ע"א 14009-10-25 ע"א 14009-10-25

בקשה לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.11.2025 (השופט א' רומנוב) שהורה על עיכוב ביצוע פסק דינו מיום 8.9.2025 (שניתן במאוחד בת"א 10116-06-15 ובת"א 14910-09-16) עד להכרעה בערעורים שבכותרת. 1. בין המבקש (להלן גם: מיר) למשיב 1 (להלן: גבע) התקיימה מערכת יחסי עורך דין-לקוח, מערכת יחסי שותפות עסקית, או שתיהן גם יחד, למשך כארבעים שנים. עניינן של התובענות מושא הערעור בתנאי ההיפרדות של השניים: מה הוסכם ביניהם לגבי תנאים אלו, ואם התנאים התקיימו. 2. בתמצית, כעולה מפסק הדין, ביום 22.12.2009 נחתמה בין גבע למיר ולחברת "מקור הנפקות וזכויות בע"מ" (המשיבה 6) בה היו מיר וגבע שותפים, "מסגרת הסכמית" (להלן: המסגרת ההסכמית) בגדרה הסכימו לערוך ביניהם שישה הסכמים. בכלל אלה, נמנה הסכם למכירת נכס ברחוב יהודה בירושלים הידוע כחלקה 72 בגוש 30014 (להלן: הנכס) מידי מיר לגבע, וכן הסכם שכירות בין מיר לגבע ביחס לנכס. סעיף 2 למסגרת ההסכמית קובע כי "מערכת ההסכמים המתוארת במסמך זה היא מערכת שאיננה ניתנת לפיצול וההתקשרות בכל הסכם וקיומו מותנית בכך שכל שאר ההסכמים ייכרתו ויקוימו". 3. זמן לא רב לאחר החתימה על המסגרת ההסכמית, עברו בתו של גבע וחתנו – המשיבים 4-3 (להלן: בני הזוג) – להתגורר בנכס. כמו כן, נערך הסכם שכירות בין בני הזוג לבין מיר ביום 3.1.2010, לתקופה של חמש שנים. זאת, כפי שקבע בית משפט קמא לימים, במטרה לזכות בפטור ממס שבח שיכול להינתן רק בחלוף ארבע שנים ממועד רישום הנכס כיחידת מגורים. בהמשך, נחתם בין גבע ורעייתו (המשיבה 2) למיר ורעייתו (המשיבה 7) "הסכם מתנה" לפיו יקבלו גבע ורעייתו את הנכס במתנה (להלן: הסכם המתנה). 4. אולם, היות ופרט להסכמים אלו לא נחתמו בין הצדדים הסכמים נוספים, קבע בית משפט קמא כי המסגרת ההסכמית וההסכמים הנוספים שנחתמו לא נכנסו לתוקף, ובכלל זאת הסכם המתנה. לגבי הסכם המתנה, קבע בנוסף בית משפט קמא כי למעשה אין מדובר במתנה אלא באמצעי תשלום שכר לגבע תמורת השירותים המשפטיים והאחרים שנתן למיר ולחברות שלו במשך השנים. על כן, קבע בית משפט קמא כי הסכם המתנה הוא גם חוזה למראית עין שנחתם מטעמים פסולים וככזה הוא בטל. מבלי להאריך שלא לצורך, בזיקה לענייננו נקבע כי יש לבטל את כל הרישומים שנעשו מכוחו של הסכם המתנה אצל הרשויות השונות ביחס לנכס, ובכלל זה בלשכת רישום המקרקעין, ולהשיב על כנו בהקשר זה את המצב שהיה קיים ערב החתימה על המסגרת ההסכמית. כמו כן הורה בית המשפט למשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) לפנות את הנכס בתוך שישה חודשים, עד ליום 9.3.2026. 