בש"פ 8778/06 מיכאל גנסר נ. מדינת ישראל

א.בהחלטה מיום ד' חשון תשס"ז (26.10.06) שוחרר העורר עד לדיון במעצר עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי, וזאת בנסיבות שבהן כבר היה משוחרר מיום 18.10.06 בהחלטתו של בית משפט השלום. נאמר כי נימוקים משלימים יימסרו. זו השלמת הנימוקים, שעיקרם התייחסות לשאלה משפטית שהוצגה על ידי באת כוחו המלומדת של העורר, ועניינה הסמכות ל"מעצר ביניים" במסגרת דיוני מעצר עד תום ההליכים, בטרם נתקיים דיון לגופן של הראיות לאחר שלהגנה התאפשר ללמדן. הבקשה שביסוד הדיון היתה עיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופט ד' רוזן) מיום 25.10.06 בב"ש 93640/06, בה הוחלט על מעצר העורר עד לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים.

ב.ביום 14.10.06 נעצר העורר בחשד לאונס ולהדחה בחקירה. ביום 15.10.06 הוארך מעצרו בארבעה ימים. ביום 18.10.06 הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצר נוספת – בחמישה ימים – לצורך השלמת החקירה (מ/6679). בית משפט השלום בכפר סבא (השופט ר' אמיר) הורה על שחרור העורר בתנאי מעצר בית מלא. זאת, נוכח העובדה כי פעולת החקירה היחידה שנדרשה – עריכת עימות בין העורר והמתלוננת – עתידה להתבצע רק בחלוף חמישה ימים (היה זה שלב שבו התקשו גורמי החקירה לקדמה בגלל מצב המתלוננת). צוין, כי חרף העובדה שכנגד העורר קיימות ראיות המקימות חשד סביר וחרף קיומה של עילת מעצר "אי אפשר להחזיק את החשוד במעצר, כבן ערובה, למשך 5 ימים, עד אשר המתלוננת תסכים לבוא לעימות". יצוין, כי התביעה לא ביקשה את עיכוב ביצוע ההחלטה ולא עררה על השחרור.

ג.(1) ביום 25.10.06 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (תפ"ח 1128/06), המייחס לו עבירת אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וכן עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

(2) לפי הנטען בכתב האישום, ביום 13.10.06 בילו העורר והמתלוננת במסיבה. נטען, כי לאחר שהסתיימה המסיבה עזר העורר למתלוננת להיכנס לביתה. לאחר מכן, כך נטען, נכנס העורר לבית, היכה את המתלוננת עד שאיבדה את הכרתה, הפשיט אותה וקיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה. עוד נטען, כי למחרת היום הציע העורר כסף למתלוננת על מנת שלא תגיש תלונה, ובמהלך מסירתה של הודעתה במשטרה התקשר אליה ואיים שלא תתלונן. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 22.10.06, במהלך עימות שנערך בין העורר למתלוננת בתחנת המשטרה, חזר וביקש ממנה שתמשוך את תלונתה.

ד.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים (ב"ש 93640/06). נטען, כי "על אף שבית משפט השלום שחרר את הנאשם בתנאים מגבילים בעקבות כך שהמתלוננת הייתה במצב שלא הייתה יכולה לשתף פעולה בחקירה, הרי שלאור התגבשות חומר הראיות ... ולנוכח מסוכנותו הרבה ... מתבקש בית המשפט להורות על מעצרו".

ה.בהחלטה מיום 25.10.06 (מפי השופט רוזן) נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר. עוד נקבע, כי התנהגותו של העורר מעידה על מסוכנות רבה. מסוכנות זו, כך נקבע, מחייבת את מעצרו. נוכח האמור הורה בית המשפט על מעצר העורר עד להחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. הדיון בבקשה זו נקבע ליום 29.10.06 שעה 08:30. ביצוע ההחלטה עוכב עד יום 26.10.06 שעה 11:00. הוגש ערר, והדיון בו נערך ביום 26.10.06.

ו.(1) בערר נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הורה על מעצרו של העורר, לאחר שהאחרון שוחרר בבית משפט השלום ומבלי שהתקיים דיון לגופן של הראיות נגדו. זאת, בשעה שלאחר ששוחרר העורר בבית משפט השלום, לא עתרה המשיבה בבקשה לעכב את ביצוע השחרור ואף לא עררה. לטענת העורר, יש להותירו משוחרר עד לדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים לגופה, ועד לאחר שתינתן לו הזדמנות ללמוד את חומר הראיות.

(2) בדיון נטען על ידי באת כוח העורר, לעניין סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 , הקובע כי:

"בית המשפט לא יתן צו מעצר (עד תום ההליכים – א"ר) אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

על פי הטענה, במקרה דנא ניתנה החלטת המעצר ללא הזדמנות להגנה לעיין בחומר ולהשמיע עמדתה באשר לראיות לכאורה, ועל כן אין מקום למעצר. לשיטתה של באת כוח העורר זהו הדין, ו"ייקוב את ההר", או שיתוקן הדבר על ידי המחוקק.

