ע"א 10297/06 ינון רוזנבלום נ. תוסף קומפאונדס בע"מ

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ה"פ 271/05, כב' סגן הנשיא א' אמינוף) ועיכוב הליכי הוצל"פ המתנהלים בעניינם של המבקשים. לחלופין, מבוקש סעד זמני בערעור.

2.

המשיבים 5-6, שהם בני זוג, חכרו ממינהל מקרקעי ישראל (המשיב 7, להלן - המינהל ) נכס מקרקעין במושב תל עדשים, בגוש 16832 חלקה 12 במגרש 2274 (להלן - הנכס). ארבעה ימים מאוחר יותר, כרתו השניים חוזה מכר מקרקעין עם המבקשים, אף הם בני זוג, למכירת הנכס תמורת 300,000 דולר. על יסוד החוזה, הגישו המבקשים למינהל בקשה להעברת הזכויות בנכס, ואף רשמו לטובתם משכון על הנכס אצל רשם המשכונות.

לאחר כריתת חוזה המכר ורישום המשכון, אך בטרם היה סיפק בידי המינהל לרשום את העברת הזכויות במקרקעין, הוטלו על הנכס עיקולים בגין חובותיו של המשיב 6. העיקולים הוטלו על-ידי המשיבים 1, 2, 3, 4 ו-8, שהם שלושה בנקים, חברה מסחרית ומס ההכנסה. נוכח הטלת העיקולים, לא השלים המינהל את העברת הזכויות בנכס. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה, ובה ביקשו כי יוצהר שהם בעלי הזכויות בנכס ,כי העיקולים יבוטלו ויימחקו, והמינהל ישלים את רישום הזכויות בנכס על שמם. בית המשפט המחוזי הוציא צו מניעה זמני, אשר אסר על ביצוע כל פעולת עיקול או מימוש לגבי הנכס עד למתן פסק-דינו.

3.

כל המשיבים, פרט למשיבה 1, לא הביעו התנגדות למבוקש באותה המרצה בבית המשפט המחוזי. המשיבה 1 התנגדה, וטענה כי החוזה שנכרת בין המשיבים 6-5 לבין המבקשים הוא חוזה למראית עין, ועל כן דינו להתבטל. בית המשפט קיבל טענה זו, ופסק כי ענייננו בעסקה פיקטיבית שנועדה להבריח את נכסי המשיבים 6-5 מפני נושיו של המשיב 6. למסקנה זו הגיע בית המשפט על-בסיס ממצאים עובדתיים שונים, וביניהם העובדה שהמבקשת 2 והמשיבה 6 הן אחיות. לאור מסקנתו, דחה בית המשפט את המרצת הפתיחה.

4.

המבקשים הגישו ערעור לבית משפט זה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. שבוע לאחר מכן פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בית המשפט הורה על מחיקת הבקשה, מן הטעם שאין החלטה שאת ביצועה ניתן לעכב, וכי ההליך שבו על המבקשים לנקוט הוא פניה לערכאת הערעור בבקשה לסעד זמני בערעור. מכאן הבקשה שלפני.

5.

המבקשים חפצים בעיכוב "פועלו" של פסק הדין נשוא הערעור עד להכרעה בערעור, ובמיוחד בעיכוב הליכי הוצאה לפועל המתנהלים למימוש הנכס נשוא המחלוקת.

6.