5. ביום 18.9.2025 הגישו המשיבים בקשה לבית משפט קמא לעיכוב ביצוע פסק הדין ולמתן צו ארעי עד להחלטה בבקשה. בבקשה, אשר גובתה בתצהירה של המשיבה 3, נטען כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין משום שהנכס משמש כדירת מגוריהם של בני הזוג וילדיהם מאז שנת 2010, וכי הנכס הוצע למכירה על ידי מיר, ואם יימכר לא יוכלו לקבל אותו לידיהם בחזרה ככל ויזכו בערעור (שטרם הוגש אז). עוד נטען בבקשה כי סיכויי הערעור גבוהים. בו ביום, נתן בית משפט קמא צו ארעי המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת. ביום 21.9.2025 הגיב מיר לבקשה וטען כי סיכויי הערעור קלושים וכי ייגרם לו נזק מידי (שאותו העמיד על סך של 17 מיליון ש"ח) אם לא ימכור את הנכס בעיתוי האמור, שכן בכוונתו להשתמש בכספי התמורה ממכירת הנכס כדי להפוך ליזם של פרויקט תמ"א 38/2. אשר לנזק שייגרם למשיבים ציין מיר, בין היתר, כי "תשומת לב בית המשפט שעו"ד נויה גבע [המשיבה 3 – י"ע] לא הצהירה שאין לה ולבעלה נכסים אחרים או שאין באפשרותם לרכוש או לשכור נכס אחר". רעייתו של מיר (המשיבה 7) הצטרפה בתגובתה לעיקר טענותיו. בהמשך התמקדו הצדדים בחלופת כתבי טענות ביניהם בסיכוייו של מיר להיות היזם של הפרויקט כנטען על ידו. 6. ביום 12.11.2025 נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבים, והורה על עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 8.9.2025 "עד למתן פסק הדין של בית המשפט העליון, או עד למתן החלטה אחרת של בית המשפט העליון". מטבע הדברים, בית משפט קמא נימק את החלטתו במאזן הנוחות. בהקשר זה הבהיר בית משפט קמא, כי אין בכוונתו להידרש לשאלת סיכוייו של מיר להיות יזם הפרויקט. זאת, משהגיע למסקנה על בסיס החומרים שהיו בפניו, כי מיר התכוון להפוך ליזם הפרויקט גם קודם לפסק הדין, ולכן לכאורה הייתה לו יכולת לעשות זאת גם מבלי למכור את הנכס. מנגד ייחס בית משפט קמא חשיבות לכך שבני הזוג גבע וילדיהם מתגוררים בנכס כיום, וככל שהערעור יתקבל, לא ניתן יהיה להחזיר למשיבים את הנכס אם יימכר. 7. ביום 15.10.2025 הגיש מיר ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא וביום 16.11.2025 הגישו המשיבים ערעור מטעמם. ביום 19.7.2026 הוגשה הבקשה דנן במסגרת ערעורים אלו, בגדרה טוען מיר כי ביום 17.7.2026 גילה כי בבעלות בני הזוג בית בשטח של 256 מ"ר "בשכונה יוקרתית יותר" בירושלים (להלן: הנכס האחר), וכי ההחלטה לעיכוב ביצוע ניתנה בהתחשב בכך שהנכס הוא ביתם היחיד. מיר טוען כי אילו היו המשיבים מציינים בבקשתם את דבר בעלותם של בני הזוג על הנכס האחר, לא היה מעכב בית משפט קמא את ביצוע פסק הדין. עוד טוען מיר כי מדובר באי גילוי פרט מהותי המצדיק את ביטול הסעד שניתן. בנוסף, מציין מיר כי הוא ורעייתו מתגוררים בדירה שכורה, כאשר דירות אחרות שבבעלותם אינן מתאימות למגוריהם מאחר שרעייתו מתניידת בכיסא גלגלים. לבסוף, טוען מיר כי סיכויי הערעור שהגישו המשיבים קלושים. 