ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. לופו זהבה

השופט א' מצא:

1.המבקשת ובעלה (המשיב 2) הם בעלים משותפים של נכס מקרקעין הכולל מגרש ועליו דירת-מגורים. בגין חובותיו של הבעל כלפי המשיב 1 (להלן - הבנק) נרשמה, ביום 6.9.88, משכנתא על הנכס לטובת הבנק. ביולי 1992 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי, על דרך המרצת-פתיחה, בבקשה להכריז על בטלות המשכנתא, למצער ביחס לחלק הנכס הרשום בבעלותה. המבקשת טענה, כי אינה זוכרת שאמנם חתמה על שטר המשכנתא. עם זאת הניחה, כי השטר הוגש לה לחתימה על-ידי בעלה וכי חתמה עליו בהיסח הדעת, מבלי לקרוא את תוכן המסמך ומבלי להבין את מהותו. בנסיבות אלו, נטען בתובענה, עומדת למבקשת עילת בטלות מחמת אפסות המסמך (non est factum) . יצוין כי החתימות על גבי שטר המשכנתא אושרו על-ידי עורך-דין. באישור נאמר, כי שני הממשכנים התייצבו וחתמו על השטר לפניו, לאחר שהסביר להם את מהות העיסקה. המבקשת, שהכחישה את הדבר, טענה, שמעולם לא ראתה את עורך הדין. לנוכח גירסה זו, שבעלה של המבקשת תמך בה, הוזמן עורך הדין כעד מטעם הבנק. אך בית המשפט המחוזי, שהאמין להשערת המבקשת אודות הנסיבות בהן הוחתמה על גבי שטר המשכנתא, העדיף את גירסתה גם לעניין אי-נוכחותו של עורך הדין במעמד החתימה. בקבלו את גירסת המבקשת נעתר בית המשפט לתובענתה, הצהיר כי המשכנתא שנרשמה על חלקה של המבקשת בטלה וציווה למחוק רישום זה.

2.הבנק הגיש ערעור נגד פסק-דין זה, וערעורו תלוי ועומד לפנינו. ביום 23.4.96 נעתרתי לבקשת הבנק והוריתי לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי עד למתן פסק הדין בערעור. וביום 25.1.99 הורתה כבוד הרשמת לבאי-כוח הצדדים לסכם בכתב את טענותיהם בערעור.

לפנינו עתה שתי בקשות מטעם המבקשת (האחת מיום 14.12.98 והשניה מיום 3.2.99), בהן היא עותרת כי יותר לה להגיש, כראיות נוספות במסגרת הערעור, שתי חוות-דעת של גרפולוג מומחה, אישור בדבר תלונה שהגישה למשטרה נגד בעלה, ותצהירים מפי המבקשת ומפי באת-כוחה. בעזרת הראיות הנוספות הללו - מקווה ומאמינה המבקשת - יעלה בידה לשכנע את בית המשפט, כי, לאמיתו של דבר, כלל לא חתמה על שטר המשכנתא וכי החתימה המתנוססת על השטר, והמתיימרת להיות חתימתה, אינה אלא חתימה מזויפת. המבקשת מצאה יסוד לחשד, כי חתימתה זויפה בידי בעלה, ובשל חשד זה התלוננה עליו במשטרה.

לאחר בקשת וקבלת תגובת בא-כוח הבנק לבקשות, נחה דעתי, כי הבקשות מחייבות הכרעה בטרם יגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם בערעור. כן ראיתי טעם להורות שהבקשות תידונה בפני הרכב. בתום שמיעת טענות הפרקליטים לפנינו, בישיבת יום 24.3.99, נעתרנו לבקשת באת-כוח המבקשת ואיפשרנו לה להגיש השלמה בכתב לטענותיה, ואילו לבא-כוח הבנק ניתנה רשות להגיב בכתב על הטענות.

3.אני סבור שדין הבקשות להידחות.

לפי תקנה 457(א) לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד1984-, מוסמך בית המשפט שלערעור להרשות הבאת ראיה נוספת, אם ראה צורך בכך "כדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת". ביישומה של הוראה זו נהוג, כידוע, להבחין בין "הבאת ראיה נוספת להוכחת עובדה, שאירעה לפני מתן פסק הדין שמערערים עליו, ונטענה לפני הדרגה הראשונה", לבין "הבאת ראיה נוספת להוכחת עובדה חדשה שאירעה אחרי מתן פסק הדין" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין), בעמ' 848). חוששני, שאת הראיות, נשוא בקשותיה של המבקשת, לא ניתן לשייך לאף אחד משני סוגי המקרים הללו. פשיטא שלסוג המקרים השני לא ניתן לשייכן, באשר העובדה, אותה מקווה המבקשת להוכיח בעזרתן, אירעה לפני מתן פסק הדין. דא עקא, שגם לסוג המקרים הראשון לא ניתן לשייכן, שכן העובדה אשר להוכחתה מבקשת המבקשת להביא את הראיות הנוספות, כלל לא נטענה לפני הערכאה הראשונה כחלק מעילת תובענתה של המבקשת. טענת המבקשת בדבר זיוף חתימתה, אותה מבקשת היא להוכיח בעזרת הראיות הנוספות, מציגה התרחשות עובדתית שונה לחלוטין מזו שניצבה ביסוד תביעתה. ניתן אף לומר, שגירסתה העובדתית החדשה אינה עולה בקנה אחד, ולמעשה אף סותרת, את העובדות שנטענו בתצהיר ובעדות, שמסרה המבקשת לפני בית המשפט המחוזי, ושעל יסוד הוכחתן, להנחת דעתו, פסק בית המשפט לקבל את התובענה.

