ע"א 2035/12 דויד פרחי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

האם בדין הוצא צו כינוס נכסים בעניינו של המערער? זוהי השאלה שהתבקשנו להכריע בה.

2.

המערער הינו איש עסקים, שנזקק להלוואה מבנק לאומי לישראל, המשיב 1 (להלן: הבנק ). הבנק העמיד לרשותו של המערער הלוואה בסכום של 12 מיליון שקל כנגד שעבוד מניות שבבעלותו ומתן ערבות אישית.

3.

המערער פרע חלק מן ההלוואה, אך נדרש על-ידי הבנק לפרוע חלקים נוספים ממנה. ביום 13.2.2011 הגיש הבנק בקשת נושה למתן צו כינוס נכסים כנגד המערער בשל חובו כלפיו. בקשת הכינוס נסמכה על שני אדנים: הראשון והעיקרי שבהם התבסס על דבריו של המערער, במהלך פגישה שנערכה במשרדיו של הבנק, שבהם הוא הודה כי אין ולא יהיו לו כספים מספיקים לפרוע את מלוא חובותיו לבנק ועל כן הוא מסכים להכרזה עליו כפושט רגל ולמינוי נאמן מטעם המשיב על נכסיו; השני היה אי-גילוי דבר מכירתו של נכס בבעלותו של המערער "מאחורי גבו" של הבנק. הבקשה נתמכה בתצהיר מטעם מר קנת, עובד באגף אשראים מיוחדים של הבנק, שנכח בפגישה ואישר את האמור.

4.

בהמשך לכך, ניתן כנגד המערער צו כינוס נכסים על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 23.2.2012 (סגנית הנשיא ו' אלשיך , פר"ק 23901/12).

5.

ביום 11.3.2012 הגיש המערער לבית משפט זה ערעור על פסק הדין, ובד בבד עם כך הגיש בקשה לעיכוב ביצועו. ביום 4.5.2012 דחה השופט נ' סולברג את הבקשה בקובעו, שהטענות עליהן היא הושתתה נגעו לנושאים הנמצאים במסגרת שיקול דעתה המובהק של הערכאה הדיונית באשר להתנהלותה ושערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בהם (בנוסף לכך שהמערער אף לא עמד בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות בעניין נוטה לטובתו).

6.

בפנינו טען המערער בהרחבה באשר לכך שלא הייתה הצדקה למתן צו כינוס נכסים בעניינו. ערעורו כלל טענות עובדתיות רבות התומכות כולן, לשיטתו, במסקנה המתחייבת, כי מעולם לא הודיע כי אין בכוונתו או ביכולתו לשלם את התחייבויותיו וכי לא ביצע כל פעולה שמטרתה היא "הברחת נכסים". לטענתו של המערער, הבסיס להגשת בקשת צו הכינוס היה רצונו של הבנק "להשתלט" על נכסיו של המערער, ללא הגשת תביעה כספית. במישור הדיוני, סבור המערער כי טענותיו אלו לא נבחנו למעשה על-ידי בית המשפט קמא לגופו של עניין, בשל דחיית בקשתו לתת לו ארכה להגשת תגובה. בנסיבות אלה, הוא ביקש להתייחס לפסק הדין ככזה שניתן בהיעדר הגנה. עוד הוסיף המערער וטען כי הכרזתו כפושט רגל תגרום לו נזקים כבדים, ואף תמנע ממנו להוכיח כי החוב הנטען על ידי הבנק איננו נכון.

7.

