ע"א 8510/08 איתן רוכמן ועוד 57 אח' נ. קיבוץ מענית

1.

זוהי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור אשר הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה), במסגרתו ניתן סעד הצהרתי לפיו "המועד הקובע" לצורך ביצוע ההפרטה והשיווק של נכסי קיבוץ מענית (להלן: הקיבוץ או המשיב ) הינו פברואר 1999, וכי כל חברי הקיבוץ באותו מועד (אף אלה שנפטרו לאחר מכן, קרי – יורשיהם) זכאים לחלק יחסי של רכוש הקיבוץ בעת הפרטתו ושיוך נכסיו לחברים.

2.

המבקשים הינם צאצאיהם של חברי ומייסדי קיבוץ מענית, אשר חלקם נפטרו וחלקם עדיין מתגוררים בקיבוץ. בדומה לקיבוצים אחרים, גם קיבוץ מענית עובר בשנים האחרונות הליכי הפרטה. על רקע הליכים אלו התעוררו מחלוקות בין חברי הקיבוץ ויורשיהם בנוגע לאופן חלוקת הרכוש והזכויות שנצברו עם השנים, והמבקשים הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי בה עתרו לשורה של סעדים הצהרתיים וצווי עשה – בכללם מינוי כונס נכסים לקיבוץ, שיהיה בהם כדי לתקן את העוול אשר נגרם להם, לדבריהם, כתוצאה מהליכי ההפרטה.

3.

בית המשפט המחוזי, לאחר שסקר את השתלשלות הליכי ההפרטה ואת משמעויותיהם, דחה את טענת המבקשים כי "דמי עזיבה" אשר לא שולמו לחברי קיבוץ אשר נפטרו מבלי שעזבו את הקיבוץ – מגיעים ליורשיהם. כן נדחתה טענת המבקשים כי הם זכאים לחלקם של הוריהם ברכוש המופרט של הקיבוץ מכח זכות מכללא המתגבשת במועד ההפרטה, כמו גם טענתם כי "מפתח חלוקת הרכוש" מקפח את חברי הקיבוץ הותיקים, משנמצא כי טענות אלה נעדרות ביסוס עובדתי או משפטי. עם זאת, בית המשפט קיבל בחלקה את תביעת המבקשים, וקבע כי "המועד הקובע" לצורך ביצוע ההפרטה והשיווק הינו פברואר 1999 – הוא מועד שינוי תקנון הקיבוץ והכנסת הוראה לפיה עם פירוק הקיבוץ יחולקו נכסיו בין חבריו. תוצאתה של קביעה זו הינה, כאמור, כי כל חברי הקיבוץ באותו מועד (ואף אלה שנפטרו לאחריו, קרי – יורשיהם) זכאים לחלקם היחסי ברכוש הקיבוץ בעת הפרטתו.

משניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבו המבקשים ופנו לבית המשפט בבקשה למנות כונס נכסים בעל סמכות מצומצמת אשר יגיש לבית המשפט דו"ח מפורט בנוגע לכלל נכסי הקיבוץ, הנכסים שחולקו, היקף הזכאים ושיעור זכאותם. לחילופין, המבקשים עתרו למינוי "משקיף" שיהא זכאי ליטול חלק בהליכי חלוקת רכוש הקיבוץ, וכן יהיה זכאי לקבל מידע רלוונטי בנוגע לרכוש הקיבוץ בכל הקשור לזכויותיהם של המבקשים כפי שנקבעו בפסק הדין.

בית המשפט המחוזי, בהחלטה קצרה, דחה את הבקשה, בקבעו כי פסק הדין שניתן היה הצהרתי באופיו ובתוכנו, ולפיכך לא ניתן לממשו באמצעות כונס נכסים.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

לטענת המבקשים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקנה להם חלק יחסי בכל זכויות ונכסי הקיבוץ, אולם זה האחרון התעלם מזכויותיהם תוך סירוב לממש את פסק הדין. עוד טוענים המבקשים כי הקיבוץ מסרב ליתן להם הבהרה אם בכוונתו למלא אחר חיוביו מכח פסק הדין, תוך סירוב למסור להם כל מידע בנוגע לרכוש נשוא זכויותיהם. המבקשים חוששים, אפוא, כי יבוצעו פעולות אשר ימנעו בעדם מלממש את זכותם בסופו של דבר, ועותרים למינויו של משקיף, אשר סמכותו תוגבל להשתתפות בהליכי ההפרטה ולקבלת המידע הרלוונטי בכל הנוגע לזכויותיהם ולהליכי ההפרטה. המבקשים מדגישים כי הסעד המבוקש לא יגרע בשום צורה מזכויות הקיבוץ, אולם בד בבד עשוי למנוע מהם נזק בלתי הפיך – ועל כן מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בהתייחסם לסיכויי הערעור, המבקשים מזכירים כי זכותם כבר הוכרה בפסק דינו של בית משפט קמא – וממילא בהקשר זה אין מקום לדון בסיכויי הערעור. אשר לערעורם על החלטת בית משפט קמא שלא למנות כונס נכסים, המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור שלהם על קביעה זו הם גבוהים. לטענתם, במסגרת התובענה שהוגשה על ידם לבית משפט קמא הם לא הסתפקו בתביעה למתן סעדים הצהרתיים, אלא תבעו מפורשות מינוי כונס נכסים, וכי התוצאה העולה מפסק דינו של בית משפט קמא הינה שפסק הדין אינו ניתן למימוש, באופן המוציא חוטא נשכר.

5.

