דנ"א 3437/98יוסף שרעבי נ. חיים קפרא

1.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 3505/96 מיום 21.5.98, שניתן על ידי כב' השופטים ת' אור, ט' שטרסברג-כהן וי' אנגלרד.

2.העותר היה דייר מוגן במבנה שהיה מצוי על חלקת קרקע שבבעלות המשיב. הוא ניהל נגריה במבנה זה. המבנה נשרף והמשיב הקים על החלקה בית מגורים. העותר תבע את המשיב, בין היתר בהתבסס על חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט1979-. בית משפט השלום ברחובות (השופטת א' גת) קיבל את התביעה, בקבעו, כי המשיב התעשר עקב כך, שנחסך ממנו התשלום שהיה עליו לשלם לעותר (בין דמי פינוי ובין הסדרת דיור חלופי) אילו ביקש להקים בית מגורים על החלקה, שעה שמבנה הנגריה היה מצוי על החלקה. המשיב ערער על פסק דין זה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קיבל את הערעור בדעת רוב (השופטים ד' בר-אופיר וא' אבן-ארי) ופסק, כי משנשרף המושכר בטלו זכויותיו של העותר בו. עוד הסתמך בית המשפט המחוזי על העובדה שהעותר ביטח את המושכר וקיבל תגמולי ביטוח עקב השריפה. העותר ביקש רשות לערער על פסק דין זה. רשות ניתנה, אך ערעורו של העותר נדחה. בית משפט זה קבע, כי כליון המושכר מביא את הדיירות המוגנת לסיומה. זאת, בין היתר, בהסתמך על הלכה שקבע בית משפט זה בע"א 107/55 שותפות "יורדניה" ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד י 1194 (להלן: "הלכת יורדניה") ועל דיני השכירות הכלליים. עוד נקבע, כי התעשרותו של המשיב צמחה לו מזכות הבעלות בחלקת הקרקע, שהיא זכות שבדין - ולא מן העותר - הדייר המוגן.

3.בעתירה שבפני טוען העותר, כי לפסק דינו של בית המשפט נודעת חשיבות ציבורית, נוכח השלכתה על מכלול הנכסים המוחזקים בשכירות מוגנת. לגוף פסק הדין טוען העותר, כי האדנים עליהם הושתת פסק הדין אינם מבוססים, כך באשר למעמדה של הלכת יורדניה, כך באשר לפרשנותם של דיני השכירות הכלליים וכך באשר לתחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט.

4.לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה החלטתי לדחות את העתירה. לא מצאתי בפסק הדין נשוא העתירה משום סתירה להלכה קיימת. לא מצאתי גם אותם חשיבות, קשיות או חידוש, שיש בהם להצדיק את קיומו של דיון נוסף. שעה שדנתי בעתירה דומה אמרתי:

"אכן, ישנם בפסק הדין חידושים וקביעת הלכה עקרונית לענין סמכויותיה של ערכאת הערעור. דא עקא, כי אין בעצם חדשנותו או קשיותו של פסק הדין בכדי להוות עילה לקיום דיון נוסף בפני בית משפט זה (ראה: ד"נ 37/80 משה בן מאיר כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 375). אכן, פעמים רבות נקבעות הלכות חדשות בבית משפט זה. אין בכך כשלעצמו בכדי להצדיק עיון מחודש בהן. עמדה על כך השופטת שטרסברג - כהן בציינה:

'חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת בכל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת. תפיסה זו מעוגנת היטב בעיקרון סופיות הדיון שהוא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית. מטרתו, אינטרס חברתי לשים סוף להתדיינות, לשמור על כבוד ויוקרת המערכת השיפוטית, להבטיח יציבות לגבי כוחו של המעשה השיפוטי, למנוע ריבוי הלכות ולחסוך בזמן ובהוצאות' (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום בע"מ נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)." (דנ"א 3217/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' זלסקי, טרם פורסם).

בענייננו נתנו שלוש ערכאות את דעתן לסוגייה, שאכן לא התעוררה בפסיקת בית המשפט העליון מזה עשרות שנים. העובדה שהסוגיה נדונה והוכרעה לראשונה מזה כארבעים שנה מעידה לאו דוקא על "חידוש", שלקיומו טוען העותר, אלא גם על משקלה של הסוגיה ועל תדירות התרחשותה בחיי המעשה. שלושה שופטי בית המשפט העליון נתנו דעתם לסוגיה. אפילו ניתן למצוא חידוש בפסיקתם זו (ובאשר לכך איני מחווה דעה), אין די בכך כדי להצדיק חריגה מן הכלל לפיו משנתן בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, פסק דין, נסתיים בכך הדיון. ודאי שאין די בכך שטענות העותר לא נתקבלו והוא מבקש לשוב ולהעלותן.

5.העתירה לקיום דיון נוסף נדחית. בנסיבות אלו נתייתר הצורך לדון בבקשות ביניים שונות שהעלה העותר במסגרת עתירתו.