ע"א 1922/08ראש מרקט בע"מ נ. רונן מנור ,עו"ד

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ( כב' סגנית הנשיא ו' אלשיך), במסגרתה הוכרזה עסקת מכר לרכישת מרכול כבטלה.

2.

בלב המחלוקת עסקה למכירת מרכול הנמצא ברחוב אבן גבירול 76 בתל אביב. המרכול האמור נוהל מאז הקמתו על-ידי אדם בשם שרון חזן, במסגרת חברה הנקראת גבירול 76 (2002) בע"מ (להלן: גבירול 76 ). יצויין, כי כיום מתנהלים נגד גבירול 76 הליכי פירוק בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

ביום 7.1.2004, כשבוע לאחר הקמתה של חברת ראש מרקט בע"מ, היא המבקשת 1, ובסמוך לקריסתה של גבירול 76, נכרתה עסקת המכר נשוא דיוננו, במסגרתה מכרה גבירול 76 את זכויותיה במרכול למבקשת 1 (להלן: עסקת המכר ).

3.

המשיבים – מפרקה של גבירול 76 וכונס הנכסים הרשמי – פנו בבקשה לבית המשפט המחוזי כי יורה על ביטולה של עסקת המכר, זאת בשל מספר סיבות, ביניהן: מועד ביצוע העסקה – אשר נכרתה, כאמור, ערב קריסתה של גבירול 76 וזמן קצר טרם החלו הליכי חדלות הפירעון; מהות החברה הרוכשת – אשר הוקמה כשבוע לפני מכירת גבירול 76, על-ידי אחיו של בעליה, המבקש 2, החסר כל נסיון בניהול עסקים כגון דא; ואופן ביצוע עסקת המכירה – אשר נעשתה ללא פניה רצינית לגורמים אחרים אשר עשויים היו להתעניין ברכישת המרכול, תוך שהעברת הבעלות נעשתה בחופזה (בתוך יומיים, על פי ההסכם), ומבלי שהתמורה גילמה את שוויו הריאלי של הנכס הנמכר. אליבא דמשיבים, הנסיבות האמורות מעוררות חשד ממשי כי עסקת המכר בוצעה אך ורק לשם מילוט נכסי החברה.

המבקשים, מנגד, העלו מספר טענות פרוצדוראליות, ביניהן, כי יש לסלק את בקשת המשיבים על הסף בשל שיהוי והיעדר תום לב, וכי אין הבקשה מתאימה להידון כבקשה למתן הוראות בשל מורכבותה העובדתית. לגופה של הבקשה, המבקשים טענו כי הם אינם הבעלים של המרכול, אלא רק מפעילים אותו בנכס השייך לצד ג', וכי עסקת המכר התמצתה בהעברת זכות ההשכרה וההפעלה של המרכול, זכות אשר תוקפה עומד לפוג בקרוב.

4.

בהחלטתו מיום 15.1.2008, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבים והכריז על עסקת המכר כבטלה ומבוטלת, לאחר שמצא כי טענות המשיב 1 נתמכו כדבעי בחומר הראיות. בית המשפט ציין כי המבקשים לא צירפו ולו ראשית ראיה לביסוס טענותיהם, ודחה את טענתם בדבר שיהוי, לנוכח חובתו של המשיב 1 לערוך בדיקות לביסוס חשדותיו. בית המשפט ציין כי ביטול עסקת מכר אשר נכרתה עובר למועד הליכי חדלות פירעון אכן אינה פעולה הנעשית על נקלה, אולם הדגיש כי די היה בהצטברות נסיבות פחותה בהרבה על מנת להעלות חשד מבוסס לגבי טיב עסקת המכר, וכי אין ספק שהמשיב 1 עמד בנטל זה. עוד ציין בית המשפט כי ספק רב בעיניו אם קיים בסיס כלשהו לטענותיהם של המבקשים, אשר לא סתרו אף לא אחת מטענות המשיב 1 באשר לנסיבות המחשידות שאפפו את החתימה על הסכם המכירה.

יצויין, כי על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה ביום 28.2.2008, אשר נכון להיום עודו תלוי ועומד.

5.