חלק ניכר מבקשת המבקשים מוקדש לטענה, לפיה נהגו כדין כאשר נקטו בהליך של עיכוב ביצוע פסק דין, ועל כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשתם ובקובעו כי היה עליהם לבקש סעד זמני בערעור. לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי בלא מתן העיכוב המבוקש יוכל כונס הנכסים לממש את הנכס ולמכרו, וכך עלולים הם לעמוד אל מול שוקת שבורה במקרה בו יתקבל ערעורם. יתרה מכך, הם טוענים כי נוכח החלטת בית המשפט המחוזי והודעת המשיבה 1 כי בכוונתה להמשיך בפעולות מימוש הנכס, פנה אליהם הבנק בו משכנו את אותו נכס, ודרש בטוחה נוספת, שאם לא כן יגיש כנגדם תביעה על הפרת תנאי ההלוואה, ויפעל למימוש המשכון הרשום על שמו. לאור זאת, בהיעדר עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, יהיה זה בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל. זאת, בין אם בשל הליכי המימוש של נושי המשיב 5, ובין אם בשל הליכי מימוש של הבנק בו מושכנו המקרקעין. לעומת זאת, למשיבים לא ייגרם נזק מעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. לכל היותר, מועד מימוש הנכס יתעכב, מה גם שממילא גובר משכון הבנק על עיקול המשיבה 1.

אשר לסיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי קיים סיכוי בלתי מבוטל לקבלת ערעורם. הערעור מבוסס על הטענה, שבית המשפט המחוזי נדרש לטענות המשיבה 1 מבלי שאלו הועלו בכתב תשובה ובתצהיר כדין. משהועלו הטענות לראשונה בסיכומי המשיבה 1, תוך הרחבת חזית, הרי שלא היה באפשרות המבקשים להפריך אותן. טענת ההסכם הפיקטיבי היא טענה עובדתית שהנטל להוכיחה מוטל על המשיבה 1, ומשזו לא הועלתה כלל בכתבי הטענות, הרי שיש לראות את העובדות כפי שהן מפורשות בתצהיר המבקשים. לגופה של מחלוקת, אין מ דובר

בחוזה למראית עין, וזאת מטעמים עובדתיים שונים, ובראשם העובדה שהמבקשים שילמו את מלוא התמורה בגין רכישת הנכס. יתרה מכך, ממילא לא ניתן היה להבריח את הנכס, משום שהוא מושכן קודם לכן לבנק על-ידי המבקשים עצמם, כאמור.

7.

כמו בבית המשפט המחוזי, גם בהליך זה הודיעו המשיבים, פרט למשיבה 1, כי הם משאירים את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט. המשיבה 1 היא היחידה המתנגדת לבקשה. לטענתה, אין המבקשים יכולים להשיג במסגרת זו על החלטת בית המשפט המחוזי למחוק את בקשתם לעיכוב ביצוע, כיוון שלא הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו. אשר לסיכויי הערעור, טוענת המשיבה 1 כי הם נמוכים, כיוון שטענותיה של המבקשת מתמקדות בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. אשר לאפשרות להחזיר את המצב לקדמותו, טוענת המשיבה 1 כי המבקשים אינם מתגוררים בנכס, והוא מושכר. לאור זאת, הנזק העלול להיגרם להם הינו כספי בלבד, וככזה הוא ניתן להשבה. המשיבה 1 מציינת כי טרם קיבלה מהמשיב 5 ולו מקצת חובו, וזכותה לכך אינה נופלת מזכותם של המבקשים בדירה. לחלופין, אם ייעתר בית המשפט לבקשת הסעד הזמני, מבקשת המשיבה 1 להתנות זאת בכך שהמערערים יפקידו בקופת בית המשפט סכום מזומן או ערבות בנקאית בגובה 697,862 ש"ח - גובה החוב הפסוק לטובתה.

8.

צדק בית המשפט המחוזי, בקבעו כי הבקשה הנכונה להגיש בענייננו היא בקשה לסעד זמני בערעור. " משנדחית תובענה, אין משמעות ל'עיכוב ביצוע' של פסק הדין, שהרי במקרה שכזה אין מה לעכב " ( רע"א 4619/05 בנק הפועלים בע"מ נ' רבינוביץ , תק-על 2005(3) 2608 (2005)). התובע מבקש להשיב על כנו את הסעד הזמני שניתן בבית המשפט קמא. ההליך הנכון להשגת מטרה זו הינו בקשה לסעד זמני בערעור, על-פי תקנה 471 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 ( ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי מנהל עיזבון המנוח זאב בן צבי ברגמן נ' פרידמן , פד"י נו(2) 529, 532 (2002). ראו גם י' זוסמן

סדר הדין האזרחי (תשנ"ה) 864; ע"א 7637/02 ויילר נ' עיריית חיפה , תק-על 2002(3) 2548 (2002)).

