בש"פ 2368/13 מדינת ישראל נ. אריה שירזי

לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 43689-11-11, כבוד השופט צ' קאפח ) מיום 2.4.2013 בגדרה נקבע כי יש לשחרר את המשיב למעצר בית תחת פיקוח אלקטרוני ובכפוף לתנאים מגבילים המפורטים בהחלטה.

השתלשלות ההליכים הנוגעת למעצרו של המשיב פורטה בהרחבה בהחלטות הקודמות שניתנו על ידי בית משפט זה (בש"פ 5561/12, השופט נ' הנדל ; בש"פ 6082/12, השופט א' רובינשטיין ; בש"פ 8139/12, השופטת ד' ברק-ארז ; בש"פ 1002/13 ובש"פ 2286/13, השופט ח' מלצר ) ולפיכך אחזור בתמצית בלבד על עיקרי התשתית העובדתית הרלוונטית : נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום מתוקן המייחס לו שישה אישומים. במסגרת האישום הראשון מיוחסות לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, על פי סעיף 499 ל חוק העונשין , התשל"ז-1977

(להלן: חוק העונשין ); 100 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, על פי סעיף 423 לחוק העונשין; 56 עבירות של זיוף חשבוניות מס במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 117(ב)(3), בצירוף סעיפים 117(ב2)(2)-(3) ל חוק מס ערך מוסף , התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ), 56 עבירות של סיוע לאדם אחר להתחמק מתשלום מס, על פי סעיף 117(ב1), בצירוף סעיפים 117(ב2)(2)-(3) לחוק מס ערך מוסף; עבירה של שימוש במרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהן במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 117(ב)(8) בצירוף סעיף 117(ב2)(3)

לחוק מס ערך מוסף; 56 עבירות של הכנת או קיום, או הרשאה לאחר להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, על פי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] , התשכ"א -1961

(להלן: פקודת מס הכנסה ), ו-56 עבירות של שימוש במרמה , עורמה או תחבולה בכוונה להתחמק ממס, על פי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.

במסגרת האישום השני מיוחסות למשיב עבירה של הלבנת הון, על פי סעיף 3(א) ל חוק איסור הלבנת הון , התש"ס-2000

(להלן: חוק איסור הלבנת הון )), ועבירה של עשיית פעולה ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור, על פי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.

במסגרת האישום השלישי והחמישי מיוחסת למשיב עבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין. במסגרת האישום הרביעי מיוחסות לו שתי עבירות של איומים. במסגרת האישום השישי מיוחסת לו עבירה של שיבוש מהלכי משפט, על פי סעיף 244 ל חוק העונשין .

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הפרשה עניינה בתכנית עבריינית הנוגעת להלוואות בריבית קצוצה והתחמקות מתשלום מס וכן הלבנת רכוש – בסכומים המסתכמים במיליוני שקלים. לכך מתלוות עבירות איומים על מעורבים בפרשה ושיבוש הליכי משפט.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו. ביום 22.4.2012 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הבקשה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי לאחר עדותו של עד המדינה בפרשה יוכל המשיב לעתור לעיון חוזר בהחלטה. בקשה כאמור נידונה ביום 15.7.2012 ובית המשפט המחוזי הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בביתו בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה העוררת ערר בפני בית משפט זה (בש"פ 5561/12). השופט נ' הנדל קיבל את הערר והורה על המשך מעצרו של המשיב נוכח מסוכנותו והחשש שישוב לבצע עבירות שיבוש הליכי חקירה ואיומים. באשר לעבירות הכלכליות בתיק, השופט הנדל קבע כי "מוכן אני לקבל כי האישום הראשון והשני מבססים את החשש שהמשיב עלול להמשיך בדרכו המתוארת בכתב האישום" ועל כן עילת המסוכנות קיימת בגינן. זאת, בהתחשב בפסיקת בית המשפט כי עבירות רכוש יכולות להקים חזקת מסוכנות אם הן מבוצעות באורח שיטתי. השופט הנדל שאל עצמו לו הייתה זו העילה היחידה האם ניתן היה להסתפק בחלופת מעצר וציין כי: "אינני משוכנע כי שחרור המשיב למעצר בית יאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, בהקשר של העבירות הכלכליות. זאת בשים לב [...] לכך שהמשיב נוהג לכאורה [...] לנהל את