בעקבות ההחלטה האמורה המורה על ביטול עסקת המכר, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, אשר נדחתה. בית המשפט (כב' סגנית הנשיא ו' אלשיך) דחה את טענת המבקשים כי הדיון שנקבע לגופו של עניין, במסגרתו התקבלה ההחלטה בדבר ביטול עסקת המכר היה דיון "מקדמי" בלבד. בית המשפט אף הוסיף כי הטענות אשר הובאו בפניו אינן אלא נסיון ל"מקצה שיפורים", וחלק מניסיונם המתמשך של המבקשים להעלות טענות "טיפין טיפין". לסיכום, ציין בית המשפט כי מדובר בהחלטה מנומקת, עובדתית, אשר עיכובה יסב נזק כבד לקופת הפירוק ולנושים הממתינים מזה שנים לקבלת כספם, ודחה, כאמור, את הבקשה.

6.

ביום 17.6.2008, הגיש המשיב 1 בקשה לבית המשפט המחוזי למתן הוראות, במסגרתה נתבקשה הסמכתו לתפוס חזקה במרכול ולאפשר לו לנהלו ולהפעילו לפי שיקול דעתו, וכן לאפשר לו להתקשר בהסכם למכירתו, אשר יובא לאישור בית המשפט.

בעקבות בקשה זו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי, אשר מטרתה, כאמור, להשהות את ההכרזה על בטלות עסקת המכר עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה, באופן אשר ימנע, לעת עתה, בעד המשיב 1 לתפוס חזקה במרכול. יובהר, כי הבקשה לעיכוב ביצוע מופנית נגד החלטת השופטת אלשיך בעניין ההכרזה על בטלותה של עסקת המכר.

7.

לטענת המבקשים, התנאים הנדרשים לשם עיכוב ביצועו של פסק דין, קרי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור, מתקיימים בעניינם. בהתייחסם למאזן הנוחות, המבקשים טוענים כי משמעות ההחלטה על ביטול עסקת המכר הינה העמדת המרכול למכירה במסגרת הליכי הפירוק תוך חלוקת התמורה בין נושי החברה, כאשר, לדידם, אין בין הנושים לבינם ולא כלום. לחיזוק טענתם מסתמכים המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' פינצ'וק-אלט) בו נידונה תביעה כספית של אגודה שיתופית תנובה נגד המבקשים וגבירול 76, ואשר במסגרתו, בהתייחס לעסקת מכר המרכול, נקבע כי תנובה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומו של "תרגיל עוקץ" ועסקה למראית עין בלבד ביחס לעסקת המכר (ת.א 24508/04 תנובה מרכז שיתופי לתוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבירול 76 (2002) בע"מ (לא פורסם, 31.5.2007) (להלן: עניין

תנובה ).

מוסיפים המבקשים וטוענים כי מכירת העסק תגרום להם פגיעה כלכלית אנושה ובלתי הפיכה, שכן כל הונו של המבקש 1 הושקע ברכישת העסק ובשיפוצו, וכי מתן אפשרות למשיב 1 למכור את המלאי העסקי לידי צד ג' תוביל בהכרח לשינויים בפעילותו ובקשריו המסחריים של העסק, ולפיכך החזרת המצב לקדמותו במידה ותתבטל החלטת בית משפט קמא תהא בלתי אפשרית. אליבא דמבקשים, עיכוב ביצוע פסק הדין לא יגרום כל נזק לקופת הפירוק, שכן הנזק מתמצה, לכל היותר, בדחיית מכירת המרכול ובדחיית חלוקת התמורה בין הנושים השונים. כן דוחים המבקשים את הטענה כי עיכוב נוסף עלול להביא להברחת נכסים מצידם. בנוסף, המבקשים מקדימים ודוחים טענה אפשרית של המשיב 1 לפיה אין לעכב את ביצועו של פסק הדין בשל הצורך לקדם ולזרז את הליכי הפירוק, מאחר ולטענתם, המשיב 1 עצמו השתהה רבות בהגשת בקשתו לביטול עסקת המכר.

