פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
7913/99
בפני:
כבוד השופט י' זמיר
המבקשת:
מדינת
ישראל
נגד
המשיבים
:
1.
אדורם
הר שפי
2.
אבי בן
יעיש
בקשה
שניה להארכת מעצר ב90- יום לפי
סעיף
62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות
אכיפה
- מעצרים),
תשנ"ו1996
- בת"פ 10393/98
בבית
משפט מחוזי בתל-אביב-יפו
תאריך
הישיבה:
ב'
בכסלו תש"ס (11.11.99)
בשם
המבקשת:
עו"ד
יהושוע
למברגר
בשם
המשיבים 2-1:
עו"ד
יורם שפטל עו"ד
יואלה
הר-שפי
החלטה
המשיב 1 ( אדורם הר שפי) והמשיב 2 (אבי בן יעיש ) עצורים מזה שנה לערך, בגין חשד לעבירות סמים, בעוד משפטם מתנהל והולך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כיוון שמשפטם טרם נסתיים, ואילו תקופת מעצרם, כפי שנקבעה על ידי בית משפט זה, עומדת להסתיים, מבקשת המדינה כי מעצרם יוארך על ידי בית המשפט, זו הפעם השניה, בתשעים ימים.
שאלת מעצרם של המשיבים הועלתה בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית משפט זה פעמים אחדות. ראשית, בית המשפט המחוזי החליט לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, וערר על החלטה זאת (על ידי המשיב 2) נדחה על ידי בית משפט זה. אחר כך הגישו המשיבים בקשות לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בעקבות העדויות שהושמעו במשפט והתמשכות המשפט. הבקשות נדחו, פעם אחת ופעם שניה, על ידי בית המשפט המחוזי ואחר כך על ידי בית משפט זה. ולפני שלושה חודשים לערך החליט בית משפט זה, בתום תשעה חודשים למעצר, להאריך את המעצר בתשעים ימים.
כל הערכאות שדנו בעניין המעצר של המשיבים ציינו כי מדובר בפרשה חמורה של הברחת סם מסוכן מסוג קוקאין מקולומביה לישראל, בכמויות גדולות, ומסחר בסם זה בישראל. בית המשפט המחוזי קבע, ובית משפט זה אישר, שקיימות ראיות לכאורה נגד שני המשיבים. בא-כוח המשיבים טען כי עדויות שניתנו במהלך המשפט שמטו את הקרקע מתחת הראיות לכאורה, אך בית המשפט המחוזי דחה טענה זאת, ובית משפט זה אישר את ההחלטה של בית המשפט המחוזי. אין ספק שהעדויות בהן המשיבים מואשמים מקימות עילת מעצר על פי החוק. הן יוצרות חזקת מסוכנות, והמשיבים נמנעו מלמסור גירסה
המפריכה את חזקת המסוכנות. לשני המשיבים יש עבר פלילי בעבירות סמים, ושניהם ריצו כבר עונשי מאסר לא-קצרים בגין עבירות אלה. בנסיבות אלה, ובהתאם למדיניות המקובלת על בתי המשפט לגבי עבירות מסוג זה, שלל בית המשפט את האפשרות של חלופת מעצר.
השאלה היא, כיום, אם יש הצדקה להאריך את המעצר של המשיבים פעם נוספת, מעבר לשנה בה הם נתונים במעצר. בא-כוח המשיבים מתנגד להארכת המעצר. הטענות שלו הן מסוג הטענות המועלות כרגיל בדיונים מסוג זה. הוא טוען כי תקופת המעצר הרגילה של נאשם שנעצר בצו בית המשפט עד תום ההליכים נגדו, כפי שנקבעה בחוק, היא תשעה חודשים. מעבר לתקופה זאת אין להאריך את המעצר אלא במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. כך בהארכה ראשונה, ובמיוחד כך בהארכה שניה, כמו במקרה זה. השאלה אם המקרה חריג נקבעת במידה רבה לפי חומרת העבירה והמסוכנות לציבור הנלמדת ממנה. במקרה זה, טוען בא-כוח המשיבים, העבירות המיוחסות למשיבים הן אמנם חמורות, אך בסוג זה של עבירות סמים אין הן חמורות ביותר. עובדה היא שבית משפט זה כבר החליט יותר מפעם אחת שלא להאריך את המעצר של נאשמים בהברחת סמים קשים בכמויות גדולות יותר מן הכמויות שהוברחו במקרה זה, ואף היו מקרים בהם בית המשפט החליט שלא להאריך את המעצר של נאשמים בעבירה של רצח, שהיא מטבעה חמורה יותר. בא כוח המשיבים הציג בפני בית המשפט החלטות אחדות מסוג זה. כמו כן, הוא הוסיף, אין טענה נגד המשיבים כי הם ביטלו ישיבות של בית המשפט או האריכו שלא כראוי את הדיון בבית המשפט. וחשוב מכל, אמר בא כוח המשיבים, המשפט נגד המשיבים נמצא רק בתחילתו, שכן רק חלק קטן מן העדים מסרו את עדותם, עד התביעה הראשי נתון בחקירה כבר כמה ישיבות ועדותו טרם נסתיימה, וצפויות עוד חקירות רבות וממושכות של עדים אחרים. ברור, לכן, כי גם אם המעצר יוארך, המשפט לא יסתיים בתקופת ההארכה. צריך להיות גבול למעצר, במיוחד בהתחשב בתקופת המעצר הרגילה שנקבעה בחוק. לכן מן הראוי, לטענתו של בא כוח המשיבים, לדחות את בקשת המדינה להארכת המעצר.
