בש"פ 8319/13 מדינת ישראל נ. אריה שירזי

לפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 43689-11-11 (השופט צ' קאפח ) מיום 4.12.2013, בה בוטל הפיקוח האנושי אשר נקבע כתנאי מגביל במסגרת מעצר בית בתנאים מגבילים אשר הוטל על המשיב.

עובדות כתב האישום ותיאור הליכי המעצר

1.

קורות מעצרו של המשיב נסקרו בהרחבה בהחלטותיו הקודמות של בית משפט זה [ראו: בש"פ 5561/12

מיום

31.7.2012 ( השופט נ' הנדל ) (להלן: ההחלטה הראשונה ) ; בש"פ 6082/12 מיום 23.8.2012 (השופט א' רובינשטיין ); בש"פ 8139/12

מיום 19.11.2012 (השופטת ד' ברק-ארז ); בש"פ 1002/13 מיום 28.2.2013 (השופט ח' מלצר ); בש"פ 2286/13 מיום

28.3.2013 (השופט ח' מלצר ); בש"פ 2368/13 מיום

9.4.2013 (השופט ס' ג'ובראן )], על כן אחזור בקצירת האומר על עיקרי הדברים.

2.

נגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן ביום 5.4.2012 במסגרתו יוחסו למשיב שישה אישומים כדלקמן: באישום הראשון, קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: ה חוק ); 100 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק; 56 עבירות של זיוף חשבוניות מס במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב)(3) ביחד עם סעיף 117(ב2)(2) וס"ק (3)

לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ); 56 עבירות של סיוע לאדם אחר להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(ב1)

ביחד עם סעיף 117(ב2)(2) וסעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף ושימוש במרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהן במטרה להתחמק מתשלום מס, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב)(8) בצירוף סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף. באישום השני, הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ) ועשיית פעולה ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. באישומים השלישי הרביעי והחמישי, ארבע עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. באישום השישי, שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

3.

עניינה של הפרשה, על פי עובדות כתב האישום המתוקן בפעילות עבריינית כלכלית רחבת היקף שעיקרה הלוואות בריבית קצוצה, התחמקות מתשלום מס וסייע לאחרים להתחמק מתשלום מס וכמו כן הלבנת רכוש שמקורו בעבירות או רכוש ששימש את העבירות ואפשר את ביצוען – בסכומים המסתכמים בעשרות מיליוני שקלים. לפעילות זו מתלוות עבירות איומים על מעורבים בפרשה במספר הזדמנויות ושיבוש הליכי משפט.

4.

ביום 22.4.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת העוררת למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, תוך ציון כי לאחר עדותו של עד המדינה בפרשה יוכל המשיב לעתור לעיון חוזר בהחלטה. ביום 15.7.2012 דן בית המשפט המחוזי בבקשה כאמור והורה על שחרור

המשיב לחלופת מעצר בביתו בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה העוררת ערר, אותו קיבל בית משפט זה ביום 31.7.2012 במסגרת בש"פ 5561/12 (השופט נ' הנדל ), בו הורה, לנוכח מסוכנות המשיב והחשש שישוב לבצע עבירות שיבוש הליכי חקירה ואיומים, על המשך מעצרו.

5.

באשר לעבירות הכלכליות המיוחסות למשיב בפרשה, קבע השופט הנדל בהחלטה הראשונה כי די בעבירות אלה

לבסס את החשש שהמשיב ימשיך בהתנהלותו נשוא כתב האישום ולהקים עילת מסוכנות, בהתחשב בהלכה, לפיה עבירות רכוש המבוצעות בשיטתיות יכולות להקים חזקת מסוכנות. בשים לב לכך שהמשיב נוהג לכאורה לנהל את עסקיו "בשלט רחוק" העיר השופט הנדל

כי איננו משוכנע ששחרור המשיב למעצר בית יאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בכל הנוגע לעבירות הכלכליות, אך לא הכריע בכך, שכן מצא כי עילת מסוכנותו המרכזית של המשיב נסובה על החשש מפגיעה בעדים ומשיבוש הליכי משפט. באשר לעבירות הללו, ציין השופט הנדל , לאחר ששקל את מעשי המשיב וביניהם את אופי האיומים המיוחסים לו ונסיבותיהם, אשר בוצעו חלקם במהלך חקירה משטרתית וחקירת רשות המיסים, כי "סיום עדות לא מהווה מחסום מפני ניסיון למעשים מטעם הנאשם שמטרתם להשפיע על עדים...ספק אם התפוגג החשש לניסיון מטעם המשיב להשפיע על עדי תביעה". לעניין החומר החסוי אותו ביקשה העוררת להגיש ואשר נועד, לשיטתה, לחזק את עילת המעצר, קבע בית המשפט, כי יש בו כדי לחזק את העילה אך אין צורך להידרש אליו באותה העת ודי בחומר הגלוי שהוגש כדי לבסס את ההחלטה.

