בש"פ 9433/04 מדינת ישראל נ. ליסן גולה

1.לפני בקשת המדינה להאריך בשלישית, בתשעים יום, את מעצרו של המשיב. שתי ההארכות הקודמות ניתנו בהסכמת המשיב ואילו עתה אין בפנינו הסכמה שכזו.

2.המדובר בפרשת רצח במעונות אוניברסיטת תל אביב. בכתב האישום נטען כי המשיב ירה בחברתו שבעה כדורים בראשה ובפלג גופה העליון, בעודה ישנה במיטה עירומה וגרם למותה. מייד לאחר מכן ירה המשיב בראשו בנסיון לשים קץ לחייו. המשיב הובהל לבית החולים במצב קשה ומשהוטב מצבו, נעצר.

3.בא כוח המשיב טוען כי בית המשפט המחוזי הורה על בדיקה נוספת ומורחבת של מרשו על ידי הפסיכיאטר המחוזי. בדיקה זו היה בה כדי לשפוך אור על בעיות זיכרון של המשיב, רמת האינטילגנציה שלו, יכולתו לעמוד לדין ונכונות הודעותיו. דא עקא, לטענתו בדיקה שכזו טרם נערכה. הוא טוען לכן כי אופן ניהול המשפט לקוי ובלתי יעיל וכי ממילא לאור פגיעת הראש ממנה סובל מרשו אין הוא עוד אותו אדם מסוכן.

יצויין, כי המשיב החליט לשים קץ לחיי חברתו מתוך שחשד כי היא בוגדת בו. הוא ביצע את זממו, על פי הנטען, בזמן שישנה. בעת שהאריך את מעצרו עד תום ההליכים קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' כבוב):

"העבירה המיוחסת למשיב – רצח בכוונה תחילה, היא מן החמורות, המשיב ירה בחברתו באכזריות בזמן שישנה ומבלי שתוכל אף להתחנן על חייה 7 כדורים שהבטיחו כי לא תוכל להנצל מידו."

כוחם של דברים אלא, למרות חלוף הזמן, לא נחלש עדיין באופן כזה אשר יאפשר את שחרורו של המשיב ממעצר. גם פגיעת הראש שלכאורה גרם המשיב לעצמו אין בה כדי לאיין את מסוכנותו. אכן נמצאים אנו כבר הרבה מעבר לתשעת החודשים הקבועים בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 וככל שמתרחקים מתום תשעת החודשים עולה משקל זכותו של נאשם לשחרור ממעצר. עם זאת, כפי שקבענו לא אחת, קיימות נסיבות בהן מוצדק להאריך ולחזור ולהאריך מעצרם של נאשמים.

"אכן, לעניות דעתי, הכלל הוא כי יש לשחרר את הנאשם מן המעצר בתום תשעה חודשים אם משפטו לא הסתיים בהכרעת דין, ויש להפעיל את הסמכות הנתונה לשופט בית משפט עליון על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, להארכת מעצרו במקרים חריגים בלבד. יש גם לשאוף לכך כי החריג לא יהפוך לכלל והכלל לא יהפוך לחריג.

כוונתי היא באמת לאותם מקרים חריגים בהם מסוכנותו של הנאשם צריכה להיות כה גבוהה עד שלא ניתן לנטרלה באמצעות שום חלופת מעצר מתאימה ואז בנסיבות כגון דא יש להעדיף את זכותו של הציבור להגנה מפני מסוכנות הנאשם הנשקפת ממנו במידה וישוחרר.

לדידי, באותם מקרים חריגים ראוי לעצור נאשם לתקופה שהיא הרבה מעבר לתשעה חודשים (ראה בש"פ 7913/99 [ מ"י נ' הר-שפי , (לא פורסם)])...

בית משפט זה ידע כבר הארכות מעצר בהם הוארך מעצרם של הנאשמים הן בפעם הרביעית (ראה בש"פ 10995/02 [ מ"י נ' נאדי (לא פורסם)]), והן בפעם החמישית (ראה בש"פ 8998/02 [ מ"י נ' וונדמו (לא פורסם)], בש"פ 2602/02 [ מ"י נ' שמש ואח' (לא פורסם)]), והן אף יותר." (בש"פ 6360/03 מ"י נ' בורד (לא פורסם))

4.בענייננו מתקיימות נסיבות שכאלה. חומרת העבירה, אופן ביצועה ואף ניסיונו של המשיב לשים קץ לחייו שלו – כל אלה מובילים למסקנה כי מסוכנותו לציבור רבה וכך גם החשש להימלטות מהדין. זאת ועוד, על פי העולה מהבקשה, המשפט קרוב לידי סיום. ההגנה סיימה את פרשתה וכעת קבועים כבר המועדים להגשת סיכומים – הכל בתוך תקופת המעצר הקיימת והמבוקשת (ראו בש"פ 4813/02 מ"י נ' בשן (לא פורסם)). לא אוכל – בשלב זה – להקדים את המאוחר ולעמוד על משמעות ההליכים השונים בעניין בדיקתו של המשיב. מקום הטענה בסיכומים, ובמידת הצורך בערעור.

5.לפיכך אני נענית לבקשת המדינה ומאריכה את מעצרו של המשיב ב- 90 יום החל מיום 31.10.2004 או עד סיום משפטו.