בש"פ 575/11 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בצירוף סעיף 10יג לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער ), להארכת מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים החל מיום 25.1.2011 או עד למתן פסק דין בת"פ 40868-07-10 בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, לפי המוקדם.

כנגד המשיב ונאשמים אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. על פי הנטען בכתב האישום המשיב והנאשמים האחרים קשרו קשר לבצע שוד בבית עסק בחולון. במסגרת הקשר הגיעו הנאשמים לבית העסק כשהם נוקטים באמצעים להסוואת פניהם, והמשיב היה מצויד בסכין. המתלונן ניסה למנוע מהם לבצע את זממם והם איימו עליו, תקפו אותו ונטלו מהמקום קופסאות סיגריות רבות ובתכוף לכך נמלטו מבית העסק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב והנאשמים האחרים עד תום ההליכים המשפטיים. לאור הסכמה על קיומן של ראיות לכאורה הורה בית המשפט המחוזי על בחינת חלופת מעצר קונקרטית באמצעות תסקיר מטעם שירות המבחן. ביום 2.9.2010 לאור התסקיר השלילי שהוגש על ידי שירות המבחן בעניינו של המשיב, אשר הדגיש כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו, הסכים בא כוח המשיב למעצרו עד תום ההליכים (מ"ת 40915-07-10, כבוד השופטת ח' כוחן ). בהמשך התבקש בית המשפט לבחון חלופת מעצר חדשה, אולם בהחלטה מיום 16.9.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי החלופה החדשה שהוצעה נמצאה אף היא בלתי הולמת על ידי שירות המבחן.

משפטו של המשיב לא הסתיים, ולכן בחלוף ששת החודשים כמצוות החוק, הוגשה בקשה זו שבפניי.

בבקשתה טוענת המבקשת שהמעשים המיוחסים למשיב ועברו הפלילי המכביד מעידים על מסוכנות רבה ביותר ועל כן אין מקום לבחון את שליחתו לחלופת מעצר, וזאת על אף גילו הצעיר. הבקשה סוקרת את מהלך הדיונים עד כה וממנה עולה כי למעשה עד היום טרם החלה שמיעת הראיות בתיק, וזאת מסיבות כאלה ואחרות שפורטו בבקשה.

בדיון הראשון שנערך בפני, ביום 23.1.2011, דחיתי את הדיון בבקשה ליום 27.1.2011, וזאת על מנת לאפשר לצדדים לעדכן בדבר המועדים שיקבעו לשמיעת הראיות. ביום 27.1.2011 הודיעו הצדדים כי הדיון בבית המשפט המחוזי נקבע ליום 16.3.2011. מאחר ומועד זה נופל מעבר ל-45 הימים שמתבקשת בגינן הארכת המעצר דנן, דחיתי פעם נוספת את הדיון להיום (30.1.2011) וביקשתי מהצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי לקבוע מועד קורב לדיון, אשר נופל המסגרת הזמנים של הארכת המעצר המבוקשת. בדיון שנערך בפני היום עודכנתי כי מועד הדיון הוקדם, ונקבע ליום 7.2.2011.

בא כוח המשיב טען כי על אף הקדמת מועד הדיון מן הראוי במקרה דנן לשחרר את המשיב כפי שקובע החוק, וזאת בשים לב להתנהלות הפרקליטות בתיק ושביתת הפרקליטים שגרמה לעיכובים משמעותיים בניהולו.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

כידוע, הלכה היא שככל שמתמשך ההליך וחולף הזמן שבו מצוי הנאשם במעצר, הולך וגובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)). הלכה זו שואבת את חיותה מהוראת המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים, לפיה "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". מצוותו זו של המחוקק מסויגת בסעיף 62 לחוק המעצרים, המעניקה סמכות לשופט בית המשפט העליון להאריך את מעצרו של מי שחלפו תשעה חודשים מתחילת משפטו, בתשעים ימים, מעת לעת. עוד מוסיף סעיף 10יב לחוק הנוער וקובע כי משעה שמדובר במעצרו של קטין הרי שיש לשחררו באם לא נסתיים משפטו בתוך שישה חודשים, כאשר תקופה זו ניתנת להארכה בארבעים וחמישה ימים על סעיף 10 יג לחוק הנוער. עם זאת ידענו וחזרנו ואמרנו, כי הכלל הוא השחרור והארכת המעצר הינה החריג, החל רק בהתקיימן של נסיבות המצדיקות את שלילת ההוראה שבסעיף 61 לחוק המעצרים ובסעיף 10יב לחוק הנוער (ראו בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)).

בכל הקשור לקטינים חשוב להדגיש כי סעיף 10א לחוק הנוער קובע מפורשות כי אין לעצור קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור. עוד מדגיש הסעיף כי שיקול מרכזי אותו מחויב בית המשפט לשקול בעת קבלת החלטה אודות מעצרו של קטין הוא גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו. עם זאת, ישנם מקרים, שבהם שומה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים וסעיף 10יג לחוק המעצרים ולהאריך את מעצרו של קטין לתקופה נוספת. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בסוגיה זו הינם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב, בשים לב כי מדובר בקטין ותוך מתן משקל ראוי לעובדה זו ( ראו, למשל, בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007); בש"פ 9028/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 18.11.2009) ).

במקרה שלפניי, אין ספק כי קצב התקדמות ההליך אינו משביע רצון, ויש לזכור כי קביעת המחוקק ברורה וחדה בעניין זה, על כן חובה לעשות כל מאמץ להגיע לסיום המשפט, תוך המועד הקבוע בחוק, או לכל הפחות במקרים מיוחדים להראות על התקדמות משמעותית בניהול התיק, וכולי תקווה כי בדיון הקרוב תהיה התקדמות משמעותית בניהול ההליך. על אף זאת, המשקל שיש ליתן לחלוף הזמן והעיכוב בדיונים בתיק הוא פחות במקרה הנדון, שכן, כף המאזניים שמנגד כבדה היא ומחייבת את השארתו של המשיב במעצר. העבירות המיוחסת למשיב קשות, ונוכח עברו הפלילי המכביד והתסקיר השלילי מטעם שירות המבחן בעניינו, נראה כי אין מקום בשלב זה לשנות את נקודת האיזון ולשחרר את המשיב לחלופת מעצר. האינטרס הציבורי במקרה דנן מחייב, בשלב זה, את השארתו של המשיב מאחורי סורג ובריח.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב, בארבעים וחמישה ימים החל מיום 25.1.2011 או עד למתן פסק דין בת"פ 40868-07-10 בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, לפי המוקדם.