6.

לאחר כשלושה שבועות, בחלוף תשעת חודשי המעצר הראשונים, קיבל השופט א' רובינשטיין ביום 23.8.2012 (בש"פ 6082/12) את בקשתה הראשונה של העוררת להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים.

7.

ביום 19.11.2012 קיבלה השופטת ד' ברק-ארז (בש"פ 8139/12) באופן חלקי את בקשתה השנייה של העוררת להארכת מעצרו של המשיב ב-150 ימים. השופטת ברק-ארז נסמכה על ההחלטה הראשונה של השופט הנדל כנקודת מוצא לדיון בהארכת מעצרו של המשיב ומצאה כי אין להתייחס לכתב האישום כ "כלכלי" בלבד נוכח עבירות האיומים המיוחסות למשיב. בשים לב לקצב התנהלות ההליכים מצאה השופטת ברק-ארז

כי אין מקום לשחרור המשיב לחלופת מעצר והורתה על ארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים.

8.

משחלפו 90 הימים הוגשה בקשה שלישית להארכת מעצר המשיב ב-150 ימים נוספים. ביום 28.2.2013 קבע השופט ח' מלצר

בבש"פ 1002/13 כי אף ש נשקפת מסוכנות מן המשיב, כפי שציינו השופטים הנדל

וברק-ארז , יש יסוד להניח כי פרשת התביעה תסתיים במסגרת הארכת המעצר המבוקשת לפניו ולאחריה עשוי החשש כי

המשיב ישפיע על עדים אם ישוחרר לחלופת מעצר להיחלש. לפיכך, ובשים לב לחלוף הזמן, הורה השופט מלצר על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים בלבד והוסיף כי המשיב יהיה רשאי להציע חלופת מעצר שתיבחן על ידי שירות המבחן ואלו תנאיה:

(ב)

המשיב יציע, בתוך 20 ימים מהיום, חלופת מעצר מהודקת, אשר תכלול: תנאי "מעצר בית" מלא; איזוק אלקטרוני; ארבעה משמורנים לפחות, אשר יפקחו עליו (לסירוגין) במשך 24 שעות ביממה; ערבות עצמית גבוהה; ערבות גבוהה מצד כל אחד מן המשמורנים הנ"ל; צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון וכן איסור מוחלט על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, וניתוק תקשורת. הצעתו של המשיב לחלופת מעצר מהודקת, במתווה שפורט לעיל, תועבר לעיונו של שירות המבחן, אשר יגיש תסקיר אודותיה בתוך 30 ימים מהיום שבו תועבר אליו ההצעה האמורה.

9.

ביום 3.3.2013 הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון טעות סופר" אשר נדחתה ביום 14.3.2012. במסגרת זאת, הובהר כי ההחלטה מיום 28.2.2013 מאפשרת למשיב לבקש את שחרורו לחלופת מעצר במועד הנזכר לעיל, אך אין בה כדי לחייב את שחרורו.

10.

ביום 11.3.2013 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר לפני בית המשפט המחוזי בגדרה עתר לשחרורו לחלופת מעצר. ביום 24.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בנימוק

כי המתווה שנקבע בהחלטה מיום 28.2.2013

אינו מתווה מחייב וכי יש לבחון את חלופת המעצר בשים לב לקביעות השופט הנדל

בדבר קיומם של חשש לשיבוש הליכי משפט מצד המשיב

גם בתום פרשת התביעה וחשש נוסף לביצוע עבירות כלכליות מצד המשיב.

11.

