בש"פ 7297/05 מדינת ישראל נ. סעד קהמוז

בפני בקשה שמינית להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

עניינו של המשיב כבר נדון בבית משפט זה מספר פעמים (ראו בש"פ 4412/04, בש"פ 7134/04, בש"פ 4192/05) לפיכך, לא אחזור על תיאור המעשים והשתלשלות העניינים. בקצרה ייאמר כי כנגד המשיב, תושב הכפר ע'ג'ר שעל גבול לבנון, הוגש בחודש פברואר 2003 כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות יבוא וסחר בסמים וכן שורה של עבירות כנגד ביטחון המדינה.

בבקשתה טוענת המבקשת, כי העבירות המיוחסות למשיב מצביעות על מסוכנותו הרבה, ועל קיומו של חשש ממשי להימלטות מהדין, במיוחד בהיותו תושב כפר ע'ג'ר שעל גבול לבנון, דבר המעצים את החשש הנ"ל. עוד נטען, כי לפי העולה מהראיות שבתיק, חלקו של המשיב גדול בהרבה מחלקם של יתר הנאשמים בתיק בהיותו ראש וראשון לחבורה הפלילית, וכי המדובר באדם בעל עבר פלילי אשר ביצע את מעשי העבירה דכאן שעה שהיה אסיר ברישיון.

בא-כוח המשיב התנגד לבקשה, בטיעוניו בפני הוא ציין, כי בפרשיה זו ישנם תשעה אנשים שרובם שוחררו. לשיטתו, יש לדחות את טענת המבקשת בדבר החשש להימלטות המשיב מהדין, שכן אף אחד מהנאשמים ששוחררו למעצר בית באזור נצרת, לא ברחו ולא הפרו את הצו. לטענתו, רוב הנאשמים הנ"ל ככולם גם כן מואשמים בעבירות כנגד בטחון המדינה, עבירות נשק, מגע עם סוכן זר וכו'. עוד לטענתו,

בכתב האישום ישנם 41 עדים, ועוד 11 אנשי שב"כ, וכי במשך 3 השנים בהן הוא עצור עד תום ההליכים העידו רק עד אחד, ועד נוסף שטרם סיים את עדותו.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובחנתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, נתתי דעתי לכלל הטענות של הצדדים, והגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 62 לחוק המעצרים המסמיך את בית-המשפט העליון להאריך מעצר נאשמים יש שיופעל רק במקרים חריגים ונדירים. כבר נפסק בעבר ואחזור על כך גם עתה, סעיף זה בחזקת נדיר הוא, ויש לשאוף לכך כי הנדיר ישאר נדיר ולא יהפוך לתדיר (בש"פ 6261/03 מדינת ישראל נ' חמיס קונדוס , תק-על 2003(2), 3855).

כפי שציינתי בבש"פ קונדוס הנ"ל:

"השאלה הניצבת לפני כיום היא האם במערכת האיזונים שעלי לבחון יש להעדיף את השמירה על שלום הציבור ובטחונו והגנה על תקינות ההליך השיפוטי לבין שיקולי הגנה על חירותו האישית של המשיב והצורך להבטיח מפני פגיעה בערך זה אלא מקום שמדובר באינטרס חיוני ובעל משקל מכריע (ראה בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נעים נסראלדין, (טרם פורסם), זאת לאור סעיף 61 לחוק המעצרים המתיר לבית המשפט סמכות להאריך מעצר נאשמים רק במקרים חריגים ויש לשאוף לכך כי הנדיר ישאר נדיר ולא יהפוך לתדיר.

במקרה שלפני מואשם המשיב בעבירות סמים, שלכל הדעות הינן חמורות ביותר, הן מעידות על מסוכנות רבה ומטבען אף מקימות חשש לא מבוטל להמלטות מאימת הדין.

אולם בין לבין, חלפו 9 חודשים מאז הוחלט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו ובשל נסיבות אלה ואחרות, משפטו טרם נסתיים ונראה כי יידרש עוד זמן רב להשלמתו בשים לב לאופי האישום ולמספר העדים שיידרש להעיד."

אין זה מתקבל על הדעת, כי נאשם האמור ליהנות מחזקת החפות כל עוד לא הורשע בדין, ישב מאחורי סורג ובריח במשך שנתיים וחצי כאשר במשך כל התקופה הנ"ל העידו במשפטו רק מספר עדים מועט מתוך ארבעים ואחד עדים (!).

נכון להיום, קבועים בתיק שלושה מועדים, מהם שניים ב- 13.11.05 ו- 17.11.05, כך שהארכת המעצר דנן תבוא לסיומה עוד בטרם יתקיימו דיונים בכל המועדים הנ"ל, ומשפטו של המשיב, אם ימשיך להתנהל בקצב זה, אינו צופה סיום בשנה הקרובה. אדרבה, אני צופה הגשת בקשות הארכה נוספות עוד בטרם יבוא משפט זה לסיומו.

כאמור, ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין ולא בלי לבטים, הגעתי למסקנה, כי למרות המסוכנות הנשקפת מן המשיב וחרף העבירות החמורות המיוחסות לו בכתב האישום, איני רואה מנוס מן המסקנה כי מאזן השיקולים נוטה לצד שחרורו, וזאת לאור התמשכות משפטו ולאור ההערכה הקיימת ביחס לזמן שיידרש לסיומו (ראה בש"פ 10697/02 מדינת ישראל נ' יעקב ישייב ואח' , תק-על 2002(4),883). על-כן, יש מקום לשקול אפשרות לשחררו מן המעצר בתנאים וחלופת מעצר, לאחר שהוא ימציא חלופה כזו לבית-המשפט המחוזי, ולאחר שיעמוד בתנאי שחרור אותם יקבע בית-המשפט המחוזי לפי שיקול דעתו, אשר יכללו בין היתר הפקדת סכום גבוה מאוד במזומנים, ערבויות צד ג' של מספר אנשים ופיקוח צמוד ורצוף במשך כל שעות היממה של מספר אנשים ומציאת מקום בו ישהה בתנאי מעצר בית שיהיה במרחק גדול מאוד ממקום מגוריו.

אשר על-כן, התיק מוחזר לבית-המשפט המחוזי בנצרת לצורך בדיקת האפשרות לשחרור המשיב לחלופת מעצר כאמור לעיל.

המשיב יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.