המשיב, מנגד, טוען כי במסגרת בקשתם לסעד זמני, המבקשים מנסים להשיג את הסעד הסופי לו הם עותרים – מינוי כונס נכסים, ועל כן דין הבקשה להידחות, שכן הלכה היא שבית משפט לא יתן כסעד זמני את הסעד הסופי המבוקש על-ידי בעל דין. בנוסף, המשיב טוען כי הסעד לו עותרים המבקשים אינו מוכר בדין, וכי לבית המשפט אין את הכלים לפקח על ביצוע תפקידו. המשיב סומך את ידיו על החלטתו של בית משפט קמא, וטוען כי אין לאכוף פסק דין הצהרתי באמצעות צווים זמניים. לגופם של דברים, המשיב מבהיר כי הליכי ה"שיוך" החלו כבר לפני 6 שנים, והנכסים היצרניים אשר נועדו לשיוך כבר אינם ברשותו מזה מספר שנים (אלא ברשות תאגיד אשר הוקם לצרכי ההפרטה) , כך שממילא הצו המבוקש לא יסייע למבקשים. בנוסף, המשיב מצביע על העובדה שתכלית בקשת המבקשים הינה להגן על מה שנפסק לזכותם, ולא על מנת להגן על מה שאולי ייפסק לטובתם במסגרת הערעור – ועל כן על המבקשים לפנות למימוש פסק הדין בדרכים המקובלות, ולא לפנות לערכאת הערעור לשם כך. בסוף דבריו המשיב טוען כי סיכויי הערעור של המבקשים קלושים, וכי סיכויי הערעור שהוגש על ידו טובים מאוד, זאת לנוכח טעות פרשנית-משפטית

אשר נפלה בפסק דינו של בית משפט קמא בנוגע למועד שינוי תקנון הקיבוץ.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובהחלטות בית המשפט המחוזי, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. אמנם, אין ענייננו כאן בבקשה "קלאסית" למתן סעד זמני, משתביעת המבקשים למתן סעד הצהרתי נתקבלה בבית המשפט המחוזי ומשהסעד המבוקש על-ידם אינו מוכר מפורשות בדין. עם זאת, אין לומר כי יש בכך כדי למנוע מבית המשפט להעניק סעד אשר תכליתו למנוע את סיכול הערעור, אף אם הסעד המבוקש אינו מבין הסעדים המנויים בפרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי מנהל עיזבון המנוח זאב בן צבי ברגמן נ' פרידמן , פ"ד נו(2) 529, 533 (2002) ; ע"א 459/89 טורטן נ' ההתאחדות לספורט בישראל , פ"ד מג(4) 563, 566 (1989) ; יואל זוסמן

סדרי הדין האזרחי 866 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).

כידוע, על מנת לשכנע את בית המשפט להעניק סעד זמני לתקופת הערעור, על מבקש הסעד הזמני להראות כי סיכוייו להצליח בערעור הינם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (בש"א 951/96 גולן נ' גולן , פ"ד מט(4) 877 (1996); עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר (לא פורסמה, 24.9.2007)). בנסיבות המקרה דנן, קשה להתעלם מן העובדה כי הימנעות מהענקת סעד זמני עלולה להסב למבקשים נזק בלתי הפיך, משייתכן ולא יעלה בידם לממש את זכותם על פי דין ברכוש הקיבוץ. יחד עם זאת, אין בהענקת הסעד

המבוקש משום פגיעה כלשהי בזכויותיו של הקיבוץ, ואין בה כדי להסב לו כל נזק. ברי, אפוא, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים.

אשר לסיכויי הערעור, מצאתי קושי לקבוע סיכויי ערעורו של מי מהצדדים גבוהים יותר. מחד גיסא, בידי המבקשים פסק דינו של בית משפט קמא, אשר הצהיר על זכותם בנכסי הקיבוץ. מאידך גיסא, אינני מקלה ראש בטענת המשיב לקיומה של שגיאה פרשנית אשר נפלה בפסק דינו של בית משפט קמא, בכל האמור לגבי בירור מהו "המועד הקובע" לצורך ביצוע ההפרטה והשיווק של נכסי הקיבוץ. במצב כגון דא, בו כפות המאזניים מעוינות, יש לזכור כי השיקולים בדבר מאזן הנוחות וסיכויי הערעור מקיימים יחסי גומלין ביניהם, והם תלויים זה בזה ומקרינים אהדדי (ע"א 8950/08 עמרם נ' מי גולן אגודת מים שיתופית למשקי רמת הגולן

(לא פורסמה, 21.12.2008);

ע"א 1922/08 ראש מרקט בע"מ נ' מנור

(לא פורסמה, 28.7.2008); רע"א 1767/07

שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.3.2007)). בענייננו, משבאתי, כאמור, לכלל מסקנה כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים, נחה דעתי כי בנסיבות העניין אין בקיומו של קושי לקבוע סיכוייו של מי מהצדדים לזכות בערעורו טובים יותר כדי להשיב את פני המבקשים ריקם.

7.

על יסוד האמור, אני מורה בזאת למשיב להעביר לידי בא-כוח המבקשים, עורך-דין אופיר נאור, דין וחשבון בתוך 60 יום, ובו פירוט ההליכים הרלוונטיים אשר התנהלו עד כה בכל האמור לגבי הליכי ההפרטה ושיוך נכסי הקיבוץ. בנוסף, המשיב יעביר דין וחשבון מידי 6 חודשים מאז העברת הדו"ח הראשון כאמור, אשר תוכנו ישקף את התקדמות ההליכים הרלוונטיים האמורים, וזאת עד למועד הדיון בערעור גופא.

משנתקבלה הבקשה בחלקה, ישא המשיב בשכר טרחת עורכי-דינם של המבקשים בסך כולל של 3,000 ₪ ובהוצאות משפט.