בש"פ 7620/00 מדינת ישראל נ. פלוני

שלושה המשיבים שלפניי עומדים לדין לפני בית-משפט השלום לנוער בנצרת. המשיבים מס' 1 ו2- בעבירות של התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, והמשיב מס' 3 בעבירה של התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו.

ביום 10 באוקטובר 2000 החליט בית-המשפט המחוזי לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים נגדם. בהחליטו כך קיבל בית-המשפט עררים שהגישה המדינה על החלטות שנתן בית-משפט השלום ולפיהם שוחררו המשיבים לחלופת מעצר בבית הוריהם. הלכה למעשה עצורים המשיבים מאז יום ה3- באוקטובר.

לאחר עבור כשבוע ימים, ביקשו המשיבים כי ייערך עיון חוזר בהחלטה לעוצרם עד תום ההליכים בטוענם, בין השאר, כי חל שינוי נסיבות, ולדבריהם מצדיק אותו שינוי נסיבות כי ישוחררו ממעצרם. בבקשתם זו הסתמכו המשיבים על דברים שנאמרו בבש"פ 7103/00, בקשה שגם בה נדון עניין דומה לענייניהם של המשיבים. בסיום ההחלטה באותו בש"פ אמר בית-המשפט כי "כשתשככנה הרוחות - ונקווה כולנו כי לא ייארך הזמן עד שתשככנה - ניתן יהיה לשוב ולשקול את נושא מעצרו של העורר". כך נאמר אף בבש"פ 7171/00, לאמור: "משתשקוטנה הרוחות והארץ תנוח, ניתן יהיה לשקול שוב את נושא מעצרו של המשיב".

בית-משפט השלום דחה את בקשת המשיבים בקובעו כי הארץ טרם שקטה והסדר טרם שב על כנו.

המשיבים הגישו ערר על החלטת בית-משפט השלום, ובבית-המשפט המחוזי התהפכה הקערה על-פיה. בית-המשפט המחוזי קבע, בניגוד לדעתו של בית-משפט השלום, כי "מאז 10.10.2000 חלה לשמחת כולם רגיעה משמעותית והחיים במדינה החלו חוזרים למסלולם הטבעי". בהמשך דבריו קובע בית-המשפט כי בישובי המגזר הערבי החל שורר שקט, אם לא שקט מוחלט אזי שקט "כמעט מוחלט". לדעת בית-המשפט המחוזי "חל שינוי מהותי ומרחיק לכת במצב ששרר עד 10.10.2000. מאז לא קרו בישובי המגזר הערבי התפרעויות המוניות, וגם האירועים הבודדים פחתו באופן משמעותי". בהסתמכו על הערכות אלו החליט בית-המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים ממעצרם בתנאים אלה ואחרים שקבע.

על החלטה זו הערר שלפניי, ובקשת המדינה היא כי אשיב את החלטת בית-משפט השלום על כנה ואורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. עורכי-הדין אחמד מסאלחה ודאוד פהים, באי-כוח המשיבים, טענו לפניי בהתרגשות ובלהט, בנסותם לשכנעני כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי היא ההחלטה הנכונה וכי אל-לי להתערב בקביעתו כי יש לשחרר את המשיבים ממעצר. המכשלה העיקרית העומדת לפני המשיבים הם שני דו"חות שהוגשו כראיות לפני בית-משפט השלום, ולפיהם צפון ישראל רחוק מאותו שקט שבית-המשפט דיבר בו בבש"פים שהזכרתי לעיל. וכך, במזכר שמיום 17.10.2000 מונה המשטרה 73 אירועים שהיו בצפון, והם מסוג האירועים שהמשיבים עומדים עליהם לדין. 73 אירועים אלה, כך טוענת באת-כוח המדינה, ביודענו עליהם, לא נוכל לאמור כי הארץ שקטה. על-כך משיבים באי-כוח המשיבים, כי אותם 73 אירועים פורשים עצמם על פני שלושה מרחבים, ובממוצע המדובר אינו אלא בשבעה אירועים ליום. מספר אירועים זה, כך טוענים הם, אינו מספר משמעותי, ובנסיבות העניין ניתן לומר כי השקט בא על הארץ.

