ע"א 1245/08 חוסין קדאח נ. ברמד קיבוץ עברון

1.

לפני בקשה למחיקת הערעור שכנגד בשל איחור נטען בהגשתו. לפי הנטען, למרות שהמערער ידע על הגשת הערעור ולו ממשלוח הודעה על הפקדת ערבון כמו גם מצו לסיכומים שבכתב שהומצא לו, הוגש הערעור שכנגד רק לאחר שהומצא לו הערעור העיקרי במלואו ובחלוף זמן רב. המשיבים (המערערים שכנגד) מתנגדים לבקשה. לטענתם, מרוץ המועדים להגשת הערעור שכנגד לא החל עד להמצאת הערעור לידיהם בפועל ואין בידיעה מוקדמת בנדון כדי להועיל.

2.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין לעניין זה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל ויש להורות על מחיקת הערעור שכנגד. אין חולק כי הערעור העיקרי הוגש ביום 7.2.08 ואילו הערעור שכנגד הוגש רק ביום 9.12.08. חלף אפוא זמן רב מעבר למועד 30 הימים הקבוע בתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). אלא מאי? המערערים שכנגד נתלים בעובדה

- שאינה שנויה במחלוקת – לפיה הודעת הערעור עצמה הומצאה להם בשלב מאוחר (ביום 12.11.08) והערעור שכנגד הוגש לפי הנטען במועד – שכן טרם חלפו 30 ימים ממועד זה -

וכל ידיעה קודמת לכך

אין בה, לטענתם, די. אין בידי לקבל טענה זו. תקנה 434 הנזכרת קובעת:

"היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית המשפט בפירוט נימוקים, תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור לפי תקנה 420 או ניתנה החלטת הפטור לפי תקנה 432(א) אם ניתנה במעמד המשיב, או נמסרה ההודעה לפי תקנה 432(ב) אם ניתנה שלא במעמד המשיב, אולם לא יאוחר משבעה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק מההודעה יומצא לכל בעל דין העלול להיפגע מטענה זו".

אכן, מלשון התקנות שלעיל עולה כי בכל הנוגע לערעור שכנגד קיימים שני מועדים חלופיים לתחילת מניין 30 הימים להגשתו: יום המצאת כתב הערעור או מתן החלטה בעניין הערבון, אם בבקשה לפטור מערבון (תקנה 432(א)); אם בהודעה על פטור מערבון (תקנה 432(ב)). בפסיקה התעוררה בעבר השאלה מה דינו של המועד המאוחר יותר המופיע בתקנה שעניינו הפקדת העירבון או מתן החלטות בנדון. הובהר, כי על מנת למנוע הגשת ערעור בלא ידיעה אם הופקד הערבון ואם הערעור עצמו יתקיים כלל, אפשר מתקין התקנות להגיש את הערעור שכנגד במועד מואחר יותר למועד המצאת הודעת הערעור עצמה, והיא לאחר הבהרת שאלת החבות בערבון והפקדתו (ראו עוד המ' 734/75 אריאל נ' קירשנבאום , פ"ד ל(1) 405 (1975); חמי בן נון, הערעור האזרחי 485-486 (2004)). אלא שזו לא השאלה שלפני, לא רק נוכח העובדה כי אין חולק שהמשיבים ידעו על הפקדת הערבון, אלא בעיקר שעה שטענתם היא שעד לשלב מאוחר ביותר בהליך, ועוד אחרי שניתן צו לסיכומים והוגשו סיכומי המערער, לא הומצאה להם הודעת הערעור וממילא לא הוצרכו להגיש ערעור שכנגד. היש מקום לקבלת טענה זו בנסיבות המקרה?

3.

תשובתי לשאלה זו היא כאמור בשלילה. אכן, מוכן אני להניח כי גם לצרכיה של תקנה 434 הנזכרת יש להתחיל את מניין המועדים להגשת ערעור שכנגד (בכפוף לאמור לעיל לעניין המועד המיוחד הקשור בהפקדת העירבון) מעת מועד ההמצאה כדין של כתב הערעור העיקרי (ראו עוד והשוו, החלטתי ברע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם) שניתנה בהקשר קרוב). עם זאת, לכלל זה קיים חריג מובנה והוא החובה לפעול בתום לב, חריג היכול להוביל בנסיבות מסוימות וחריגות למסקנה לפיה למרות שלא נתקיימה המצאה כדין, די בידיעת בעל הדין, או ביכולתו לדעת על ההליך בכדי להביא לתחילת מניין המועדים. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בציינה:

"כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מ דובר

בהפיכת כלל ה"המצאה" לחריג, ואת חריג ה"ידיעה" לכלל. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים, בהם חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק [...] ההלכה הפסוקה הכירה במצבים חריגים שונים בהם כלל הידיעה גבר על כלל ההמצאה, המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדיוני; הבסיס המשפטי לצורך כך נשען על עילות של השתק, מניעות, והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני" (בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (לא פורסם, 13.11.2007)).

כאלו הן הנסיבות במקרה זה. גם אם לא הומצא למשיבים כתב הערעור, הרי שברור היה להם שהוגש ערעור אם מעת קבלת ההודעה על הפקדת העירבון; אם מעת הוצאת הצו לסיכומים בכתב; אם מעת הגשת סיכומי המערער. לא רק שניתנו החלטות ברורות אפוא שחייבו את המשיבים להשמיע קול,

ולעשות מעשה, אלא שחלף זמן רב. לא באה לפני בית המשפט כל הודעה או בקשה להאריך המועד, או ליתן הוראות בעניין ההמצאה וכעולה מן החומר שלפני, אף פניה של המשיבים למערער בנדון לא באה לעולם אלא ביום 12.11.08. מעבר לכך, אף הוגשו הודעות מוסכמות לעניין הארכת המועד להגשת סיכומי המערער. הסתמכות המשיבים בנסיבות אלו על אי קיום חובת ההמצאה של כתב הערעור אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב ואין להיעתר לה. יש אפוא לראות את מניין המועדים להגשת הערעור שכנגד כמתחילים לכל המאוחר בעת המצאת ההודעה על הפקדת העירבון, קרי ביום 5.3.08. הגשת הערעור שכנגד ביום 9.12.08 באה אפוא באיחור ויש להורות על מחיקתו מן המרשם.

4.

התוצאה היא אפוא כי דין הבקשה למחיקת הערעור שכנגד על הסף, להתקבל. המשיבים (המערערים שכנגד) ישאו בשכר טרחת המערער בסך של 2,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.