בש"פ 5979/02 יהודה (בן חנניה) קבסה נ. מדינת ישראל

1.העורר הובא לדין, יחד עם שניים אחרים, משנתפסה ברשות השלושה כמות של 21.8 ק"ג חשיש. השלושה נסעו במשאית ממקום מגוריהם, בעיר שדרות שבדרום, לעיירה צור הגלילית; שם פגשו השלושה בשניים אחרים שמסרו להם תרמיל ובו הסם המסוכן. בדרכם חזרה נעצרו על-ידי השוטרים והובאו לדין פלילי.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה להורות על מעצר השלושה עד תום משפטם בשל שמתקיימת בעניינם חזקת מסוכנות.

בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 6.6.2002, קבע כי קיימות ראות לכאורה כנגד העורר וכי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. על החלטה זו הלין העורר בערר שהגיש בפני בית המשפט העליון. עיקר טענתו הייתה, כי בית המשפט המחוזי לא קיים כלל דיון בשאלת קיומה של חלופת מעצר, אף שקבע כי עניין זה ידון, לפי הצורך, במועד אחר.

2.ביום 25.6.2002 בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון, בפני כבוד השופט טירקל, נקבע, בהסכמה, כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שתידונה טענות הצדדים בעניין חלופת המעצר. כיוון שכך, נקבע דיון מחודש בבית משפט קמא ביום 2.7.2002. בסופו של דיון חזר וקבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לחלופת מעצר והותיר את החלטתו המקורית בעינה.

על החלטה זו מלין העורר היום. הוא מציין, כי בית המשפט המחוזי שלל מראש כל אפשרות לחלופת מעצר, וזאת עוד טרם שניתנה לעורר ההזדמנות להציג את החלופות המוצעות. כיוון שכך, לא קוימה בפועל, כך טוען העורר, החלטת בית המשפט העליון לשוב ולקיים דיון בשאלת החלופה למעצר. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו שניתנה בבקשה לתיקון פרוטוקול, אכן מציין, כי הודיע לבאת-כוח העורר כבר בתחילת הדיון שנתקיימה בפניו כי בהחלטה הקודמת קבע שאין כל מקום לתחליף מעצר ועל כן אין גם טעם בשמיעת טענות לעניין זה. בית המשפט מציין, כי איפשר לבאת-כוח העורר להביא את כל טענותיה בעניין זה, אך עם זאת הוא קובע, כי ציין בפניה כי כל חלופה שתוצע "תהיה שווה כקליפת השום", הואיל ובעניין זה אין כל מקום לחלופת מעצר.

3.צודקת באת-כוח העורר כי קביעה זו מעוררת קושי. ראוי היה לבחון את ההנחה שאין ערך לכל חלופה שתוצע רק בתום הדיון ולא בשלב מוקדם שלו. עובדה זו לא פותרת אותנו מלדון, עתה, בשאלה אם ראוי היה להמיר את המעצר שנתבקש, בחלופה אחרת, חרף קיומה של עילת מעצר.

נראה כי העורר אינו טוען כנגד עצם קיומן של ראיות לכאורה בדבר האשמות שמיוחסות לו. לא יכולה גם להיות מחלוקת כי קמה במקרה זה עילת מעצר, שהרי מדובר בעבירה של אחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בכמות קרובה ל22- ק"ג של חשיש וזאת בנוסף לבקבוק ובו שמן חשיש בכמות של 1.100 מילגרם.

4.החלופה למעצר שהוצעה דוברת בשני מקומות בהן הוצע שהעורר ישהה עד תום משפטו. האחד, ישיבה המצויה בעיר שדרות ואחרת "מעצר בית". לגבי החלופה הראשונה מוצע, כי ראש הישיבה יפקח על העורר בעת הימצאותו במקום. לגבי החלופה השנייה מוצע, כי הערב, שהוא חבר-כנסת, ומכיר את העורר, יפקח עליו בעת שישהה במעצר בית.

אשר לעניין החלופה השנייה מציינת המדינה ובצדק כי יהיה לערב קושי לפקח על תנועותיו של העורר בשל התחייבויותיו הציבוריות של הערב. אשר לחלופה האחרת נראה, כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר כוונותיו הראויות של הערב, אלא שחלופה זו יש לשקול במסגרת כלל הנסיבות הצריכות בדיקה במקרה זה.

5.הבחירה בחלופה למעצר, מקום בו קמה עילת מעצר, היא פועל יוצא של מספר שיקולים: נסיבותיה של העבירה שבוצעה על-ידי הנאשם, מידת האמון שינתן לתת בנאשם עצמו, האפשרות להסתמך על יכולתם של הערבים לו לפקח על התנהגותו, והאינטרס הציבורי. המשקל שיש לייחס לכל מן האינטרסים האלה עשוי להשתנות בכל מקרה ומקרה. כך, למשל, כאשר המדובר בנאשם בסחר בסמים מסוכנים מתמעטת יכולת ההסתמכות על חלופה אחרת למעצר, בעיקר בשל הקושי למנוע את המשך הפעילות העבריינית בדרך של שליטה מרחוק, או, במקרים אחרים, את המשך הפעילות העבריינית מתוך כותלי הבית בו מצוי הנאשם. כאשר המדובר בעבירה של סחר בסמים מסוכנים גובר משקלו של האינטרס הציבורי שבקטיעת שרשרת הפצת הסם באיבה. הלכה היא, שחזרה ונשנתה בבית משפט זה, כי למעט במקרים חריגים ביותר, הדרך הראויה לפגיעה בשרשרת הפצת הסמים המסוכנים היא בכליאתם של הסוחרים המרכיבים את חוליותיה, עוד קודם למשפטם. גם בעניין אחרון זה עשוי להתקיים שוני בין עניינו של מי שמצוי במקום גבוה יותר בהיררכיה של הפצת הסם לבין מי שתפקידו שולי. אחת מאמות המבחן החשובות לבדיקת מיקומו של נאשם, בסולם זה, באה לידי ביטוי בכמות הסם המסוכן שעברה דרך ידיו.

6.ומכאן לענייננו: הכמות הגדולה של הסם המסוכן אשר נתפס בידי העורר ובידי שני מרעיו מלמדת, לכאורה, על היקף הפעילות העבריינית בה עסקו השלושה ועל יכולתם לשמש חוליה מקשרת בין הלקוחות לבין הספקים הגדולים. סוחרים בסדר גודל זה עשויים להמשיך בפעילות עבריינית גם מקום שנבחרת בעניינם חלופה למעצר. במקרה זה, פוחתת החשיבות של היכולת להסתמך על מי שערב לנאשם (במקרה זה ערבים טובים וראויים). כיוון שבעורר עצמו לא ניתן ליתן אמון, בנסיבות המקרה, נראה כי לא היה מנוס מאשר להיעתר לבקשת המדינה.

הנה כי כן לאחר שבודקים את הנסיבות כולן, ובכלל זה טיב החלופה המוצעת, המסקנה המתבקשת היא כי דין הערר להידחות. כך אני מחליט.