עסקיו 'בשלט רחוק'". יחד עם זאת, השופט הנדל לא הכריע בשאלה האמורה משום שמצא שניתן להסתפק בעילה המרכזית העומדת ביסוד הבקשה והיא החשש מפגיעה בעדים ומשיבוש הליכי משפט. השופט הנדל ציין כי "סיום עדות לא מהווה מחסום מפני ניסיון למעשים מטעם הנאשם שמטרתם להשפיע על עדים [...] ספק אם התפוגג החשש לניסיון מטעם המשיב להשפיע על עדי תביעה". זאת, לאחר ששקל את מעשי המשיב וביניהם האיומים המיוחסים לו ונסיבותיהם, כגון העובדה שבוצעו במהלך חקירה משטרתית וחקירת רשות המיסים. לעניין החומר החסוי אותו ביקשה העוררת להגיש אשר נועד, לגרסתה, לחזק את עילת המעצר קבע בית המשפט, כי יש בו כדי לחזק את העילה אך אין להידרש אליו באותה העת ודי בחומר הגלוי שהוגש כדי לבסס את ההחלטה.

לאחר כשלושה שבועות, בחלוף תשעת חודשי המעצר הראשונים, הוגשה בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים (בש"פ 6082/12). ביום 23.8.2012, השופט

א' רובינשטיין קיבל את הבקשה וקבע כי לא חלפה תקופה משמעותית ממועד החלטתו של השופט הנדל , לפיה נשקפת מסוכנות מהמשיב. בהקשר זה, בית המשפט ציין כי הוא מצווה לנהוג מידה רבה של זהירות לשם הגנה על הציבור נוכח עברו הפלילי המכביד של המשיב. כן צוין כי החלה שמיעת ראיות וישנו לוח זמנים סדור להמשך המשפט.

בקשה נוספת להארכת מעצרו של המשיב, ב-150 ימים, הוגשה לבית משפט זה. (בש"פ 8139/12). ביום 19.11.2012 האריכה השופטת ד' ברק-ארז את מעצרו של המשיב ב-90 ימים בלבד.

השופטת ברק-ארז השתמשה כנקודת מוצא לדיון בבקשה בהחלטתו של השופט הנדל וציינה כי קשה להתייחס לכתב האישום כ"כלכלי" בלבד נוכח האישומים המייחסים למשיב איומים חמורים אשר הושמעו לכאורה בפני אנשי חוק. בהמשך לכך, מצאה השופטת כי ההליכים מתנהלים בקצב סביר. על בסיס זה, קבעה כי יש מקום באיזון שבין חזקת החפות העומדת למשיב, לבין המסוכנות הנשקפת ממנו, גוברת מסוכנותו ואין מקום לשחרורו לחלופת מעצר.

בחלוף 90 הימים שנקבעו, הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרו של המשיב ב-150 ימים נוספים (בש"פ 1002/13,להלן: ההחלטה הראשונה ). ביום 28.2.2013 קבע

השופט ח' מלצר , בדומה לשופטת ברק-ארז , כי נקודת המוצא ביחס לעילת המעצר כנגד המשיב היא החלטתו של השופט נ' הנדל ועל כן ניתן לקבוע כי נשקפת ממנו מסוכנות. יחד עם זאת, השופט ח' מלצר קבע כי ניתן להניח שפרשת התביעה תסתיים במסגרת הארכת המעצר המבוקשת וכי החשש שהמשיב ישפיע על עדים אם ישוחרר עשוי לקהות לאחר סיום פרשת התביעה. על כן, קבע השופט ח' מלצר מתווה אשר בשל חשיבותו יובא כאן כלשונו:

" (א)

בקשת המדינה מתקבלת באופן חלקי, כך שמעצרו של המשיב יוארך ב-90 ימים, שימנו החל מתאריך 17.02.2013, או עד למתן פסק דין ב-ת"פ 43665-11-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכל לפי המוקדם מביניהם.

(ב)

המשיב יציע, בתוך 20 ימים מהיום, חלופת מעצר מהודקת, אשר תכלול: תנאי "מעצר בית" מלא; איזוק אלקטרוני; ארבעה משמורנים לפחות, אשר יפקחו עליו (לסירוגין) במשך 24 שעות ביממה; ערבות עצמית גבוהה; ערבות גבוהה מצד כל אחד מן המשמורנים הנ"ל; צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון וכן איסור מוחלט על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, וניתוק תקשורת. הצעתו של המשיב לחלופת מעצר מהודקת, במתווה שפורט לעיל, תועבר לעיונו של שירות המבחן, אשר יגיש תסקיר אודותיה בתוך 30 ימים מהיום שבו תועבר אליו ההצעה האמורה.