ערר שהגיש המשיב על החלטה זו של בית המשפט המחוזי התקבל בחלקו ביום 28.3.2013 על ידי השופט

מלצר

במסגרת בש"פ 2286/13, אשר הורה על החזרת הדיון ב חלופת המעצר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו קבע השופט מלצר כי בשל הזמן שחלף ושינוי הנסיבות עם סיום העדת עדי התביעה, על בית המשפט המחוזי לבחון את אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר, בשים לב, בין היתר, לאפשרות שעד המדינה יזומן לעדות חוזרת ולמקום שהוצע לשיכון המשיב בעת חלופת המעצר.

12.

לאור האמור, ביום 29.3.2013 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בה שב ועתר לשחרורו לחלופת מעצר. ביום 2.4.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בפיקוח לסירוגין של ארבעה מפקחים, האחראים לוודא כי המשיב

לא יהיה בקשר עם מי מהמעורבים בפרשה, כאשר כל אחד מן המפקחים יחתום על ערבות בסך 500,000 ש"ח לקיום התחייבותו וערבי צד ג' יחתמו על ערבות מפקח; שהייה תחת פיקוח אלקטרוני; שהייה תחת צו עיכוב יציאה מן הארץ; התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 500,000 ש"ח כל אחת; הפקדה במזומן או ערבות בנקאית בסך 500,000 ש"ח.

13.

ביום 9.4.2013 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן ) ערר שהגישה העוררת כנגד ההחלטה לשחרר את המשיב למעצר בית בתנאים המגבילים כאמור. השופט ג'ובראן קבע תחילה כי נוכח הזמן שחלף, העובדה שהמשיב ריצה 18 חודשי מעצר בתנאי בידוד זה מכבר והעובדה שפרשת התביעה בתיק הסתיימה הרי שהמסוכנות הנשקפת מהמשיב קהתה עד כי ניתן לאיין אותה בחלופת מעצר. בהמשך לכך קבע השופט ג'ובראן כי חלופת המעצר אותה קבע בית המשפט המחוזי ראויה והולמת, אך עם זאת הורה כי יש להעלות את סכום ההפקדה במזומנים לסך של 1,500,000 ש"ח.

14.

בחודשים מאי-יולי 2013 הוספו לבקשת המשיב ובהסכמת העוררת שתי מפקחות נוספות בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט, על מנת להקל על המפקחים לבצע התחייבותם. כן שונה מיקום מעצר הבית פעמיים ולבסוף הועבר לבית המשיב.

15.

ביום 29.9.2013 הגיש המשיב בקש לשינוי תנאי השחרור שלו, כך שיותר לו ליצור קשר עם המעורבים בפרשה, אך זו נדחתה

על ידי בית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בערר שהגיש המשיב על החלטת

בית המשפט המחוזי [בש"פ 5690/13 מיום 28.10.2013 (השופט א' שהם )] הגיעו הצדדים להסכמה לפיה באי כוח המשיב יפגשו עם עדי הגנה פוטנציאליים. ככל שיתברר במפגשים אלו כי יש צורך בנוכחות המשיב, יגישו באי כוחו של המשיב בקשה לעוררת לאפשר קיום פגישות בנוכחות המשיב.

החלטת בית המשפט המחוזי

16.

ביום 4.12.2013 הגיש המשיב בקשה לביטול הפיקוח האנושי שנקבע כתנאי מגביל לשחרורו לחלופת מעצר. בבקשה נטען

כי נוכח חלוף הזמן ובהתחשב בכך שההליכים צפויים להימשך עוד זמן רב

הפך הפיקוח האנושי לנטל כבד הן למפקחים והן למשיב, אשר בשים לב ליתר התנאים המגבילים שנקבעו, לרבות איזוק אלקטרוני, אין הוא נחוץ כלל ועיקר. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיב לביטול הפיקוח האנושי. בתוך כך עמד בית המשפט על כך שהמסוכנות הנשקפת מן המשיב לביצוע עבירות כלכליות איננה עילה המסוכנות העיקרית בעניינו, בין היתר, בשים לב לכך שאינו בקיא בתחום ואין בכוחו לבצע

עבירות אלה בעצמו. משכך מצא בית המשפט כי עילת המעצר העיקרית בעניינו של המשיב מושתתת על החשש משיבוש הליכי משפט בלבד. בשים לב לעובדה שפרשת התביעה הסתיימה והמשיב הצהיר כי אין בדעתו לזמן עדי תביעה לעדות חוזרת, כמו גם למנגנון שנקבע לפגישת המשיב עם עדי ההגנה, מצא בית המשפט המחוזי כי אין הצדקה עניינית להמשך הפיקוח האנושי על המשיב כתנאי מגביל במסגרת חלופת המעצר. לפיכך, נקבע כי הפיקוח האנושי יבוטל מיום 10.12.2013, למען תהא לעוררת שהות לשקול צעדיה בעניין זה.