אשר לסיכויי הערעור, המבקשים סבורים כי סיכוייו להתקבל טובים מאוד. ראשית, המבקשים טוענים כי מדובר בהחלטה שגויה, הנובעת מהסתמכות על נתונים חלקיים בלבד, מבלי שניתנה למבקשים הזדמנות להציג את גרסתם העובדתית במלואה. לטענתם, עקב ייעוץ משפטי אשר ניתן להם, הם סברו כי בתגובתם לבקשה למתן הוראות שהוגשה מטעם המשיבים היה עליהם להציג את טיעוניהם המקדמיים בלבד, וכי ההחלטה אשר תינתן לעניין טענות אלה תהא מקדמית גרידא, כך שתינתן להם אפשרות נוספת להעלות טענות מפורטות במסגרת תגובה מאוחרת יותר, תוך הצגת מלוא ראיותיהם. לטענת המבקשים, התנהלותם המשפטית היא התנהלות משפטית ידועה, מוכרת ומקובלת. בנוסף, המבקשים שוללים את הטענה כי העובדות אשר לא הועלו על-ידם במסגרת תגובתם המקדמית לא היו בידיעתם בעת הגשתה.

לבסוף טוענים המבקשים כי עסקת המכר היתה כשרה לחלוטין, וכי טעה בית משפט קמא משדחה את טענתם בדבר שיהוי מצידו של המשיב 1, אשר הגיש את בקשתו לביטול העסקה כשלוש שנים לאחר כריתתה. כן טוענים המבקשים כי את בקשת המשיב לביטול העסקה היה עליו להגיש במסגרת הליך של תובענה אזרחית רגילה, שכן אין היא נובעת מדיני חדלות פירעון, אלא נשענת על עילות מהדין הכללי (דיני החוזים וטענה בדבר הפרת חובת אמון של בעל שליטה בחברה), ולא במסגרת בקשה למתן הוראות. המבקשים טוענים כי לצורך דיון בטענותיו היה על המשיב 1 להוכיח תחילה כי בקשתו נסמכת על עילה הקשורה לדיני חדלות פירעון, וכי ניתן לברר את המחלוקת במסגרת הליך מצומצם של בקשה למתן הוראות. לטענת המבקשים שני תנאים אלה לא התקיימו.

8.

המשיבים, מנגד, מתנגדים לבקשת המבקשים לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם, הבקשה הוגשה מסיבות טקטיות, בכדי "להרוויח זמן" וכדי לדחות את הקץ במטרה לסכל את הליך הפירוק, ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

בהתייחסם לסיכויי הערעור, טוענים המשיבים כי מדובר בערעור סרק. המשיבים מפנים לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לפיהן נסיבות עסקת המכר מחשידות ומעידות על פעולות אסורות שבוצעו על-ידי המבקשים במטרה להבריח כספים. לטענתם, אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלה.

אשר לטענת המבקשים כי לא ניתנה להם ההזדמנות לטעון את טענותיהם במלואן, המשיבים גורסים כי תגובתם של המבקשים לבקשת המשיבים למתן הוראות היתה מפורטת, ומשיקוליהם שלהם נמנעו הם מלהציג את אותן "ראיות" להן הם טוענים. בנוסף, לטענת המשיבים נמנעו המבקשים מלחקור את רואה החשבון המומחה מטעמם, כמו גם את בעל השליטה של גבירול 76, ומשכך טענתם כי לא ניתנה להם הזדמנות להפריך את גרסת המשיב 1 בחקירה נגדית היא תמוהה.

לגופם של דברים, המשיבים דוחים את הטענה לשיהוי מצד המשיב 1, כפי שקבע גם בית משפט קמא. כן דוחים הם את הטענה כי היה על הבקשה להתברר במסגרת תובענה אזרחית רגילה, ומפנים להוראות סעיף 310(ב) לפקודת החברות – לפיהן המפרק רשאי לבקש מבית המשפט הוראות ביחס לכל עניין שהתעורר אגב הפירוק – ולהלכה לפיה בקשות למתן הוראות יכולות להתייחס גם למחלוקות אשר אינן בהכרח ייחודיות להליכי חדלות פירעון.