בא כוח המדינה מסכים, באופן עקרוני, כי ראוי לזרז את המשפט ולקצר את המעצר. אולם, הוא מוסיף, עצם העובדה שמשפט מתמשך מעבר לתשעה חודשים, או אפילו מעבר לשנה, אין בה כדי להצדיק את שחרור הנאשמים מן המעצר. השאלה אם ראוי לשחרר את הנאשמים מן המעצר, או להאריך את מעצרם, צריכה להיות פועל יוצא של איזון בין השיקולים הנוגעים לעניין. הוא ציין את השיקולים כפי שהם חלים במקרה זה. ראשית, בית המשפט קיים ישיבות באורח סדיר ותקין. עד כה קיים בית המשפט 4 ישיבות מקדמיות (קריאת האישום, תזכורות, ראיות חסויות) ועוד 8 ישיבות הוכחה בהן העידו 16 עדי תביעה. לחודש הקרוב נקבעו 7 ישיבות הוכחה נוספות. לכן אין לומר כי המשפט מתנהל בקצב שאינו מקובל או אינו ראוי. ייתכן שניתן וראוי לזרז את ניהול המשפט עוד יותר, ופרקליטות המדינה תבקש לעשות זאת. אך המשפט מורכב על פי מהותו. כיוון שמדובר בהברחת סמים מקולומביה, חלק מן העדים הם קולומביאנים, הדוברים ספרדית בלבד, והחקירות שלהם מתנהלות בליווי תרגום, ויש בכך כדי להאריך את החקירות. אולם העובדה שמשפט מתנהל זמן ממושך, אם משום שהוא מורכב על פי מהותו ואם משום שהסניגור מנהל הגנה הצורכת זמן רב, אינה סיבה לשחרר מן המעצר נאשם בעבירה חמורה כאשר השחרור יוצר סכנה לציבור. וזה, לטענתו של בא כוח המדינה, המקרה שבפנינו. המשיבים חשודים בעבירות של יבוא סמים קשים, ובסחר בסמים כאלה, בכמויות גדולות. הסכנה הצפוייה לציבור מעבירות מסוג זה גדולה מאד. במיוחד כך לגבי נאשמים
שיש להם עבר פלילי בעבירות כאלה, כמו המשיבים במקרה זה. חלופת מעצר, כפי שכבר נפסק על ידי בית המשפט, אינה מסלקת את הסכנה לציבור. עבירות כאלה יכולות להתבצע מבית מגורים, אפילו באמצעות הטלפון, כמו במקרה שלפנינו.
בא כוח המדינה מסתמך על דברים שאמר השופט אילן כאשר החליט לפני שלושה חדשים לערך (בש"פ 4952/99, בש"פ 5243/99) להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים יום. וכך אמר השופט אילן:
"לדעתי המחוקק חזה מראש שיש משפטים שגם בחריצות וביעילות לא ניתן לסיימם בתשעה חודשים. הסניגור מעיד על עצמו שבמשך 23 שנות היותו סניגור מעולם לא סיים משפט כזה בפחות משנתיים או בשנתיים וחצי משום שהוא יסודי מאד בחקירות הנגדיות. לא מתקבל על הדעת שהמחוקק התכוון שדווקא במשפטים
החמורים והמסוכנים ביותר לא יהיה ניתן לעצור נאשם עד תום ההליכים אם קיימת עילת מעצר, ואי אפשר להשיג את המטרה בחלופת המעצר. נראה לי שלא בכדי לא הגביל המחוקק את מספר הפעמים ששופט בית המשפט העליון יכול להאריך מעצר מעבר לתשעה חודשים כאמור בסעיף 62 לחוק. המספר לא הוגבל כי יש מקרים שבהם ראוי לעצור נאשם לתקופה שהיא הרבה מעבר לתשעת החודשים, אלא שהמחוקק דאג לכך שהדבר יעשה בפיקוח ומעקב על ידי בית המשפט העליון, שצריך לדון מחדש בשאלת המעצר כל פעם שחלפו 90 יום והמשפט עדיין לא הסתיים".
