בש"פ 6511/09 מדינת ישראל נ. רן דוד

1.

בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

2.

נגד המשיב ואדם נוסף (להלן: סלימה ) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע; ניסיון לרצח; והחזקת נשק. לפי כתב האישום, בעקבות סכסוך בין המשיב למתלונן, קשר המשיב קשר עם שניים אחרים במטרה להמית את המתלונן. ביום האירוע, הגיעו המשיב וסלימה לבית מגוריו של המתלונן, וקראו לו לרדת למטה. המתלונן נענה לבקשה, ירד לגינת הבניין, ונעמד בסמוך לשלושה עוברי אורח שהיו במקום. משהתקרב המתלונן, יצא המשיב ובידו אקדח אשר הביא עימו, ירה לעבר המתלונן ופגע בו בגבו ובזרועו השמאלית. לאחר מכן המשיך המשיב ורדף אחר המתלונן וירה לעברו שתי יריות נוספות, בעודו מסכן את שלושת האנשים העומדים בסמוך לזירה. מיד לאחר הירי נכנסו המשיב וסלימה לרכב שבאמצעותו הגיעו למקום ונמלטו. את הנשק החביא השותף השלישי לקשר באזור פתח תקווה. בעקבות הירי פונה המתלונן במצב קשה לבית החולים שם עבר מספר ניתוחים ואושפז במחלקת טיפול נמרץ. פציעותיו של המתלונן גרמו לו להפרעה כרונית בנשימתו ובתפקוד זרועו השמאלית. באישום נוסף, שיוחס למשיב בלבד, נטען בכתב האישום כי בחודשים אוקטובר-נובמבר 2008 החזיק המשיב במקום מחבוא בשטח פתוח במושב גבעת כוח שני רימוני הלם.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. במסגרת הדיון בבקשה קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ז' בוסתן) כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, בהסתמך על הודעתו של המתלונן אשר זיהה את המשיב כיורה, של יתר המעורבים בקשר לכאורה, ועדים נוספים. בנוסף, קבע בית המשפט כי מחלוקת שעלתה בנוגע לזהותו של היורה בפועל אינה מהותית בשלב זה של הדיון, כיוון שמהראיות שהוצגו עולה כי השלושה ביצעו את העבירות בצוותא חדא. במקביל, נקבע כי קיימת עילת מסוכנות המצדיקה את מעצרו של המשיב. מסוכנות זו עולה מהנסיבות ומהמניע לביצוע העבירות הנלמדים מחומר הראיות, וכן התנהגותו הפרועה של המשיב במהלך הדיון בבית המשפט. נוכח כך, קבע בית המשפט כי לא תתכן חלופת מעצר שבכוחה לאיין את מסוכנותו של המשיב, והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

4.

על ההחלטה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים הוגש ערר לבית משפט זה. בהחלטתו, קבע בית המשפט בבש"פ 1843/09 (כב' השופטת חיות) כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב וכי בהתאם למסוכנותו אין מקום לבחון את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. על כן נדחה הערר.

5.

משחלפו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב טרם נסתיים, הגישה המבקשת את הבקשה שבפניי להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים. בבקשתה טוענת המבקשת שמסוכנותו של המשיב גבוהה ביותר, הן בהסתמך על המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, והן בהסתמך על התנהגותו הבוטה במהלך הדיון במעצרו. כמו כן, נטען כי למשיב עבר פלילי מכביד הכולל מספר הרשעות בעבירות אלימות, אשר מחזק את המסקנה בעניין מסוכנותו. לבסוף צוין בבקשה כי ההליך העיקרי בעניינו של המשיב מתנהל באופן יעיל, ובתקופה הקרובה קבועים מספר מועדי דיונים נוספים, אשר במהלכם צפויה להסתיים שמיעת הראיות בתיק. באת כוח המבקשת הפנתה בטיעוניה להחלטה נוספת של בית משפט זה בעניין שותפו של המשיב לעבירה מיום 23.8.09, אשר הורתה על הארכת מעצרו, וממנה, לגרסתה, יש להסיק גם בעניין המשיב בתיק זה.

6.