כיוון שענייננו בבקשה לסעד זמני, ולא בבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שמרגע שהגישו המבקשים את ערעורם לבית משפט זה, אין הם נדרשים לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשתם לסעד זמני. על בקשה זו להיות מוגשת ישירות לבית משפט זה, כאמור בתקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי (עע"ם 8689/03

הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי , פד"י נז(6) 953, 958 (2003); פרשת פרידמן , 532; פרשת

רבינוביץ , שם). המבקשים מסתמכים על ע"א 69/89

שטרית נ' חב' על דן סחר בע"מ , תק-על 89(2) 740 (1989). בענין זה לא הועלתה באופן חזיתי שאלת היחס בין בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין לבין בקשה לסעד זמני בערעור , ולפיכך אין לגזור מסקנות מאותו ענין.

9.

המבקשים ביקשו, לחלופין, לראות את בקשת עיכוב הביצוע כבקשה לסעד זמני. נבחן אותה לגופה.

10.

סעד זמני לתקופת הערעור ניתן אך "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי). דרישה זו מחייבת את מבקש הסעד להוכיח את ההצדקה המיוחדת להושטת הסעד בטרם הוכרע הערעור. שכן, משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד, לכאורה היא אינה מבוססת, ועל כן לא בנקל יינתן לו הסעד ( זוסמן

לעיל, 866; ע"א 4090/04 סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל , תק-על 2004(4) 1267 (2004)). בית המשפט ייטה להעניק את הסעד למערער אשר הראה כי מתקיימים בעניינו שני תנאים:

האחד, כי לערעור שהגיש סיכויים טובים להתקבל; והשני, כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יינתן הצו, או, למצער, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608, 613-612 (1997); ע"א 4729/00

העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא , תק-על 2000(3) 1952 (2000); בש"א 4459/94

סלמונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479, 483 (1994)).

בענייננו, מאזן הנוחות נוטה לעברם של המבקשים. הם טוענים לרכישת זכויות בנכס מכוח חוזה עם המשיבים 5 ו-6. כל המשיבים, פרט למשיבה 1, אינם מתנגדים לעיכוב המימוש של הנכס עד להכרעה בגורל הערעור שהגישו המבקשים. משיבה 1, המתנגדת, הינה חברה נושה של משיב 5, בעל הזכויות המקורי של הנכס, אשר הטילה עיקול על הנכס. בין המבקשים לבין משיבה 1 קיים, איפוא, יחס של תחרות מי קודם למי בזכויות על הנכס, והכל בכפוף לשאלה מה טיבו של חוזה המכר שכרתו המבקשים עם המשיבים 5 ו-6. בענין זה קבע בית המשפט

קמא כי מ דובר

בחוזה פיקטיבי ולמראית עין, שנעשה לשם הברחת נכסים, ולא היה בכוונת הצדדים להעביר את הזכויות בנכס. שאלה זו היא העומדת במוקד הערעור שהוגש. אם יתקבל הערעור והנכס בינתיים ימומש, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, ושאלת היחס בין זכות בעלת העיקול לבין בעלי הזכויות בנכס מכח החוזה תאבד מחשיבותה. בנסיבות אלה, שיקולי מאזן הנוחות נוטים בבירור לטובת המבקשים, וזאת גם מבלי להביע עמדה מוקדמת באשר לסיכויי הערעור לגופם. יצויין עוד, כי יתר הנושים שהטילו עיקולים על הנכס לא התנגדו לעיכוב האמור, וגם לכך יש לתת משקל ראוי.

לאור האמור, אני מקבלת את הבקשה, ומורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל ככל שהם נוגעים למימושו של הנכס נשוא המחלוקת בהליך זה, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש לגופו, או עד למתן החלטה אחרת על ידי בית משפט זה.