עכשיו, שתקופת המעצר שנקבעה על ידי השופט אילן עומדת להסתיים, שומה עלי לשקול ולהחליט אם מאזן השיקולים הנוגעים לעניין מצדיק את הארכת המעצר של המשיבים. התשובה, לדעתי, חיובית. השיקול העיקרי הוא שיקול המסוכנות. בהקשר זה השאלה העיקרית היא מה חומרת הסכנה הצפוייה מן הנאשם, אם ישוחרר, ומה הסיכוי שחלופת מעצר, כגון מעצר בית מלא, תמנע את הסכנה. מבחינה זאת, עבירות של יבוא סמים וסחר בסמים הן מן החמורות והמסוכנות שבעבירות. מבחינת החומרה אפשר לדמות אותן אף לעבירה של רצח, שכן הסחר בסמים הורס חיים. מבחינת המסוכנות הן עשויות להיות אף גרועות מעבירה של רצח, שכן יש מקרים, גם אם נדירים, בהם אדם נאשם בעבירה של רצח, אך נסיבות העבירה אינן מבססות סכנה של רצח נוסף, ואילו אדם הנאשם בעבירה של יבוא סמים או סחר בסמים חזקה עליו, על פי מהות העבירה, שימשיך בביצוע עבירות מסוג זה, אם רק יוכל. לכן, העובדה שבמקרים בודדים החליט בית המשפט לשחרר מן המעצר אדם שנאשם ברצח, אין בה כדי ללמד שראוי לשחרר מן המעצר גם אדם הנאשם ביבוא סמים או סחר בסמים. במיוחד כך כאשר אדם הנאשם בעבירות סמים כבר הורשע בעבר בעבירות כאלה, ואפשר להניח שעבירות אלה הן עיסוק קבוע ואורח חיים של אותו אדם. בית משפט זה כבר ציין והדגיש פעמים רבות, עד שהדבר הוא מן המפורסמות, כי עבירות כאלה יש עמן חומרה מן המדרגה הראשונה, ולכן כלל הוא שנאשמים בעבירות כאלה יוחזקו במעצר עד תום ההליכים, אף אם ההליכים מתמשכים זמן רב, שכן חלופת מעצר, ואפילו מעצר בית מלא, אין בה כדי להשיג את מטרת המעצר ולסלק את הסכנה הצפוייה מהם.
כלל זה חל גם במקרה זה. העבירות בהן המשיבים נאשמים חמורות מאד: המשיב 1 מואשם ביבוא סמים מסוג קוקאין בכמויות גדולות, יותר מפעם אחת; והמשיב 2 מואשם בסחר בסמים שיובאו בקנה מידה מסחרי. לפי כתב האישום גם זה וגם זה ממלאים תפקידים מרכזיים, אפילו בכירים, במערכת של היבוא וההפצה של סמים, להבדיל מסוחרי סמים קטנים, המוכרים סם בפינות חשוכות לצריכה אישית. המאבק באנשים הממלאים תפקידים מרכזיים בעולם הסמים קשה במיוחד; הסכנה הצפוייה מאנשים אלה גדולה במיוחד; לכן גם, וזאת עליהם לדעת, למידת הפגיעה בחירות שלהם, הנובעת מן הצורך להגן על הציבור מפני פגיעתם הרעה, גדולה יותר.
הטענה העיקרית של בא-כוח המשיבים היא התמשכות המשפט. אך המשפט מתמשך מפני שהוא מורכב: יש בו עדים רבים, בהם עדים מחוץ-לארץ, והחקירות של עדים אלה מתמשכות זמן רב. כך הדבר לעתים קרובות בעבירות סמים חמורות ובעבירות חמורות אחרות. בעבירות כאלה הנאשמים צפויים לעונשים כבדים אם יורשעו, ולכן הם נוטים לנהל, באמצעות עורכי הדין שלהם, מערכת הגנה עיקשת, שהיא לא פעם גם ממושכת. אין לבוא בטענה על כך, לא כלפי הנאשם ולא כלפי עורך הדין. אך, מן הצד השני, אין זה ראוי או מוצדק שהתמשכות המשפט בנסיבות כאלה תוביל, כשהיא לעצמה, לתוצאת לוואי של שחרור הנאשם מן המעצר, על אף המסוכנות שלו. התמשכות המשפט, אפילו היא טבעית ומוצדקת, ולא מלאכותית ומכוונת, אינה מנטרלת את המסוכנות של הנאשם. השיקול החשוב ביותר הוא עדיין הצורך להגן על הציבור.
לפיכך החלטתי לקבל את הבקשה ולהאריך את מעצרם של המשיבים.
אין צורך לומר כי מן הראוי לזרז את ניהול המשפט ככל שניתן ובא-כוח המדינה אף הודיע כי התביעה תפעל, מצידה, ברוח זאת. בית המשפט המחוזי, כאמור, קבע שבע ישיבות נוספות במהלך החודש הקרוב. חזקה עליו שיעשה ככל שיוכל כדי לקיים דיונים בקצב הראוי גם לאחר מכן.
אני מחליט, אם כן, להאריך את מעצרם של שני המשיבים בתשעים ימים נוספים כדלקמן: המשיב 1 מיום
14.11.99 והמשיב 2 מיום 15.11.99, או עד למתן פסק הדין בת.פ . 10393/98 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המועד המוקדם יותר.
ניתנה היום, ג'
בכסלו תש"ס (12.11.99).
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99079130.
I02