מנגד, טען בא כוח המשיב כי קצב התנהלות הדיונים בהליך העיקרי בבית המשפט המחוזי אינו משביע רצון. לטענתו בשבעת החודשים מאז מתן המענה לכתב האישום התקיימו שלושה דיונים בלבד, ולתקופה הקרובה קבועים שלושה דיונים נוספים, אשר אין הוא סבור כי במהלכם תסתיים שמיעת הראיות. נוכח התמשכות זו של ההליכים עותר בא כוח המשיב לשחרורו בתנאים מגבילים בכפוף לתסקיר שיבטיח כי החלופה מניחה את הדעת.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בנספחים שהוגשו, סבורה אני כי דין הבקשה להתקבל. סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) 61 , התשנ"ו – 1996 מספק מנגנון בקרה ופיקוח במסגרתו עורך בית המשפט איזון בין זכות הנאשם לחירותו, לבין האינטרס הציבורי בהארכת מעצרו של נאשם בכדי לאיין מסוכנותו ולמנוע את שיבוש ההליכים. העבירות המיוחסות למשיב שבפניי הינן עבירות אלימות חמורות ביותר מהן עולה זלזול בחיי אדם, ואדישות לסיכון הציבור. נכונותו של המשיב לגרום למותו של אדם והתכנון שהושקע טרם ביצוע העבירה, כמו גם האישום הנוסף המיוחס למשיב בעבירת החזקת הנשק, מעידים על מסוכנות גבוהה מצד המשיב. נטייתו לאלימות של המשיב אף עולה מעברו הפלילי הכולל מספר הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש וסמים בגינן הוא אף ריצה עונש מאסר ממושך.

8.

אמנם, ככל שמתמשכים ההליכים ומתארך מעצרו של נאשם, נוטה נקודת האיזון לטובת ההגנה על חירות הנאשם. עם זאת, חלוף הזמן הינו אך אחד מיני מגוון שיקולים אותם על בית המשפט לשקול טרם החלטתו בבקשה להארכת מעצרו של נאשם. בעניין זה קבעתי זה מכבר כי:

"כאשר מדובר בנאשם אשר המסוכנות הנשקפת ממנו היא רבה וזועקת, המשקל שיש ליתן לחלוף הזמן הוא פחות, שכן, כף המאזניים שמנגד כבדה היא. לפיכך, הנטייה במקרה כזה היא להותיר הנאשם במעצר גם כאשר חלפה התקופה הסטטוטורית. מובן כי ככל שחולף הזמן, כפות המאזניים עשויות להתאיין עד שלא יהיה מנוס גם משחרורו של נאשם שכזה ממעצר" (בש"פ 3896/09 מדינת ישראל נ' ברקולין (לא פורסמה, 31.5.09)).

כאמור, במקרה זה המסוכנות הנשקפת לציבור מן המשיב הינה גבוהה. כמו כן, אין מדובר במצב בו התמשכות ההליכים הינה חריגה ובלתי סבירה, ונראה כי בית המשפט עושה מאמצים לקידום ההליך. כיום, מחצית מהליך ההוכחות כבר הושלם, ובתקופה הקרובה קבועים שלושה מועדי דיונים נוספים אשר במהלכם צפויה שמיעת הראיות להסתיים, או לכל הפחות, תושלם כברת דרך משמעותית לעבר קו הסיום, ואין זה סביר כי ידרשו עוד מועדים רבים לשם השלמת ההליך. על-כן, לא ניתן לומר כי חלוף הזמן מאז מעצרו של המשיב במקרה זה מטה את הכף לעבר שחרורו.

9.

מעבר לנדרש אומר כי נוכח החלטתי להורות על הארכת מעצרו של שותפו של המשיב מנימוקים דומים (בבש"פ 6488/09), על אחת כמה וכמה ראויה הארכת מעצרו של משיב זה. התפקיד אותו מילא המשיב במסכת האירועים נשוא כתב האישום הינו מרכזי ודומיננטי יותר, ומקור הסכסוך אשר היווה את העילה לפגיעה במתלונן הינו במשיב גם כן. כמו כן, הליך ההוכחות בעניינו של השותף טרם החל, בעוד ההליך בעניינו של המשיב מצוי בליבו. משכך, לא רואה אני מקום בנסיבות אלו להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

10.

לפיכך מקבלת אני את הבקשה. מעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים מיום 7.9.2009, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 3576-12/08 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם ביניהם.