(ג)

היה ופרשת התביעה תסתיים טרם שיחלפו 90 ימים, כאמור בסעיף קטן (א) שלעיל, יקיים בית המשפט המחוזי הנכבד דיון בחלופת המעצר שתוצע לו במתווה הקבוע בסעיף קטן (ב) שלעיל. לאחר הדיון הנ"ל, יחליט בית המשפט המחוזי הנכבד האם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת המעצר האמורה, והוא יהיה רשאי להוסיף עליה, כמובן, תנאים מגבילים נוספים ככל שיראה לנכון, או לדרוש מן המשיב להציע חלופה אחרת, במידה ויתרשם כי החלופה שהוצעה איננה הדוקה מספיק.

(ד)

והיה ויחלפו 90 ימים כאמור בסעיף קטן (א) שלעיל, ופרשת התביעה לא תסתיים עד אותו מועד, תובא חלופת המעצר הנזכרת בסעיף קטן (ב) שלעיל, וכן התסקיר שהוכן לגביה – לדיון בפני בית משפט זה, ככל שזה יתבקש להאריך את המעצר". (ההדגשה שלי – ס' ג'' ).

ביום 3.3.2013 הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון טעות סופר" אשר נדחתה ביום 14.3.2012. במסגרת זאת, נקבע כי לזכותו של המשיב עומדת האפשרות לבקש

את שחרורו לחלופת מעצר במועד המצוין לעיל, אך אין בהחלטה מיום 28.2.2013 כדי לחייב את שחרורו (להלן: ההחלטה השנייה ).

ביום 11.3.2012 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי בגדרה עתר לשחרורו לחלופת מעצר. ביום 24.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי המתווה שנקבע בהחלטה הראשונה אינו מתווה מחייב וכי יש לבסס את בחינת האפשרות לחלופה על קביעות השופט נ' הנדל בערר הראשון (שעניינו היה, כאמור לעיל, בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, ולא בשאלת הארכת המעצר למעבר לתשעה חודשים).

על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית משפט זה אשר ביום 28.3.2013 התקבל בחלקו על ידי השופט ח' מלצר (בש"פ 2286/13 (להלן: ההחלטה השלישית ) והדיון בנוגע לחלופת המעצר הוחזר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו, השופט קבע כי על בית המשפט המחוזי לשקול מספר שיקולים וביניהם האפשרות שעד המדינה יזומן לעדות חוזרת (דבר אשר עלול להגביר את החשש לאיומים), המקום שהוצע לשיכון המשיב בעת חלופת המעצר ועוד. במסגרת החלטתו ציין השופט ח' מלצר

כי: "בית המשפט המחוזי הנכבד יחליט אם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר כלשהי, והיה והוא יחליט שהדבר אפשרי, הוא יחליט על מיקומה של חלופת המעצר ותנאיה". לבסוף, נקבע על ידי השופט מלצר כי "במהלך אותו דיון חוזר יוכלו נציגי המדינה אף להציג את החומרים הסודיים שברשותם".

בהמשך לכך, ביום 29.3.2013 הגיש המשיב בפני בית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 24.3.2013. ביום 2.4.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי: "אינני סבור כי בימ"ש העליון השיל מעל עצמו את סמכויותיו והעבירן אליי לבחינה מחודשת של כל שאלת המעצר". בית המשפט נתן דעתו לכך שהמשיב עצור למעלה ממחצית התקופה הקבועה כעונש מקסימאלי עבור עבירת האיומים – בגינה הושם במעצר (יצוין, במאמר מוסגר, כי מדובר על תקופת המאסר המקסימאלית בגין עבירת איומים אחת, בעוד שהמשיב בהליך הנוכחי מואשם במספר עבירות איומים), ולכך שהוא מוחזק בתנאי בידוד. באשר לשאלת הסכנה הנשקפת לעד המדינה אם ישוחרר המשיב למעצר בית קבע בית המשפט כי עד המדינה אינו נגיש וכי המשיב "אינו עושה עליו שום רושם". לעניין הצגת חומר סודי חדש בפניו קבע בית המשפט כי "אינני מעלה על דעתי כי כב' השופט מלצר יורה על בחינה דווקנית של תנאים, אלא אם כן מצא כי תתכן חלופת מעצר בנסיבות הללו מבלי שחומר סודי כלשהו עומד כנגד המבקש לרועץ. אינני סבור כי עליי לשמש ערכאות ערעור על כב' השופט מלצר וכי עליי לבקר אותו ולבחון את החומר שעמד בפניו. לו חפץ בכך, ולו היה רואה בחומר המודיעיני מכשלה של ממש, לא היה מורה על בחינה של תנאי השחרור". על כן כאמור, בית המשפט קבע כי יש לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בתנאים הבאים:

א.

התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 500,000 ש"ח כל אחת.

ב.