אשר למאזן הנוחות, המשיבים טוענים כי עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא יקים סכנה מוחשית לנסיון נוסף להברחת נכסים על-ידי המבקשים. אליבא דמשיבים, סכנה זו מוחשית במיוחד לנוכח טענת המבקשים כי מבנה המרכול אינו בבעלותם וכי העסק פועל מכח הסכם שכירות העתיד להסתיים בחודש אוגוסט 2009. לנוכח העובדה כי הסכם השכירות לו טוענים המבקשים נכרת במהלך הליכי הפירוק, המשיבים חוששים כי בתום תקופת השכירות הנוכחית, המשיב 1 ימצא עצמו מול חברה חדשה אשר "שכרה" את המושכר. עוד מציינים המשיבים כי כל פניותיהם למבקשים לקבל את כלל מסמכי השכירות של המרכול, כמו גם דו"חות כספיים ומסמכים אחרים, נתקלו בהתעלמות.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים ובהחלטותיו של בית משפט קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כלל בסיסי הוא כי החלטה תבוצע מיד עם הינתנה, בהתאם להוראת תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984. כידוע, על מנת לסטות מכלל זה נדרש בית המשפט לשני מבחנים מצטברים: תחילה יש לבחון את סיכויי הערעור, אשר על מבקש עיכוב הביצוע להוכיח כי הינם גבוהים. שנית יש לבחון את מאזן הנוחות, במסגרתו נדרש מבקש עיכוב הביצוע להוכיח כי ביצועו של פסק הדין יקשה עד מאוד על השבת המצב לקדמותו ועלול לגרום לו נזק בלתי-הפיך, אם וכאשר יתקבל הערעור ( בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב יפו , פ"ד נ (1) 668, 672 (1996); רע"א 3221/08 השחר נ' אגודת בתי יתומים ויתומות תל אביב (טרם פורסמה, 19.4.2008)).

10.

בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. תשובת המבקשים לבקשה למתן הוראות מטעם המשיבים אשר הוגשה לבית משפט קמא הינה תגובה מפורטת, הכוללת התייחסות תמציתית לטענות המשיב 1 נגד עסקת המכר לגופה, כמו-גם טענות נגד ראיות המשיב 1. המבקשים נמנעו מלהציג מהו הבסיס המשפטי לטענתם כי סברו שתגובתם היתה תגובה "מקדמית" גרידא אשר לאחריה תינתן להם הזדמנות נוספת להציג את גירסתם המלאה. מסכימה אני לדברי בית משפט קמא כי מסקנתם זו של המבקשים נטולת יסוד ומנוגדת לסדרי הדין. על כך אוסיף, כי התנהלותם של המבקשים אף אינה עולה בקנה אחד עם העקרון בדבר ניהול יעיל של ההליך המשפטי. יפים לעניין זה דבריו של השופט גרוניס באחת הפרשות:

"המקרה הנוכחי מהווה דוגמה לדרך טקטית בה נוקטים לעתים משיבים בהמרצות פתיחה ונתבעים בתביעות שונות. תחת העלאת טענות לגופו של עניין בצד טענות דיוניות, מועלות אך ורק טענות דיוניות, שמטרתן להביא לסילוק על הסף או לתוצאה דומה. בהחלט ניתן להבין מדוע משיב או נתבע נוקט דרך מעין זו. מטבע הדברים שבעל הדין המתגונן מעונין להקשות ככל הניתן על המבקש או על התובע. אם יצליח המשיב לסלק התובענה על הסף... או [לגרום] לעיכוב בהתנהלותה של התובענה - תהא בכך תרומה חשובה להצלחתו בהליך, או למצער להגברת סיכוייו להצליח. ברם, מהלך כאמור, בלא שמלווה הוא בהצגת הטענות לגופם של דברים, עלול להקשות על בית המשפט לנהל את ההליך". (רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (לא פורסמה, 5.2.2007) (להלן: עניין בובליל )).

אמנם, אין פירוש הדבר כי לא ייתכנו מצבים בהם ראוי יהיה ליתן ארכה לבעל דין להגיש את טענותיו המהותיות לגופם של דברים לאחר שהוגשה מצידו בקשה לדחייה על הסף. ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על התקיימותם של שני תנאים: ראשית, כי על פני הדברים קיים סיכוי סביר לקבלתה של הטענה המקדמית; ושנית, כי אין לו מנוס מלהשקיע משאבים רבים שאינם פרופורציונליים בנסיבות העניין, על מנת להתגונן לגופם של דברים, כל עוד לא הוכרעה טענתו המקדמית (עניין בובליל הנ"ל).