8. המשיבים הגישו בקשה לסילוק בקשתו של מיר על הסף, בטענה כי מדובר בבקשה לעיון מחדש בסעד זמני שצריכה להיות מוגשת לערכאה שבהחלטתה התבקש העיון מחדש, ולכן בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בה. לאחר שהוריתי למשיבים להגיש תגובה גם לגופה של הבקשה, המשיבים חזרו בתגובתם על עמדה זו, ובנוסף טוענים כי יש לדחות את הבקשה על הסף גם משום שהוגשה ללא תצהיר. כמו כן, טוענים המשיבים כי הבקשה אינה עומדת בדרישות הדין מאחר שהיא מבוססת על עובדות אשר ניתן היה לגלותן "בשקידה סבירה". לגופם של דברים, טוענים המשיבים כי לא מדובר בשינוי נסיבות, מאחר שההחלטה על עיכוב הביצוע ניתנה לאור העובדה כי מיר התכוון למכור את הנכס, כאשר בני הזוג מעולם לא טענו שאין להם נכסים אחרים. עוד טוענים המשיבים, מבלי לפרט, כי בני הזוג אינם יכולים להתגורר בנכס האחר. כמו כן, טוענים המשיבים כי מועד הדיון בערעור (3.2.2027) קרוב מאוד, וכי בשים לקביעה בפסק הדין כי פינוי הנכס יתבצע שישה חודשים ממועד מתן פסק הדין, הרי שגם אם יבוטל עיכוב הביצוע, הפינוי יחול לאחר הדיון בערעור, ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה. המשיבות 6 ו-7 מצטרפות לטענותיו של מיר. המשיבה 6 מוסיפה וטוענת כי ערכאת הערעור מוסמכת לדון בבקשה, וכי בני הזוג הם בעלי נכסים וממון; ואילו המשיבה 7 מתייחסת בהרחבה גם לסיכויי הערעור. 9. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 21.2.2026 דחה בית משפט קמא את בקשתו של מיר לחייב את המשיבים לחתום על התחייבות עצמית כתנאי להמשך עיכוב ביצוע פסק הדין, וביום 12.2.2026 קיבל בית משפט זה) השופט ד' מינץ) בקשת רשות ערעור שהגיש מיר על החלטה זו (רע"א 75241-01-26 מיר נ' גבע (12.2.2026)), והורה למשיבים לחתום על התחייבות עצמית כאמור. עוד יצוין כי המשיבים טוענים כי למשיבה 6 – שאינה מופיעה כצד להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע או בבקשת מיר לביטולו – אין מעמד ביחס לבקשה דנן, משום שלא התנגדה לעיכוב הביצוע בבית משפט קמא ואף לא הגישה ערעור על פסק הדין. אומר כבר עתה כי, לא מצאתי ממש בטענה זו, וממילא אין בה כדי לשנות מהחלטתי, כפי שיפורט להלן. 10. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה לביטול עיכוב ביצוע פסק הדין שבפניי מבוססת כולה על הטענה כי מיר גילה לאחרונה עובדה חדשה – לפיה בבעלותו של הזוג נכס אחר – אשר יש בה לשיטתו כדי לשנות מההצדקה להחלטת בית משפט קמא לעכב את ביצוע פסק הדין. 11. בהתאם לתקנה 145(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א) הסמכות לעכב פסק דין שטרם הוגש עליו ערעור נתונה לערכאה הדיונית, ומשהוגש ערעור יש לפנות לערכאת הערעור אשר רשאית להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה עליה מערערים וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור (ראו: ע"א 4145/24 דנבר אחזקות וכימיקלים בע"מ נ' מפעלי קדם (מבלטן) בע"מ, פסקאות 7-6 (4.7.2024); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 1081 (מהדורה שלוש-עשרה, 2020) (להלן: גורן)). אמנם, בנסיבות בהן החליטה הערכאה הדיונית בבקשה לעיכוב ביצוע טרם הוגש הערעור, השגה עליה תתבצע ככלל בדרך של בקשת רשות ערעור ולא באמצעות בקשת עיכוב ביצוע "מקורית" לערכאת הערעור (עע"ם 5422/15 פלוני נ' רשות מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 2 (10.8.2015); ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה, פסקה 20 (17.6.2015); גורן, בעמ' 1082). עם זאת, כאשר מדובר בבקשה ל"עיון חוזר" בהחלטת הערכאה הדיונית בשל טענה לקיומן של נסיבות חדשות או עובדות חדשות שהתגלו לאחר מתן ההחלטה, אשר אלמלא הוגש הערעור הייתה נידונה בפני הערכאה הדיונית, רשאית ערכאת הערעור לדון בה (ראו: ע"א 2136/18 בן דוד נ' בן יאיר, פסקה 14 (26.2.2019)). 