בש"פ 936/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני שתי עתירות לגילוי ראיה חסויה, לפי סעיף 44 ל פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ). העתירות אוחדו בהחלטתי מתאריך 21.3.2010, לבקשת הצדדים.

2.

כנגד העותר ב-בש"פ 936/10 (להלן: גלמור ) , העותר ב-בש"פ 2224/10 (להלן: גאידמק ) ונאשמים נוספים, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובו מיוחסות להם שורה של עבירות על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000

וכן עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. על פי עובדות האישום הראשון – האישום המיוחס לעותרים שלפני – גאידמק החליט לרכוש חברה מסוימת, אך מכיוון שידע שבעלי המניות שלה לא יסכימו למכור לו אותה – השתמש בגלמור כאיש קש במהלך ניהול המשא ומתן עם החברה והעלים את העובדה שגלמור הוא איש קש בלבד. בהתאם לתוכנית זו, נאשם גלמור כי ניהל משא ומתן לרכישת החברה תוך הסתרת זהותו של גאידמק. כן נטען כי גם הנאשמים האחרים: חברת פועלים שרותי נאמנות בע"מ (להלן: פועלים נאמנות ) ויו"ר הדירקטוריון שלה שלמה הכט (להלן: הכט ), ביחד עם העותרים, ביצעו שלושה מצגים כוזבים מרכזיים במהלך המשא ומתן לרכישת החברה, באמצעותם קיבלו טובות הנאה שונות, נחשפו למידע פנימי הנוגע לחברה והתקדמו בשלבים מרכזיים במהלך המשא ומתן. לטענת המדינה, עבירה זו של קבלת דבר במרמה שביצעו לכאורה העותרים והנאשמים האחרים,

נעברה בנסיבות מחמירות, שכן מדובר באנשי עסקים בינלאומיים ובתאגיד עזר בנקאי, אשר חברו יחד כדי להוציא לפועל, במרמה מתוחכמת, עסקה בשווי של 50,000,000$. בכתב האישום נטען עוד כי בכספיו של גאידמק, ששימשו ואיפשרו את ביצוע המצגים הכוזבים, נעברו על ידי העותרים והנאשמים האחרים גם עבירות של הלבנות הון. אלה בוצעו לכאורה על דרך של העברה סיבובית של כ-50,000,000$ מחשבונו הפרטי של גאידמק בפועלים נאמנות, לחברה אחרת בשם קאזפוספט דרך חשבונות שונים שנוהלו אצל פועלים נאמנות ובסניף 535 של בנק הפועלים – ובחזרה לחשבונו של גאידמק בפועלים נאמנות. כל האמור לעיל נעשה, על פי הנטען, תוך שגלמור נרשם בכזב כנהנה בחשבונה של חברה קאזפוספט בסניף 535 של בנק הפועלים, כשבפועל הנהנה האמיתי היה גאידמק.

3.

כחודשיים לאחר הגשת כתב האישום, בתאריך 8.12.2009, חתם שר הביטחון על תעודת חיסיון בתיק. תעודת חיסיון זו היא הנתקפת בשתי העתירות שלפני.

גלמור טוען בעתירתו כי תעודת חיסיון כה גורפת מותירה אותו כסומא בארובה, ללא כל יכולת לדעת בפני מה הוא ניצב וממילא ללא כל יכולת החלטה בשאלת הצורך בנקיטת פעולות ביחס לחומר החסוי. גלמור מבקש כי המדינה תעביר לו פראפראזות מן החומר החסוי וכן תיאור כללי של החומר.

גאידמק טוען בעתירתו כי תעודת החיסיון הינה גורפת, ולא ברור מהו האינטרס הביטחוני שעלול להיפגע כתוצאה מפרסום החומר. גאידמק מדגיש כי הוא מבקש לקבל רק תיאור תמציתי של החומר החסוי, כולל פראפראזות ואת רשימת חומר החקירה החוסה תחת תעודת החיסיון, שמא יש בחומר כדי לסייע להגנתו.