הפקדה במזומן או ערבות בנקאית בסך 500,000 ש"ח.

ג.

מעצר בית מלא כאשר הוא נתון לפיקוח לסירוגין של שלושה ערבים צד ג' ועליהם לוודא כי הוא לא יהיה בקשר עם מי מהמעורבים. כל אחד מהמפקחים יחתום על ערבות בסך 500,000 ש"ח לקיום התחייבותו וערבי צד ג' יחתמו על ערבות מפקח.

ד.

שהייה תחת פיקוח אלקטרוני

ה.

שהייה תחת צו עיכוב יציאה מן הארץ.

מכאן הערר שלפניי. במסגרתה טוענת העוררת כי היה על בית המשפט המחוזי לשקול את אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר כלשהי וכי בית המשפט טעה בפרשנותו את החלטתו של השופט ח' מלצר , שלפיה עליו לבחון אך את התאמת חלופת המעצר שהוצעה בלבד. בהמשך לכך, לטענתה, שגה בית המשפט בסירובו לעיין בחומר החסוי שהוגש בפני השופט ח' מלצר . עוד טוענת היא כי היה על בית המשפט לתת משקל לכך שעד המדינה עשוי לשוב ולהעיד במשפט וכי קיים חשש ממשי ששחרורו של המשיב יביא לסיכונו. בהקשר זה של מסוכנות המשיב, העוררת טוענת כי זו רבה וחמורה כפי שמשתקף בהחלטתו של השופט נ' הנדל וכן נוכח עברו הפלילי המכביד והעובדה כי המשיב פעל בעבר באופן שגרתי מביתו. בהקשר זה טוענת העוררת כי תסקיר שירות המבחן אומנם המליץ לבסוף על שחרור לחלופת מעצר אך עיון בו מלמד כי מסוכנות המשיב נשארה בעינה. לחילופין טוענת העוררת כי המפקחים שהוצעו אינם מתאימים לתפקיד ולחילופי חילופין טוענת היא כי סכום ההפקדה עליה הורה בית המשפט המחוזי הינו נמוך.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות בכפוף להעלאת סכום ההפקדה במזומנים כפי שיפורט להלן.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. כבכל מקרה בו מושם אדם מאחורי סורג ובריח בהליך פלילי בטרם הוכחה אשמתו ובשעה שעודו נהנה מחזקת החפות, קמה חובה לאזן בין הפגיעה החמורה בחירותו ובין האינטרסים הציבוריים שמקימים את עילת המעצר. על כן, גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

הלכה היא, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (ראו למשל: בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (1.12.2002)). עוד נקבע בפסיקה כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו למשל: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (14.3.2006)). ואדגיש, יש לזכור כי האיזון בין

חירותו של אדם ואינטרס ההגנה על הציבור עשוי להשתנות עם חלוף הזמן (ראו: בש"פ 11219/05 פתאלי נ' מדינת ישראל (21.12.2005)).

הערר, כבשאר ההליכים הקודמים בתיק, נסוב בעיקרו סביב השאלה האם חלוף הזמן ושינוי המשקל שניתן למסוכנות הנשקפת מהמשיב למול זכותו לחירותו מובילה למסקנה שעל האחרונה לגבור. דהיינו, האם קיימת עילה מספקת כך שלא ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר חרף חלוף הזמן. כאמור, בהחלטה הראשונה שניתנה בתיק בבית משפט זה, קבע השופט הנדל כי "ניתן להסיק שדי באישומים הראשון והשני – שהוכחו, כאמור לכאורה, כדי להקים עילת מעצר" (פסקה 4 להחלטתו). אישומים אלו כפי שצוין, עיקרם בעבירות כלכליות שונות. אולם בהמשך מציין השופט "ואולם שאלה אחרת היא, לו הייתה זו העילה היחידה, האם לא ניתן היה לתור אחר חלופה שתשיג את מטרות המעצר [...] אין צורך להכריע בכל אלו במסגרת הערר הנוכחי, מהאחר שהעילה המרכזית שעומדת ביסוד הבקשה – ואשר תכריע את גורלה – היא החשש כאמור לפגיעה בעדים ולשיבוש מהלכי משפט". בהקשר זה התייחס השופט הנדל לאיום האפשרי על עד המדינה כאיום המרכזי שיש לתת עליו את הדעת וכי "די בכך כדי לקבל את הערר (פסקה 5 להחלטתו). עם זאת, התייחס השופט הנדל אף לאיומים הלכאוריים על תשובה וריכטר (האישום השלישי והחמישי בהתאמה). באשר לתשובה קבע השופט כי "הגם שהאישום עובר את רף הראיות לכאורה, לא מדובר בעוצמה רבה" ובאשר לאיומים אלו בכללותם ציין כי "עובדות לכאורה אלו אינן עומדות לבדן [...] גם אם איומים לכאורה אלו אינם עומדים במרכז, הן חלק מהתמונה" (פסקה 6 להחלטתו).