12. לגופו של עניין, אף מבלי להידרש לשאלה אם קיומו של נכס נוסף בידי בני הזוג, הוא בגדר עובדה חדשה אשר לא ניתן היה לגלותה "בשקידה סבירה" קודם לכן (ראו: סעיף 98 לתקנות סדר הדין האזרחי), הרי שממילא אין בעובדה זו (או בטענה כי בבעלותם של בני הזוג ממון נוסף, כפי שהוסיפה וטענה המשיבה 6) כדי להטות לטובת מיר את מאזן הנוחות. 13. כך, בהתאם להלכה הפסוקה, עיון חוזר בהחלטה שניתנה בבקשה לעיכוב ביצוע לא ייערך כעניין שבשגרה, אלא במקרים בהם הוכח שינוי נסיבות מהותי (ראו: רע"א 49785-05-26 פלוני נ' נחום, פסקה 9 (19.5.2026); רע"א 5332/24 בעלי הדירות בבניין ברחוב ניסנבוים 36, בת-ים נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 13 (1.9.2024); ע"א 6240/15 לונטר נ' פנחס, פסקה 15 (15.5.2016)). 14. ההלכה לפיה בית המשפט ייטה להיעתר ככלל לבקשה לעיכוב ביצוע כאשר מדובר בנכס המשמש למגורים, יסודה הן בחשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו במידה שהערעור יתקבל, ובפרט כאשר קיימת אפשרות כי הנכס יימכר לצדדים שלישיים (ראו: ע"א 393/22 אסולין נ' לנגה, פסקה 30 (21.8.2022)), הן בהשלכות הקשות והמיידיות הכרוכות בפינויו של אדם מבית מגוריו (ראו: רע"א 50661-07-25 וולינר נ' טובים, פסקה 10 (31.8.2025); רע"א 2977/13 סעיד משיח נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 4 (3.7.2013)). בענייננו דומה כי אין מחלוקת על כך שבני הזוג מתגוררים עם ילדיהם בנכס משנת 2010. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש בעובדה שבבעלותם של בני הזוג נכס אחר המצוי בשכונה אחרת, כדי להפחית מהקושי הכרוך בפינוי בית מגוריהם, וכדי לשנות מהותית את מאזן הנוחות (ראו והשוו: ע"א 770/23 לאה קרן נ' יהודה פלוטקין, פסקה 21 (27.3.2023)). עוד יצוין, כי האפשרות שבבעלותם של בני הזוג נכס אחר כבר עלתה, כאמור, בפני בית משפט קמא על ידי מיר – עובדה התומכת אף היא במסקנה זו. כמו כן, בבחינת למעלה מן הצורך, יוער כי לא ברור פשר טענתו של מיר לפיה הוא מתגורר כיום בדירה שכורה עם רעייתו והם אינם יכולים להתגורר בנכסיהם האחרים, בשים לב לכך שמיר לא טוען כי חזר בו מכוונתו למכור את הנכס או כי בכוונתו להתגורר בו, או אף לשינוי נסיבות כלשהו בהקשר זה. לבסוף, מועד הדיון הקרוב בערעור תומך אף הוא בדחיית בקשתו של מיר. משהגעתי למסקנה כי לא מתקיים שינוי נסיבות מהותי המצדיק עיון מחדש בהחלטת בית משפט קמא, אינני נדרש אף לסיכויי הערעור. 15. אשר על כן, הבקשה לביטול עיכוב הביצוע נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים 4-1 בסך כולל של 5,000 ש"ח.