בש"פ 7578/08 מדינת ישראל נ. בשאר סאלח

בפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים החל מיום 13.9.2008 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 545/07 בעניינם, בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם.

ביום 13.12.2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום כנגד המשיבים (פ"ח 545/07). למשיב 1 ייחס כתב האישום עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; עבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(א) רישא ו-144(ג)(3) לחוק העונשין; עבירה של נשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 144(ב) רישא ו-144(ג)(3) לחוק העונשין; עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין; עבירה של תקיפה בצוותא הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין; עבירה של נהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; עבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2(א)(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

למשיב 2 יוחסו עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין; שתי עבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין; עבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין; עבירה של נשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין; עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

למשיב 3 יוחסה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, ועבירה של שידול לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 30 בצירוף סעיף 329(א)(4) לחוק העונשין.

לפי הנטען בסעיף הראשון לכתב האישום, בעקבות סכסוך כספי התפתחו מעשי אלימות בין שלושת המשיבים ואביהם ובין משפחתו של אדם אחר. ביום 23.11.2007 תקפו האב והמשיב 2 את תושב כפרם במקלות עץ, ויידו אבנים לעבר בני המשפחה עמה היו מסוכסכים. במקביל הגיע המשיב 3 כשהוא נוהג ברכב, וניסה לפגוע בקבוצת האנשים שהתאספו באזור, אך אלו הצליחו להימלט. עם התמשכות הקטטה הורה המשיב 3 למשיב 2 להביא ארגז רימוני רסס שהיה ברשותם. המשיב 2 הוציא רימון מהארגז ומסר אותו למשיב 1, כשהוא מורה לו לזרוק אותו. המשיב 1 זרק את הרימון לעבר קבוצת צעירים במטרה להמיתם, אך הרימון התפוצץ מבלי לפגוע בהם. לאחר מכן נטל המשיב 1 רימון נוסף ובהוראתו של המשיב 2 השליך אותו לעבר הצעירים. הרימון התפוצץ וגרם לפציעתם של חמישה ולמותו של צעיר נוסף.

בסעיף השני לכתב האישום נטען כי המשיב 1 נהג ברכב ללא רישיון נהיגה, ויחד עם אדם נוסף תקף את בנו של אדם עמו היו מסוכסכים.

בסעיף השלישי לכתב האישום נטען כי המשיבים 1 ו-2 איימו על אותו נער כי יהרגו אותו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (ב"ש 3416/07). ביום 9.1.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' אטרש ) את הבקשה, בהסכמת המשיבים.

ביום 22.6.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' אטרש ) את בקשתו של המשיב 3 לעיון חוזר בהחלטה לעצרו. ביום 29.6.2008 דחה בית משפט זה (כבוד השופט א' א' לוי ) את ערעורו על ההחלטה הנ"ל.

משעברו תשעה חודשים ומשפטם של המשיבים טרם נסתיים, פנתה המבקשת לבית משפט זה בבקשה להארכת מעצרם בתשעים ימים, היא הבקשה שבפניי. בבקשה מציינת המבקשת כי עד כה התקיימו בבית המשפט המחוזי ארבע ישיבות לשמיעת הוכחות, וקבועים שבעה מועדים נוספים, בימים 21.9.2008, 9.11.2008, 16.11.2008 23.11.2008, 17.12.2008, 21.12.2008, ו-31.12.2008.

לטענת המבקשת, המעשים המיוחסים למשיבים מקימים כנגדם חזקת מסוכנת מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, וכי המתיחות הרבה בין משפחת המשיבים למשפחת המנוח טרם פגה. עוד מוסיפה המבקשת כי למשיבים 2 ו-3 עבר פלילי ואילו כנגד המשיב 1 תלויים ועומדים שני תיקים נוספים בעבירות אלימות.

מנגד, מתנגדים באי כוח המשיבים לבקשה, בטענה כי הארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים מתקיימת רק בנסיבות מיוחדות, וכי במקרה של המשיבים אין מתקיימות נסיבות אלו. עוד טוענים באי כוח המשיבים כי הסכמת בא כוחם הקודם למעצר עד תום ההליכים ניתנה על מנת לשחרר את אביהם לחלופת מעצר, וכי לא היתה הסכמה של ממש בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

אמנם הלכה ידועה היא, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.32006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)) ו כפי שציין בית משפט זה בבש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002), חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר.

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם שומה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, מפעם לפעם. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ( ראו גם בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007) ).

במקרה שבפניי, שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה ולהאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, וזאת לאור חומרתם היתרה של המעשים המיוחסים להם, אשר הביאו למותו של אדם ולפציעתם של אחרים, וכל זאת בשל סכסוך שמקורו כספי. כאמור, עבירות אלו מקימות כנגד המשיבים חזקת מסוכנות סטטוטורית, ולא בכדי. עוד יצוין כי קצב התמשכות הדיונים בעניינם של המשיבים אינו חורג מגדר הרגיל בפרשות מסוג זה, ובכל מקרה לא ניתן לומר כי יש בו כדי לחייב את שחרורם לחלופת מעצר, לנוכח מסוכנותם הרבה. יש להוסיף כי כאמור לעיל, במהלך התקופה הקרובה קבועות שבע ישיבות בבית המשפט המחוזי לשם שמיעת עניינם של המשיבים.

למותר לציין כי ככל שבפי באי כוחם של המשיבים טענות בנוגע להימצאותן של ראיות לכאורה כנגד המשיבים, ובנוגע להתקיימותה של עילה למעצרם כנובע מכך, הרי שמקומן במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 13.9.2008 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 545/07 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם מבין המועדים.