באת-כוח המדינה טענה בדיון שנערך בפני שהחומר החסוי נבחן בקפידה ונמצא כי אין בו דבר שיש במהותו כדי לסייע להגנת הנאשמים. היא ציינה עם זאת כי טרם נמסרה תשובה מפורטת לכתב האישום מטעם העותרים ולפיכך החומר נבחן באופן כללי על רקע האישומים ועל רקע גרסאותיהם של העותרים.

אף אני בחנתי את הראיות החסויות במעמד צד אחד והגורמים המוסמכים הוסיפו הסברים בעל-פה.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי כאמור בחומר החסוי, נחה דעתי כי דין העתירות להידחות . להלן אפרט בקצרה את הטעמים להחלטתי זו.

5.

נקודת המוצא לדיון היא כי על התביעה להציג בפני הנאשם את מכלול הראיות שנאספו בעניינו (ראו: סעיף 74 ל חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982

(להלן: החסד"פ )). אולם, עיקרון זה איננו בלתי מוגבל ואחד החריגים לו הוא החיסיון המעוגן בסעיף 44 ל פקודת הראיות, התשל"א-1971 , הקורא כך:

"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראייה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה... אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".

בפסיקת בית משפט זה פורש סעיף זה כך, שכאשר הראייה החסויה עלולה להביא להרשעתו של חף מפשע, או למנוע ספק סביר שיכול ויעמוד לזכותו – יש להעדיף את עניינו של הנאשם על פני חיסיון הראייה והתכלית שבבסיס החיסיון הנ"ל: שמירה על ביטחון המדינה (ראו: בש"פ 120/10 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.2.2010); ע"פ 459/95 אבו רמאדן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 775, 781 (1996)). עוד נקבע כי המבחן לחיוניותה של ראייה להגנתו של נאשם הוא אם יש בו פוטנציאל מזכה, או האם הראייה עשויה לעורר ספק סביר באשמתו של הנאשם (ראו: בש"פ 781/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.2010)).

על רקע המבחנים שנקבעו בפסיקה, נבחן עתה את הטענות שהתעוררו בעתירות שלפני.

6.

עיינתי כאמור בחומר החסוי שהועבר לבחינתי, ובדקתי אותו בניסיון לברר שמא יש בו כדי לסייע בהגנת העותרים, ולו באופן קלוש. לאחר בחינה מדוקדקת שוכנעתי כי החומר החסוי איננו בא בגדר קטגוריות אלו. מפאת סודיות הדברים לא אוכל להרחיב בדברים במסגרת זו, אולם אוסיף ואציין כי ניתן אפילו לתהות האם עיקר החומר שנחסה בתעודת החיסיון יש לו רלבנטיות כלשהי להליך הפלילי בעניינם של העותרים.

7.

אשר לבקשת העותרים לקבל רשימה של חומרי החקירה שנחסו בתעודת החיסיון – אדגיש כי לאחר שעיינתי בחומר החסוי הנני סבור כי לא ניתן להיעתר לה מאותן סיבות שפורטו לעיל. אמנם, ככלל, על רשויות התביעה למסור פירוט כלשהו של חומר החקירה החסוי ברשימת חומר החקירה לפי סעיף 74(א) לחסד"פ, ולו של סוג החומר (היינו, זכ"דים, הקלטות וכו'), על מנת שיתאפשר להגנה לקבל אינדיקציה על אופי הראיות החסויות. אולם, יתכנו מצבים שבהם עצם הפירוט עשוי לחתור תחת החיסיון עצמו (עיינו: בש"פ 5221/08 מוחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2008); בש"פ 6831/08 אלוג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2008); בש"פ 3786/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2009)). זהו המצב שלפני, בו עצם מסירת פרטים כלשהם לגבי החומר עשויים לפגוע בתכלית החיסיון שבו מדובר.

8.

נוכח כל האמור לעיל – העתירות לגילוי ראיה חסויה נדחות.