(3) בא כוח המדינה ציין כי מלכתחילה נתקלה המשטרה בחוסר שיתוף פעולה של המתלוננת, שלא איפשרה לשוחח עמה, ולא נראה אופק ממשי לחקירה. ואולם, ב-22.10.06 נאותה המתלוננת לעימות והטיחה בעורר את הדברים שבכתב האישום, והעורר מאשר קיומם של יחסי מין אך טוען להסכמה; היו גם שני נסיונות שיבוש. אשר למעצר הביניים, חוקיותו נובעת מהלכות קודמות של בית משפט זה, והוא נחוץ בשל מצב אובייקטיבי, במיוחד כשהדחיה ניתנת לפי בקשת הסנגוריה.

ז.(1) אין בידי לקבל את טענתה של הסניגורית. המדובר בנושא של מעצר ביניים שאינו חדש עמנו, שהוא חלק ממצב "קיומי" הכרחי בתיקים רבים בראשית העיסוק בבקשת המעצר עד תום ההליכים. הפרשנות המאשרת אותו מתחייבת מן השכל הישר.

(2) בבש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני , פ"ד נב(4)515 דן בית משפט זה (השופט קדמי) בטענה דומה, וניסח את השאלה כך (עמ' 520): "האם מוסמך שופט, שהוגשה בפניו בקשה להחזקת נאשם במעצר עד תום ההליכים להורות על מעצרו של הנאשם עד למתן ההחלטה באותה בקשה (להלן - "מעצר ביניים")". בית המשפט יצא מן ההנחה כי המדובר בזכות היסוד לחרות, ועם זאת סבר כי אין מקום לטענת "'ייקוב הדין את ההר' גם אם 'ייחרב העולם'", שהועלתה שם, וציין (עמ' 522): "לשיטתי, זו אינה עמדת הדין: ובמקום שיישום זכות יסוד כרוך ב'הרס העולם' - זכות היסוד תצביע בעד קיומו". כפי שנקבע, גם אלמלא מצא בית המשפט אחיזה לסמכות מעצר ביניים בהוראות חקוקות, יש לראותה "כמתחייבת ישירות מקיומה של הסמכות העיקרית". בפועל השתית בית המשפט את ההחלטה אם על קיומה של "סמכות עזר" מכוח סעיף 17(א) לחוק הפרשנות תשמ"א-1981, שלפיו הסמכה לעשות דבר "משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק" או של "סמכות נגזרת" מסמכות המעצר העיקרית, הגם שאין הוראה מפורשת בחוק המעצרים (עמ' 523). הדברים הושתתו גם על ההחלטה בבש"פ 1289/91 הררי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 759 (השופט בך), בה נקבע כי בית משפט, בטרם סיים את עיונו בראיות, יכול לדחות את המשך הדיון ולהורות על מעצר עד להחלטה. השופט קדמי הזכיר גם את סעיף 21(ד) המעניק סמכות (שהיא יוצאת דופן, כלשונו) לדחיית הדיון כדי לאפשר לנאשם לעיין בחומר החקירה עד 30 יום, ופירש כי תכליתה של סמכות זו היא דחיה ללימוד חומר החקירה, בלא שקדמה לכך בחינת התשתית הראייתית הלכאורית; ואילו הסמכות למעצר ביניים עניינה "לקדם את פני הסיכון הכרוך באי החזקתו של הנאשם במעצר עד לאותה החלטה", ועל כן "לא בכדי מותנה מעצר הביניים בפתיחת הדיון בבקשה העיקרית על-ידי הצגת קוויה הכלליים של התשתית הראייתית הלכאורית" (עמ' 526). אוסיף, כי לדידי ראיית סמכות למעצר ביניים כ"סמכות נגזרת" עדיפה על ראייתה כ"סמכות עזר" מכוח חוק הפרשנות, וזאת נוכח המאטריה בה מדובר.

(3) סוף דבר, הסמכות למעצר ביניים קיימת, כפי שהוכרע בעבר, הן בטרם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (פרשת הררי ) והן לאחריו (פרשת שושני ). בענייננו אוסיף, כי על פי תוכן הדיון שהתנהל בבית המשפט המחוזי, דומני, הגם שניתן היה אף להפעיל את הסמכות לפי סעיף 21(ד), סמכות מעצר הביניים לפי סעיף 21(ב) בודאי קיימת, ובמקרה דנא היה מקום להפעלתה, ובית המשפט המחוזי בדין נהג לפיה בבדקו בעצמו באותו שלב את התשתית הראייתית הלכאורית. אמנם, בנסיבות הספציפיות, שבהן כבר היה העורר משוחרר ללא תלונות הפרה זה שמונה ימים ועניין מעצרו עד תום ההליכים עמד להתברר בתוך שלושה ימים, סברתי כי אפשר, תוך החמרה מסוימת בתנאי מעצר הבית, להותיר את העורר משוחרר עד לדיון. זאת, אף שאילו היה עצור בטרם הדיון, יתכן מאוד כי לא היה משתחרר לחלופה - אך הוא "זכה מן הנסיבות". עיינתי לעניין זה גם בהחלטת השופטת ארבל בבש"פ 6038/05 בתגדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). כאמור, הסמכות למעצר הביניים קיימת - כך דומני - לכל הדעות. אלה הנימוקים המשלימים להחלטה, ונדרשתי אליהם בעיקר כדי להסיר ספק באשר לטענה האמורה בקשר לסמכות.