ע"א 10308/06 רבקה שטוב נ. כונס נכסים הרשמי

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) בו נקבע כי על המערערות לפנות נכס בו הן מפעילות חנות ולשלם דמי שימוש ראויים עד לפינוי.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי המערערות אינן דיירות מוגנות בנכס וכן דחה את טענתן כי שולמו דמי מפתח. בנוסף דחה בית המשפט את בקשתן לסעד מן הצדק וקבע כי עליהן לפנות את הנכס בחלוף 3 חודשים מיום מתן פסק הדין. בעניין דמי השימוש הראויים קיבל בית המשפט את חוות הדעת השמאית שהגיש המשיב והורה למערערות לשלם סך של 1480$ לחודש החל מיום 29.11.2003 ועד ליום הפינוי בפועל. בית המשפט עיכב את ביצוע פסק הדין לשלושים ימים.

3.

בערעור שהוגש לבית משפט זה העלו המערערות 3 טענות בלבד נגד פסק הדין. הראשונה בעניין הקביעה כי לא שולמו דמי מפתח. השנייה בעניין דחיית בקשתן למתן סעד מן הצדק והשלישית בעניין הערכת דמי השכירות הראויים. בהקשר להערכת דמי השימוש טענו המערערות כי חוות הדעת של השמאי מטעם המשיב לא נערכה כדין וכי לא ניתנה להן האפשרות לחקור את השמאי על חוות דעתו למרות שביקשו זאת במפורש. בהמשך אף הוסיפו וטענו כי בית המשפט לא איפשר להן להגיש חוות דעת נגדית. בבקשה לעיכוב ביצוע טענו המערערות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי עשוי להיגרם להן נזק כלכלי עצום באם יאלצו לפנות את הנכס.

4.

המשיב טען כי יש לפעול בענייננו לפי העיקרון כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם מתן ההחלטה המזכה. לטענתו סיכויי הערעור להתקבל נמוכים ביותר. באשר לתשלום דמי מפתח מופנה הערעור נגד ממצא עובדתי ובכך לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב. גם באשר למתן סעד מן הצדק טוען המשיב כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים ביותר וזאת משום שמדובר בסעד חריג לא כל שכן כאשר מדובר בבית עסק ולא בדירת מגורים. המשיב מוסיף וטוען כי בכל הנוגע לסעד הכספי לא מתקיים בענייננו כל חשש באשר להשבת המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור ועל כן, לפחות בעניין זה, אין כל עילה לעיכוב ביצוע. לעניין סעד הפינוי מסכים המשיב כי בהיעדר עיכוב ביצוע יהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו אך הוא מבקש כי סעד הפינוי יעוכב אך ורק בתנאי שהסעד הכספי יקויים ושהמערערות ישלמו את דמי השימוש שנקבעו במועדם.

5.

אפשרתי למערערות להגיש תגובה לתשובה. לטענתן, תשלום הכספים שנדרשו כמוהו כהוראת סגירה לחנות וכי אין בידיהן לשלם סכומים כה גבוהים. לטענתן היקפי ההכנסות בחנות מקיימים את המערערת 1 – אלמנה כבת 82 ואת המערערת 2 שהיא אם חד הורית ולה ארבעה ילדים ותו לא. הן ביקשו כי אם יוחלט להתנות את עיכוב הביצוע בתשלום כלשהו יחוייבו הן בסכום שלא יעלה על 500$ לחודש מיום 29.11.2003 ועד ליום מתן פסק הדין בבית משפט המחוזי.

דיון

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי כפי שיפורט. כידוע הכלל הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) וש"רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק דין כספי. כך, למשל, יינתן עיכוב כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש" (ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (מיום 28.10.2002)).

7.

בכל הנוגע לסעד הכספי שנפסק הרי שבענייננו אין מחלוקת כי לא יהיה כל קושי להשיב את המצב לקדמותו אם בסופו של יום יתקבל הערעור. במילים אחרות, יכולתו של המשיב – כונס הנכסים הרשמי – להשיב במידת הצורך כספים שיתקבלו אינה מוטלת בספק. אכן, המערערות טענו כי אין ביכולתן לשלם את הסכומים שנפסקו וטענה שכזו יכול שיהא בה, בנסיבות המתאימות, כדי להצדיק עיכוב ביצוע (בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997)) ואולם בעניינו הטענה הופיעה לראשונה בתשובה לתגובה כאשר כל שנטען בבקשה עצמה היה כי הפינוי מהנכס, הוא שיגרום למערערות נזק כלכלי. יתר על כן, לא הבקשה ולא התשובה לתגובה נתמכו בתצהיר כך שהמערערות לא הניחו תשתית עובדתית מספקת באשר לטענות בעניין היעדר יכולת כלכלית (שם; כן ראו ע"א 3782/06 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו בע"מ נ' מנהל מס שבח חיפה (מיום 4.9.2006) והאסמכתאות שם). ואולם המשיב בתגובתו התעלם מטענות המערערות בעניין דמי השימוש הראויים שנקבעו על פי חוות הדעת השמאית שהוגשה. בהקשר זה טענות המערערות ברורות מאוד והיה מקום להגיב עליהן כך של"שתיקת" המשיב בנסיבות אלה יש ליתן משקל. על כן, החלטתי לעכב שליש מן הסעד הכספי שנפסק. במילים אחרות, דמי השימוש הראויים שעל המערערות לשלם מיום 29.11.2003 ועד למתן החלטה אחרת יעמדו על סך של 986$ לחודש, ולגבי היתרה מעוכב הביצוע.

8.

באשר לסעד הפינוי החלטתי לקבל את הבקשה ולהורות למשיב להימנע מפינוי המערערות. בהקשר זה המשיב ציין בהגינותו כי מקובל עליו שאם יבוצע פסק הדין יהא קשה להשיב את המצב לקדמותו. יחד עם זאת ביקש המשיב להתנות את עיכוב הביצוע בתשלום הסעדים הכספיים שנפסקו. איני רואה כל מקום בהתניה שכזו במיוחד לא נוכח החלטתי לעכב רק כשליש מן הסעד הכספי שנפסק כך שדרכו של המשיב לגביית היתרה בהליכי הוצאה לפועל שמורה לו.

הבקשה מתקבלת אפוא באופן חלקי. אין צו להוצאות.