אני מתקשה לקבל את טענת באי-כוח המשיבים. אותם 73 אירועים - אינני נכנס, כמובן, לפרטיהם - נסבים על מעשים מכוונים ומתוכננים של פגיעה ברכוש ובאדם. בייחוד בימים אלה, לא נוכל לומר כי המעשים מעשים ספונטניים הם או מעשים הם שנעשו להגנה עצמית. המעשים מעשי-תוקפנות הם, תוקפנות קשה, והרושם הכללי המתקבל מתוך אותם אירועים הוא רושם קשה. אכן, ברוב האירועים - ברובם אך לא בכולם - מדובר באירועים נקודתיים של זריקת אבנים, הצתות וכיוצא באלה מעשים קשים, ואולם הסכנה לחיי אדם אינה פוחתת גם אם אבן מושלכת אל ראשו של אדם באירוע נקודתי.

באת-כוח המדינה ביקשה ללמוד גזירה שווה מן האירועים שבשטחים, ואולם אני דוחה השוואה זו בשתי ידיי. ישראל היא ישראל; השטחים הם השטחים; ולא הרי זאת הרי אלה. לא יחלוק איש כי היה ויש קשר בין מעשים הנעשים בישראל לבין מעשים הנעשים בשטחים, אולם ראוי כי נעשה כמיטבנו כדי להפריד בין מעשים אלה לבין מעשים אלה, ובין אזרחי ישראל לבין מי שאינם אזרחי ישראל.

אם החלטתו של בית-המשפט המחוזי קשתה עליי, אתקשה לא פחות בנושא שמיעת משפטם של המשיבים לגופו. אל יישכח מאיתנו כי מדברים אנו בנערים בני 15 ו16-, תלמידי בית ספר, וחנוך לנער על-פי דרכו. שאלתי את באי-כוח בעלי-הדין אימתי אמור משפטם של המשיבים להישמע, והתשובה שקיבלתי הפתיעה אותי - ולא לטובה; משפטם טרם נקבע, ואין יודעים אימתיי יישמע. באת-כוח המדינה הוסיפה והודיעתני כי המשטרה הגישה לבית-משפט השלום בקשה להקדים את שמיעתו של המשפט, וכי טרם ניתנה החלטה בבקשה זו. באי-כוח המשיבים אינם יודעים על בקשת הקדמה שהוגשה, ואני לא נועדתי להכריע בחילוקי דעות אלה. בין כך ובין אחרת, מצב דברים זה אינו מקובל עליי. המדובר הוא, כאמור, בנערים צעירים אשר עשו אמנם מעשים קשים, אך אין הם עבריינים מועדים. ראויים הם כי משפטם יישמע במהירות, והנה זה יושבים הם במעצר כשלושה שבועות - מאז יום השלושה באוקטובר - ומועד למשפטם טרם נקבע. הדבר אינו מקובל עליי ולא אוכל להשלים עימו.

כאמור, יש חילוקי דעות בין בעלי-הדין אם הוגשה או לא הוגשה בקשה לקביעת מועדים לשמיעת המשפט. מתוך הנחה כי לא הוגשה בקשה מעין זו, אני מורה את הפרקליטות כי תוגש לאלתר בקשה לבית-משפט השלום לנוער בנצרת לקביעת מועדי משפט לימים הקרובים ביותר ; יחל המשפט ויסתיים תוך תקופה קצרה ביותר. אם מתקשה בית-משפט השלום בנצרת להתגבר על מספר רב של משפטים מסוג משפטיהם של המשיבים, תעשה הנהלת בתי המשפט, לאלתר, לתיגבור מערך השופטים בנצרת. ישבו השופטים, ישפטו ויכריעו; ובשים לב לעומס הרב - ישבו וישפטו מבוקר ועד ערב; כך יום-יום עד גמירא. כך ייעשה צדק, כך יצא משפט לאור.

היום הוא יום ה- 24 באוקטובר, ואצפה לקבל החלטת בית-משפט השלום בבקשות שהוגשו, או שתוגשנה, עד ליום שישי, 27 באוקטובר, בשעות העבודה הרגילות. אקרא את ההחלטה ואחליט על דבר המשך ההליכים.

לבקשת באי-כוח המשיבים אני מורה על הגשת תסקירי מעצר באשר לשלושת המשיבים.

לעת הזו, ועד להחלטה אחרת, אני מורה על המשך מעצרם של המשיבים.

היום, כ"ה בתשרי התשס"א (24.10.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00076200. G02