טיעוני הערר

17.

העוררת – באמצעות בא כוחה, עו"ד יורם הירשברג – טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא נשקפת מסוכנות של ממש מהמשיב. באשר למסוכנות להישנות עבירות כלכליות מצד המשיב, טוענת העוררת כי בהחלטתו מיום 31.7.2012 בבש"פ 5561/12

עמד

השופט הנדל על עילת המעצר שמקימה מסוכנות זו מצד המשיב, הגם שהסתייע באחר לביצוע העבירות. באשר למסוכנות הנשקפת מן המשיב לשיבוש הליכי חקירה ולפגיעה בעדים, טוענת העוררת כי התנהלות המשיב והאיומים שהשמיע, כעולה מכתב האישום המתוקן, כמו גם עברו הפלילי המכביד, הכולל בין היתר הרשעה בסיוע להריגה, מלמדים על מסוכנותו הרבה. זו עומדת בעינה, לטענת העוררת, גם בתום

עדותו של עד המדינה, ובוודאי כאשר לא ברור כי האחרון סיים את עדותו. עוד נטען כי באיזון בין הפגיעה בנוחות המשיב, הנאלץ לשהות בביתו עם מפקחים אותם בחר ואשר קיבלו עליהם את תפקידם ביודעין, לבין חשיבות שמירת האינטרס הציבורי, ידו של האחרון על העליונה. לאור האמור, טוענת העוררת

כי אין מקום לבטל את הפיקוח על המשיב שעה שזה

שוחרר לחלופת מעצר רק בשל חלוף הזמן ולא בשל היעדר מסוכנות, וכי במידת הצורך ניתן להורות על החלפת המפקחים הנוכחיים או על הוספת מפקחים נוספים.

תשובת המשיב

18.

המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד שלמה בן-אריה – חוזר על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי וטוען כי נוכח חלוף הזמן, משך מעצר הבית אותו ריצה עד כה ושינוי הנסיבות המתואר לעיל, חל שינוי בנקודת האיזון בעניינו ויש לתת משקל גדול יותר לחזקת החפות. לפיכך, טוען המשיב כי צדק בית המשפט המחוזי בעת שביטל את הפיקוח האנושי שהוטל על המשיב

כתנאי מגביל. בהקשר זה נטען

כי בשל הימשכותם הצפויה של ההליכים

נגדו הפך הפיקוח האנושי, בו נושאים כיום הוריו הקשישים של המשיב ואדם נוסף, לנטל כבד הן למפקחים והן למשיב, אשר נאלצים לחלוק דירה קטנה בכל שעות היממה. כמו כן

נטען כי בהתחשב באיזוק האלקטרוני המוצמד למשיב ובמתווה שהוסכם בין הצדדים בדבר אפשרות פגישה, בנוכחות המשיב, עם עדי ההגנה, הרי שהפיקוח האנושי אינו נחוץ וחסר כל תפקיד ממשי.

19.

לצד האמור עדכן המשיב בדיון לפני בית משפט זה כי קודם ליום 10.12.2013 נעתר לבקשת העוררת להמשיך ולקיים את התנאי המגביל של הפיקוח האנושי עד ליום 15.12.2013. עם זאת, משלא הגישה העוררת ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.12.2013 עד למועד זה או בקשה להארכת מועד, עקב אילוצים, הפסיק המשיב לקיים את תנאי הפיקוח האנושי

ביום 15.12.2013.

דיון והכרעה

20.

עניינו של הערר לפני, בדומה להליכים הקודמים בתיק, בשאלה האם עילת המעצר, אשר

נקבעה על ידי השופט הנדל ביום 31.7.2012 – והנוגעת בעיקרה לחשש לאיומים ולשיבוש הליכים – מצדיקה כיום את המשך קיומו של פיקוח אנושי על המשיב כתנאי מגביל במסגרת חלופת מעצרו. לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני – ולא בלי התלבטות – הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

21.