על החלטה זו, שבמוקדה עבירות האיומים ושיבוש הליכי המשפט, והקובעת את מסוכנותו של המשיב, התבססו חבריי השופטים רובינשטיין (פסקה ט' להחלטתו) , ברק-ארז (פסקה 12 להחלטתה) , ומלצר (פסקה 16 להחלטה הראשונה).

עולה השאלה, האם יש בעילת המעצר, כפי שבוססה על ידי חברי השופט הנדל , והנוגעת לאיומים ולשיבוש ההליכים, בכדי להצדיק כעת את המשך מעצרו של המשיב. לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, ושמעתי את טיעוני הצדדים בעל פה, מצאתי כי יש בחלוף הזמן ובהתקדמות ההליך כדי לשנות את נקודת האיזון שבין המסוכנות הנשקפת מהמשיב לבין זכותו לחירות. יוזכר כבר בשלב זה כי המשיב מוחזק במעצר עד כה במשך 18 חודשים, בתנאי בידוד.

כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, בחינת האפשרות לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר, הינה דו שלבית. ראשית, על בית המשפט לבחון, ברמה העקרונית, אם חלופת מעצר כלשהי עשוייה להשיג את תכליות המעצר. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, על בית המשפט לבחון את מידת התאמתה של חלופת המעצר הקונקרטית, למקרה שלפניו (ראו: בש"פ 7873/12 פלוני נ' מדינת ישראל (20.11.2012); בש"פ 7792/12 ג'בארין נ' מדינת ישראל (1.11.2012)).

במסגרת השלב הראשון, עלינו לבחון האם כעת קיים חשש כי המשיב ישוב ויבצע אי אילו מהעבירות המיוחסות לו, או שיש בשחרורו כדי לעורר חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. ויוזכר, נקודת המוצא בגינה הוחזק המשיב היא עבירות האיומים ושיבוש ההליכים. בהחלטה הראשונה ציין השופט ח' מלצר מפורשות כי "דומני כי עם תום פרשת התביעה, ובהנחה שתמצא בעניינו של המשיב חלופת מעצר הולמת – נראה שאז יהיה מקום להעדיף את זכותו של המשיב לחירות, ואת חזקת החפות העומדת לטובתו, על פני האינטרס הציבורי של המשך החזקתו במעצר מלא". ואכן, פרשת התביעה בתיק זה הסתיימה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 4.4.2013, עמוד 2). מכאן, ובהתאם להחלטת השופט ח' מלצר

(שוודאי איני משמש כערכאת ערעור עליה) מצאתי כי ניתן, באופן עקרוני, לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב בדרך של חלופת מעצר. לא נעלמה מעיניי הערתו של השופט נ' הנדל , שלפיה קיים חשש להשפעה על עד המדינה עד לתום המשפט כולו.

יחד עם זאת, אני סבור כי לאחר 18 חודשים מעצר בתנאי בידוד, יש בכך כדי להקהות את מסוכנותו של המשיב, כך שהיא תיסוג אל מול חזקת החפות העומדת לו. למען הסר ספק יצוין כי במהלך הדיון בפניי הוצג חומר סודי חדש הנוגע למסוכנותו של המבקש. עיינתי בו ולא מצאתי כי יש בו כדי לשנות את החלטתי.

מכאן, יש לעבור לשלב השני של בחינת חלופת המעצר המוצעת. בית המשפט המחוזי קבע כי החלופה הינה הולמת וראויה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 2.3.2013, עמוד 105). מסכים אני עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאיכות המפקחים. יחד עם זאת, אני סבור כי יש להעלות את סכום ההפקדה במזומנים כך שיעמוד על סך של 1,500,000 ש"ח.

החלטה זו ניתנת לא בלי התלבטויות, ואין בה כדי להקהות מחומרת העבירות המיוחסות למשיב. יודגש כי על המשיב, כמו גם על המפקחים, מוטלת חובה שתיבחן בקפידה, לעמוד בתנאי החלופה שנקבעו, וכל סטייה מהם, חמורה כקלה, יכולה להביא לביטול החלופה ולהשבת המשיב למעצר מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן, הערר נדחה בכפוף להעלאת סכום ההפקדה במזומנים כאמור לעיל. המשיב ישוחרר לחלופת המעצר בתנאים שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.