במקרה דנן, המבקשים מדגישים כי העובדות אשר לא הועלו על ידם בתגובתם "המקדמית" היו ידועות להם במועד הגשת התגובה, וכי הם נמנעו מלהציגן מתוך סברה כי יתאפשר להם להציגן במסגרת "תגובה מסודרת הנתמכת בכל הראיות והמסמכים שברשותם" (סעיף 46 לבקשה). הנה כי כן, התנאי השני הנדרש לשם מתן ארכה לבעל דין להגשת טענותיו המהותיות אינו מתקיים בנסיבות המקרה דנן, שכן המבקשים לא נדרשו להשקיע משאבים כלשהם על מנת להציג את טענותיהם המהותיות בפני בית משפט קמא. בחירתם של המבקשים למקד את תגובתם בטענות סף שונות –

כי הבקשה הוגשה בהליך לא מתאים; שיהוי של המשיב 1; ואי-צירוף צדדים חיוניים – נבעה, אפוא, משיקוליהם הם, יהיו אלה אשר יהיו, ולא כתוצאה מאילוץ חיצוני זה או אחר. בנסיבות אלה, סבורה אני כי אין למבקשים להלין בעניין זה אלא על עצמם, וכי נמוכים הסיכויים כי ערכאת הערעור תקבל את טענתם זו.

11.

אשר לטענת המבקשים כי בקשה למתן הוראות אינה ההליך המתאים לבקשה לביטול עסקת המכר וכי היה צורך בהגשת תובענה אזרחית עצמאית בעניין זה – דומה כי גם זו אינה בעלת פוטנציאל ממשי להביא לקבלת הערעור. ראשית, ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית שלא להעביר הליך של בקשה למתן הוראות למסלול של תובענה אזרחית רגילה. שנית, לגופו של עניין, לבה של הבקשה למתן הוראות היה המרכול נשוא המחלוקת, אשר היה הנכס העיקרי בבעלותה של החייבת – גבירול 76 – ועל כן רצוי כי ההליך בעניינו יתקיים בבית המשפט העוסק בהליכי פירוק החברה. עמד על הדברים השופט גרוניס בפרשה אחרת:

"נקודת המוצא חייבת להיות כי הליכים בקשר למסה של נכסי החייב צריכים להתנהל בבית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל. ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטה, במיוחד כאשר בית המשפט של פשיטת רגל (או של פירוק) מחליט כי אין להעביר הליך של בקשה למתן הוראות למסלול של תובענה רגילה" רע"א 2100/04 בלאס נ' בויאר (לא פורסמה, 6.6.2004)).

גישה זו אף מתיישבת עם השאיפה לייעל את ההליך המשפטי, כך שלא יווצר מצב בו יחלוף זמן רב עד שהנושים יזכו לקבל את מבוקשם (רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן (לא פורסמה, 26.3.2007)). מכל מקום, להשקפתי, לא מטענה זו תצמח הישועה למבקשים.

12.

בהתייחס להסתמכותם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בעניין תנובה , אשר לטענתם קבע כי עסקת המכר נשוא דיוננו כשרה היא, אבקש להעיר מספר הערות. ראשית, יש לציין כי המשיבים בענייננו כלל לא היו צד להליך המדובר, ויש בסיס לטענתם כי ממילא לא הוצגו במהלכו הראיות אשר נאספו על-ידי המשיב 1 במסגרת תפקידו כמפרק. שנית, עיון בפסק הדין מעלה כי הסוגיה אשר ניצבה לפתחו של בית המשפט היתה שיעור חובם של המשיבים כלפי תנובה. הכרעתו של בית משפט השלום התמקדה, אפוא, בשאלה זו, לגביה נקבע כי תנובה לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי שיעור החוב. אמנם, פסק הדין מוסיף ומתייחס לשאלת כשרותה של עסקת המכר נשוא דיוננו, ואף קובע כי תנובה לא עמדה בנטל להוכיח כי המדובר בעסקת "עוקץ" בלתי כשרה. ודוק: הדיון בשאלה זו נעשה "למעלה מן הצורך" (עמוד 6 לפסק הדין) באמרת אגב בלבד (ולעניין מעמדן של פלוגתאות אשר נידונו מבלי שהיו חיוניות לצורך פסק הדין, ראו: ע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ , פ"ד מט(2) 793, 804 (1995); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 192-193 (1991)). לפיכך, גם בנקודה זו לא שוכנעתי כי יש בטענתם זו של המבקשים כדי להצביע על סיכויים גבוהים לקבלת ערעורם.

טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המבקשים הינה כי בקשת המשיבים למתן הוראות לוקה בשיהוי מצד המשיב 1. לטעמי, אף בטענה זו אין כדי להכריע את הכף לטובת המבקשים. יוזכר, כי בית משפט קמא דן בטענת השיהוי של המבקשים וקבע באופן בהיר כי אין בה ממש, זאת לנוכח הצורך של המשיב 1 לנהל חקירות ובדיקות לשם ביסוס חשדותיו. כן יצויין, כי לטענת המשיבים אין מדובר בפרק זמן כה ארוך כפי שטוענים המבקשים. מכל מקום, התקשיתי למצוא בנימוקי המבקשים עילה אשר תצדיק התערבות במסקנתה זו של הערכאה הדיונית.

מסקנתי היא, אפוא, כי המבקשים לא הצביעו על סיכויים גבוהים לקבלת ערעורם. אפנה עתה לבחינתו של מאזן הנוחות בין הצדדים.

13.

הדיון במאזן הנוחות במקרה דנן, מעמיד מחד גיסא את הנזק אשר ייגרם למבקשים כתוצאה ממתן רשות למשיב 1 לתפוס חזקה במרכול, אל מול האינטרס של הנושים לקבל את המגיע להם מקופת הפירוק מהר ככל האפשר מאידך גיסא.

לטענת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן המבקש 2 השקיע רבות מהונו לשם רכישת המרכול ושיפוצו והוא משמש מקור פרנסה לו, למשפחתו ולאחד-עשר עובדי המרכול. משכך, לטענת המבקשים, מכירת המרכול לידי צד ג' תגרום להם לנזק כלכלי קשה ובלתי הפיך.

המשיבים, מנגד, טוענים כי קיימת סכנה ממשית כי עיכוב ביצוע פסק הדין יאפשר למבקשים להבריח את העסק בשנית לידי חברה בבעלות אחרת, מצב אשר יסב לקופת הפירוק נזק בלתי הפיך ויעמיד את הנושים בפני שוקת שבורה. לחיזוק טענתם, המשיבים מפנים לטענת המבקשים כי מבנה המרכול כלל אינו בבעלותם וכי העסק פועל מכח הסכם שכירות העתיד להסתיים בחודש אוגוסט 2009, ומדגישים כי הסכם השכירות הלכאורי נכרת לאחר חקירת פושט הרגל והמבקש 2, בעוד הליכי הפירוק בעיצומם. במאמר מוסגר יצויין, כי בית משפט קמא דחה את טענת המבקשים כי מדובר בהסכם שכירות, וקבע כי בהסכם מכר עסקינן.

12.

להשקפתי, שקילת האינטרסים של הצדדים השונים מעוררת קושי לקבוע נזקו של מי מהצדדים יעלה על זה של חברו. מחד גיסא, תפיסת חזקה במרכול על-ידי המשיב 1 עלולה לגרום למבקשים נזק כלכלי משמעותי באם יתקבל ערעורם בסופו של יום. מאידך גיסא, עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא פוגע בקופת הפירוק המנוהלת על-ידי המשיב 1, ובזכותם של הנושים כולם לפעול למימוש זכויותיהם מהר ככל האפשר. כן יצויין כי המרכול הינו נכס עסקי אשר אינו משמש את המבקש 2 לצרכי מגורים, כך שהנזק אשר ייגרם מתפיסת חזקה בו הינו כלכלי גרידא. אף בכך יש כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המשיבים

(ראו והשוו: רע"א 1811/07 אלבז נ' נשר (לא פורסמה, 11.3.2007)).

בנסיבות אלו, הלכה היא כי כאשר כפות המאזניים מעוינות וקשה לקבוע נזקו של מי יהא רב יותר, ידו של מבקש עיכוב הביצוע על התחתונה, שהרי נקודת המוצא הינה, כאמור, כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין ( ע"א 8947/07

מיש-קן במושבה בע"מ נ' לינדאור (טרם פורסמה, 18.2.2008)). אוסיף ואומר, כי אף אם היה מקום לסבור כי מאזן הנוחות נוטה במידת מה לטובת המבקשים, הרי שיש לזכור כי השיקולים בדבר מאזן הנוחות וסיכויי הערעור מקיימים יחסי גומלין ביניהם והם תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה (רע"א 1767/07 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.3.2007)). בענייננו, משהגעתי לכלל מסקנה כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים הם, נחה דעתי כי אין במאזן הנוחות בנסיבות המקרה דנן כדי להכריע את הכף לטובת המבקשים.

הבקשה, אפוא, נדחית. משנתבקשה תגובה, ישאו המבקשים בשכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ₪ ובהוצאות משפט.