לא זו אף זו: ככלל, ייטה בית המשפט להתיר לבעל-דין להביא ראיה להוכחת עובדה, שנטענה על-ידיו לפני הערכאה הראשונה, רק אם שוכנע שדבר קיומה של הראיה (שאמנם נראית כנחוצה להכרעה) נודע למבקש רק לאחר מתן פסק הדין ושאף בשקידה סבירה לא היה בידי המבקש לגלות את הראיה מבעוד מועד ולהביאה לפני בית המשפט שלדיון (ראו, לדוגמה, ע"א 82/88 שמואלי נ' קצב , פ"ד מו(4) 129, 134). גם תנאי זה אין המבקשת מקיימת. הלוא המבקשת מוחזקת כמי שבמועד הגשת התובענה ידעה - ולפחות יכולה היתה לברר - את כל העובדות המקימות לה עילה. אם נכונה טענתה, שהעובדות הצריכות להכרעה אינן אלו עליהן הסתמכה לפני הערכאה הראשונה, אלא העובדות להן היא טוענת עכשיו, היה בידה - וממילא היה עליה - לגייס מבעוד מועד ולהביא לפני בית המשפט המחוזי את הראיות הדרושות להוכחתן.

4.המבקשת טענה, כי בעדותה לפני בית המשפט המחוזי העלתה את האפשרות שחתימתה זויפה, אלא שלעת ההיא לא היתה בידה ראיה להוכחתה. ואולם, טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ביחס להגדרת נושא המחלוקת:

"...יש לציין כי אין המבקשת טוענת במפורש טענת זיוף, אולם למרות חתימתה מבחינה פיסית על שטר המשכנתא, היא טוענת על פגמים מהותיים ביצירת המסמך".

נמצא שגם בעדותה לא חלקה המבקשת בדבר עצם חתימתה על המסמך; והנה עתה מבקשת היא להוכיח, כי לא חתמה עליו כלל. אלו הן שתי גירסאות עובדתיות שונות, המוציאות אחת את רעותה. דומה שבעצם הצגת גירסתה החדשה משמיטה המבקשת את הקרקע מתחת לגירסה שעל יסודה זכתה בתביעתה. מן הבחינה הזאת, לפחות, חורגות הבקשות שלפנינו מכל אשר ידענו והתנסינו בו, בכגון דא, עד היום. הניסיון מלמד, וכך אף הדעת נותנת, שבקשה להבאת ראיות נוספות להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק הדין, עשויה לבוא מצד בעל-דין שבית המשפט שלדיון לא קיבל את עמדתו במחלוקת העובדתית שהיתה דרושה להכרעה, ולאחר מתן פסק הדין הגיעה לידיו ראיה חדשה לאמיתות גירסתו, שבעזרתה מקווה הוא שיעלה בידו לשכנע את ערכאת הערעור כי הכרעת הערכאה הדיונית טעונה שינוי. אך קשה להלום, ואף לא נתקלנו, שבעל-דין, שגירסתו העובדתית נתקבלה, יבקש להביא, במסגרת הערעור שהגיש יריבו, ראיות חדשות שמטרתן לבסס גירסה עובדתית שונה מזו שעל יסודה זכה במשפטו.

5.בשלב הטיעון לפנינו שאלנו את הפרקליטים, אם יהיו נכונים לשקול הסדר, לפיו יתקבל ערעורו של הבנק, יבוטל פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וההליך יוחזר לדיון מתחילתו על יסודם של כתבי טענות חדשים. בא-כוח הבנק הודיענו שהוא מקבל את ההסדר המוצע. באת-כוח המבקשת השיבה, כי אינה מוכנה למחול על זכייתה במשפט הראשון. מן הנסיבות שתוארו מתחייב, לדעתי, שאין המבקשת יכולה להיאחז, בעת ובעונה אחת, בשתי הגירסאות העובדתיות. כן ברי, שגם לוא ראינו להתיר לה להביא את ראיותיה החדשות, היה עלינו להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לגביית הראיות החדשות ולמתן הזדמנות לבנק לחקור את עדי המבקשת ולהביא ראיות מצדו לסתירת הגירסה העובדתית החדשה. לוא קיבלה המבקשת את ההסדר המוצע, היתה זוכה, לפנים משורת הדין, בהזדמנות להוכיח את זכאותה להכרזה על בטלות המשכנתא על יסודה של התשתית הראייתית החדשה. אך משדחתה המבקשת את ההסדר המוצע, יש להכריע בבקשותיה על-פי שורת הדין; והדין אינו מאפשר לקבל את בקשותיה.

6.מן הטעמים שפורטו יש לדחות את הבקשות. על המבקשת לשלם לבנק שכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א' מצא.