המשיב שוחרר לחלופת מעצר

לאחר שהוחזק במעצר במשך 18 חודשים, בתנאי בידוד, ולאחר שנמצא כי יש בחלוף הזמן ובתום פרשת התביעה להקהות את מסוכנותו ולשנות את נקודת האיזון באופן שזכות המשיב לחירות גוברת על האינטרס הציבורי שבהמשך החזקתו במעצר מלא . על רקע זה, ובמסגרת האיזון הראוי בין אינטרס הציבור לבין משקלה של חזקת החפות העומדת למשיב, קבע בית המשפט המחוזי את תנאיה המגבילים של חלופת המעצר, על בסיס התנאים שהתווה השופט מלצר בבש"פ 1002/13 ביום 28.2.2013.

22.

בהחלטתו על הסרת הפיקוח האנושי עמד בית המשפט המחוזי על הצהרת המשיב כי אין בכוונתו לזמן איש מעדי התביעה לשוב לדוכן העדים, למעט אולי עד המדינה. עוד עמד בית המשפט: על הקושי של המשיב לבצע בעצמו את העבירות הכלכליות המיוחסות לו; על העובדה שבשלב זה רחוק התיק העיקרי מלהסתיים; ועל הקושי הטמון בנוכחותו של אדם נוסף, שלא לצורך, בתא המשפחתי. סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מאוזנת וכי אין מקום להתערב בה.

23.

דעתי היא כי חלופת המעצר, אליה שוחרר המשיב, הינה הולמת והדוקה דיה כיום, אף לאחר הסרת הפיקוח האנושי. אכן לא מדובר בחלופה הרמטית – ויוער במאמר מוסגר שספק אם ישנה במישור העקרוני חלופת מעצר הרמטית כמו מעצר מאחורי סורג ובריח – אך משזו כוללת מעצר בית מלא, איזוק אלקטרוני, איסור יצירת קשר עם מעורבים בפרשה והפקדת ערבויות כספיות משמעותיות, מדובר בחלופה אפקטיבית שמקהה במידה רבה את המסוכנות הנשקפת מן המשיב, אותה הגדיר בא כוח העוררת בדיון לפני כ"מסוכנות בדרגה נמוכה". זאת אף בשים לב, כי יכולתם של המפקחים לשמור כי המשיב אינו יוצר קשר עקיף מתוך ביתו עם מעורבים בפרשה, מוגבלת בלאו הכי.

24.

בית משפט זה קבע לא אחת כי ככל שמתמשכים ההליכים המשפטיים בעניינו של נאשם, גובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות [ראו: בש"פ 1149/13 מדינת ישראל נ' עלי קארוט , פסקה 6 להחלטה

(18.2.2013); בש"פ 8437/12 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 7 להחלטה (2.12.2012)], כאשר גם האיזון בין חירותו של אדם ואינטרס ההגנה על הציבור עשוי להשתנות במרוצת הזמן [ראו: בש"פ 651/12 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 15 להחלטה (26.1.2012)]. במקרה דנן, מאז שוחרר המשיב למעצר בית מלא חלפו

למעלה משמונה חודשים במהלכם שמר המשיב על תנאי שחרורו במלואם. על אף התקדמות ההליכים בפרק זמן זה, אין הם צפויים להסתיים בעתיד הקרוב וכבר בשלב זה קבועים דיונים בתיק עד לסוף שנת 2014. בנסיבות אלה,

וכאשר המשיב אינו הגורם הבלעדי להימשכות ההליכים, יש בחלוף הזמן להטות את נקודת האיזון שבין המסוכנות הנשקפת מהמשיב לבין זכותו לחירות לכיוון זכות המשיב לחירות. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו להקל במעט על המשיב ולבטל את הפיקוח האנושי.

25.

אציין כי ברקע להחלטה זו נתתי דעתי גם לעובדה כי הלכה למעשה מצוי המשיב ללא פיקוח מזה מספר ימים ולא נטען לפני כי בתקופה זו פעל המשיב באופן המצדיק שקילה מחדש של החלטת בית המשפט המחוזי.

26.

ודוקו: אינני מקל ראש בחומרת העבירות המיוחסות למשיב. יודגש כי על המשיב מוטלת חובה שתיבחן בקפידה, לעמוד בתנאי חלופת המעצר שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, וכל סטייה מהם, ולו הקטנה ביותר, עלולה להביא להשבת המשיב למעצר מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן, הערר נדחה.