחנים שפורטו לעיל, שעיקרם באיזון ראוי בין אינטרס הציבור הטמון בחסיון, לבין משקלו של חומר הראייה ביחס להגנתו של הנאשם. מאחר שהחומר החסוי אינו חשוף לעיני הנאשם, על בית המשפט לנקוט הקפדה יתרה בבדיקתו ( בש"פ 5080/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.8.06), פסקה 6). הערכת משקלה של הראייה החסויה בשלב ראשוני של ההליך הפלילי היא מורכבת, ומחייבת הערכה מראש של מתווי הגנה אפשריים, ובחינת מידת תרומתה הפוטנציאלית של הראייה למתווים אלה ( בש"פ 155/08

אבו-טיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.08) , פסקה 8).

13.

בחנתי את מכלול המסמכים החוסים תחת תעודת החסיון, על פרטי פרטיהם, בהתאם לכללים שפורטו לעיל. נתתי דעתי לפרטי כתב האישום, וכן לטענותיהן של העותרות בבקשה לגילוי ראיות, הן בכתב והן בעל פה. התייחסתי גם לעמדת המדינה בנוגע לחומר החסוי, ובכלל זה לעמדת נציגי שירותי הבטחון.

14.

עיון מדוקדק בחומר החסוי העלה כי אין פרטים בתוכו העשויים להועיל לעותרות בהגנתן. אם בכלל, ניתן לומר את ההפך מכך – חלק גדול מן החומר תומך ומחזק את מעורבותן בעבירות המיוחסות להן.

מנגד – מהותו של החומר נופל לגדרם של העניינים המפורטים בתעודת החסיון, שבשלם עלה הצורך בתעודת חסיון. חסיונו של החומר בהליך זה משרת אינטרס ציבורי מובהק מצד אחד, ותוכנו אינו יכול לשמש את הגנתן של העותרות, מצד שני.

בנסיבות אלה, אין מקום להורות על גילוי ראייה מן הראיות החסויות החוסות תחת צו החסיון בהליך זה.

15.

בנסיבות אלה, אני רואה לדחות את העתירה.