מנגד, עמדתו של הבנק, שהגיש את הבקשה המקורית, היא שפסק הדין צריך לעמוד על מכונו. הבנק חזר וטען שהמערער אכן הודה בכך שאין לו כספים, ואף מכר נכסים תוך העדפת נושים, והיפנה לתשתית הראייתית שפרס בפני בית המשפט קמא בבקשתו. עוד מוסיף הבנק כי במסגרת בקשתו של המערער לעיכוב ביצועו של פסק הדין, הוגשו מכתבים מטעם בא-כוחו של המערער, שבהם מצוין כי הוא מעוניין להגיע להסדר עם נושיו, בגין חוב מצטבר בסך של כ-8,175,000 שקל. כמו כן, מציין הבנק כי בתצהיר שהגיש המערער במסגרת הליך משפטי נוסף שהתנהל בבית משפט השלום בתל אביב (ה"פ 18743-10-11), ציין המערער כי הוא "ביקש להגיע להסדר בשל קושי תזרימי". לטענת הבנק, מחומר הראיות עולה שאין ספק כי המערער הינו חדל פרעון וכי כינוס נכסיו היה ועודנו הכרח המציאות, על מנת לנהל את מימוש נכסיו באופן כולל, כך שלא יועדף נושה אחד על פני רעהו. בנוגע לטענתו של המערער באשר לכך שלא ניתנה לו ארכה, מציין הבנק כי המערער עצמו נמנע לאורך תקופה ארוכה להגיש תגובה לבקשה להכריז עליו כפושט רגל, הנתמכת בתצהיר, הגם שהבנק נעתר לא אחת לבקשות דחייה שהגיש המערער. עוד נטען כי בא-כוחו של המערער אף נמנע מלחקור את המצהיר מטעם הבנק בבית המשפט קמא.

8.

כונס הנכסים הרשמי, הוא המשיב 2, תומך אף הוא בדחיית הערעור. לטענתו, המערער הודה בפני נציגיו של הבנק שאין לו כספים לפרוע את חובותיו ובכך עשה מעשה של פשיטת רגל המצדיק מתן צו כינוס נכסים. עוד מציין המשיב 2 כי מאז ניתן צו הכינוס הוגשו כנגד המערער שבע תביעות חוב בסך של כ-8.8 מיליון שקל. בנוסף לכך, נטען כי אם המערער מעוניין למנוע את הכרזתו כפושט רגל הוא יכול עדיין להגיע להסדר עם נושיו טרם ההכרזה על כך ובדרך זו למנוע גם את הנזקים הנטענים שמהם הוא חושש. עוד מדגיש המשיב 2 כי מתן צו הכינוס כנגד המערער אינו פוגם באפשרות הפתוחה בפניו לטעון כנגד גובה החוב לבנק, שייבדק על ידי גורם חיצוני אחר במסגרת בדיקתן של תביעות החוב שהוגשו נגד המערער.

9.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים הגענו לכלל דעה כי אין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. התרשמנו כי בפני בית המשפט קמא הונחה תשתית עובדתית שהצדיקה לכאורה את מתן צו כינוס הנכסים, ובטיעונים בפנינו לא הצליח המערער לערער את התשתית העובדתית שעל-פיה ניתן פסק הדין.

10.

אף איננו סבורים שיש ממש בטענותיו של המערער לפיהן נמנעה ממנו האפשרות להגיש את התנגדותו לבקשה. ראשית, יש לציין כי החלטות בדבר הארכת מועד הינן החלטות דיוניות, המסורות לשיקול דעתו של בית המשפט קמא, והמערער לא הצליח להצביע על כך שהיו נגועות בחוסר סבירות או בפגמים אחרים היורדים לשורשו של ההליך ומחייבים התערבות של ערכאת הערעור. שנית, ולגופם של דברים, שוכנענו כי בנסיבות העניין, אי-הגשת התנגדותו של המערער נבעה מהתנהלות לקויה של המערער עצמו, ולא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא שלא לתת לו ארכה להגשת התנגדותו אך על בסיס הטענה כי החליף את בא-כוחו.

11.

בנוסף לכך, מצאנו טעם רב בעמדתו של כונס הנכסים הרשמי בדבר הדרך הפתוחה בפני המערער להגיע להסדר נושים, ככל שהוא מעוניין ומסוגל לכך, ובאשר לכך שאין במתן צו הכינוס כדי לסגור את הדלת בפני טענות של המערער כנגד גובה חובו לבנק.

12.

נוכח דברים אלו, אנו דוחים אפוא את הערעור. המערער יישא בהוצאותיו של המשיב 1 בסך 10,000 שקל ובהוצאותיו של המשיב 2 בסך 5,000 שקל.

ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.